הפנטזיה שלי

טל סער29/6/2012

ליאור תודה על הפרגון. אני דווקא מעדיפה פתאום, במחשבה שניה
שהעולם לא יסתים בשומקום, אבל שתמיד אדע שיש איזה קו אופק
קיים, אמנם רחוק, אבל בטוח ונוכח שאומר לי עד היכן להרחיק...
וזו בדיוק מטפלת. קיימת, נוכחת בקו האופק... מרחוק.. אבל בטוח

ליאור גרנות28/6/2012

עד היכן מגיע העולם. טל יקרה, תודה על הכתיבה האמיצה שלך, שמביעה שילוב של כמיהה, תשוקה, הזדקקות ותסכול. לפעמים עוצמת הנפעמות מרוחב ההכלה נראית קטנה לעומת התסכול אל מול הגבול והתחימה; כלומר לעתים ההכלה שעשויה להרגיש כמעט אינסופית - במסגרת השעה הטיפולית - רק פוערת עוד ועוד את הצורך. זאת תנועה מתמשכת בין הכלה ותסכול. "רק תספרי לי עד היכן מגיע העולם", כותבת הדוברת בשיר שלך למטפלת שלה. אולי אין נקודה שעד אליה העולם מגיע אלא העולם הנפשי מורכב מעומקים רבים ומתנועות ומשבילים והסתעפויות - המכילות גם את קו הרקיע, גם את נקודות הסבל וגם את הנבט הירוק.
ואני רוצה לסיים את הדברים אליך בשיר של המשוררת חדוה הרכבי:

והחשק לְדַמוֹת

כל הפציינטים שלךְ
אני אהיה, המון פציינטים אני אהיה,
יהיו לךְ המון פציינטים אִתִּי:
סהרורית, משיח, מהמר,
שודדת-ים חומדת דם
ועוד כל-מינֵי.
יֵשבו מולךְ
ישכבו ירדמו
עד שכל הפרטים ישתנו
בכל חלק
ואלה יבואו
ואלה יצאו
ואלה יגעו בי
ואלה ירעדו.
אני לא אגמור לצווח
ולצרוח ולשאוג
הכל יהיה מכוסה רוק
הכל יהיה לפי קצב-הפרי.
אני אתאכזר, את תתאכזרי
שתינו נתאכזר.

והחשק לשלמות
והחשק למסע ארוך אל תוך ההבנה

והחשק לְדַמוֹת איך אַתְּ בחשאי
ואיך את מנחמת
אהבה

טל סער27/6/2012

תודה ל' היקרה [ל"ת].

ל '27/6/2012

מקסים. נוגע ומרגש מאד.