פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

אסתי פלד: לא ערוך

אסתר פלד

סיפור סיני על אמת ושקר

אסתר פלד | 5/2/2018 | הרשמו כמנויים



באפריל 2016 ביקרתי בבייג'ינג, סין. נסעתי לשם כי חשבתי שזה לא ייתכן, שמי שחקרה בודהיזם, ושיש לה אהבה גדולה ומתמידה לזן, לא תבקר בסין.
סין היא לאמתו של דבר ערש הולדתו של הזן-בודהיזם. הבודהיזם הגיע לסין מהודו באמצעות עבודתו של המתרגם קומאראג'יבה, ויש אומרים כי מי שהביא את הבודהיזם "מבפנים" הוא בודהידהארמה, "האיש בעל העיניים העגולות", כלומר מי שעיניו אינן מלוכסנות, "הזר". על בודהידהארמה מסופר כי ישב במנזר שאולין (בסין) תשע שנים (או שמא אני מתבלבלת בינו לבין יושב המערה היהודי המרתק לא פחות, רבי שמעון בר יוחאי?) ופניו אל הקיר. עם הפנים אל הקיר הוא סגנון הישיבה במדיטציה של אחת משתי האסכולות הגדולות של זן עד היום: סוטו. במנזרי סוטו היפניים יושבים מדיטציה כשהפנים אל הקיר. הכי חזק. מדיטציה אקסטרים. באופן כללי המדיטציה של הסוטו היא הכי אקסטרים, לא רק בגלל הישיבה כשהפנים אל הקיר, אלא גם בגלל שאין הוראות. זוהי השיקאנטאזה, וביפנית: "שיקאן – רק. טאזה - לשבת". אם "רק לשבת" אז רק לשבת: אין הוראות, כי ההוראה היחידה היא: רק לשבת. כל השאר בלבול מוח מיותר.
מכיוון שסין היא ערש הבודהיזם, ביקשתי את נפשי לעשות מאמץ ולנסוע לסין. אז נסעתי. באפריל 2016 נחתתי בבייג'ינג, נרגשת מאד, חלום שהוגשם וכל זה. היה לי ברור: העיר האסורה, החומה הסינית, ורצוי מאד, מאד: בודהיזם סיני ודאואיזם. כי זן (בסינית CHAN, בקוריאנית SOHN, כולם גלגולים של DHYANA בסנסקריט), הוא הילד של ההורים האלה: הבודהיזם שהגיע מהודו, סרילאנקה ובורמה, והדאואיזם, הדת/פילוסופיה העתיקה של סין, ששורשיה אלפי שנים לפני הספירה. הזן הוא מעין פרי אהבה, מיזוג מעולה של שתי החוכמות הנפלאות הללו. מסין הגיע הצ'אן ליפן, ומי שהביא אותו לשם, כך מקובל להניח, הוא דוגן, הנזיר היפני שנסע לסין ללמוד בודהיזם. זה קרה במאה ה 11, או ה 12, אני לא זוכרת, אבל פירוש הדבר הוא שהצ'אן הסיני כבר היה מגובש ועשיר עם בואו, כי חי מאות שנים לפני בואו של דוגן ושיגשג, והיה לאחת משלוש הדתות הרשמיות, יחד עם קונפוציוניזם ודאואיזם.
אז אך טבעי שתשאף הנפש לבקר בסין, אם יש עניין עמוק בתורה הבודהיסטית של המאהאיאנה (הצורה היותר מאוחרת של הבודהיזם, להבדיל מהצורה העתיקה יותר, ה"מקורית", שלומדים בארץ ב"תובנה" ואצל גואנקה וממשיכיו).
אז נסעתי.
אני מספרת על כך עכשיו כי הייתי היום בתערוכה של איי-וויי-ווי (AI WEIWEI) במוזיאון ישראל. שם התערוכה הוא: אולי, אולי לא. והנה התיאור המופיע באתר המוזיאון:
"האמן והפעיל החברתי והפוליטי איי וייוויי נולד ב־1957 בבייג׳ין שבסין. שנה לאחר מכן, תחת משטרו של מאו דזה דונג, הוכרז אביו שהיה משורר ואינטלקטואל, ״אויב העם״, והמשפחה הוגלתה למחנה עבודה לשם חינוך מחדש. רק בשנת 1976 הותר לה לחזור לעיר מגוריה ושֵׁם האב טוהר. ...
העבודות בתערוכה נוצרו על פני כמה עשורים. מהן מרהיבות, מהן מתריסות ומהן מפתיעות בעדינותן. תחת מעטה הפיתוי שלהן מבעבעת עמדה שתובעת מכל אחד מאתנו לשמור על דריכות ולפתח את חוש הביקורת, להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו. חצי הביקורת שלהן מופנות כלפי עוולות גלויות או סמויות, ובראשן – הכוח שמפעילה המדינה והאיום על חופש הביטוי. בזמנים של חוסר ודאות קיצוני ושינויים טקטוניים במערך הכוחות הבינלאומי, השאלות שעולות מעבודות אלה רלוונטיות מאי פעם: האם מה שמספרים לנו נכון? האם מה שאנחנו רואים אמיתי? – אולי, אולי לא.... "
אכן, "אולי, אולי לא" של אייוויוויי נראית מרחוק כמו אמנות סינית במיטבה. מקרוב אפשר לראות את הסיוט הלאומי שחבוי מתחת למעטה האסתטיקה, בעצם לא מתחת, אלא מוטבע בה. אני מספרת את זה כי התערוכה הסעירה אותי, מפני שהמסר שלה היה זהה למה שחשתי אני בסין: מעטה דק של אסתטיקה שמתחתיו רוחש הרס, הרס מוחלט, טרגדיה של תרבות שלמה שלא נותר ממנה אלא מעטה דק של "כאילו", "כאילו" נורא, מתעתע. הביקור שלי בבייג'ינג היה מדכא, מפני שבכל פעם שיצאתי מהמלון נתקלתי ב"כאילו" כזה, שבתחילה לא הבנתי שהוא כאילו, והוקסמתי, וכשהתקרבתי – אל המנזר, אל הארמון, אל החומה, אל האנשים, האנשים! – נוכחתי לדעת ששוב ושוב אני מתבקשת לקחת חלק בתרמית, להעמיד פנים שזה-זה, שזה לא כאילו, ולאמתו של דבר מה שניצב לנגד עיניי אינו אלא קליפה חלולה, קליפה נבובה של מה שהיה פעם תרבות שופעת יופי וחכמה. הכול בעצם ריק, נשארה רק המעטפת, ליטראלי: הקירות. בפנים אין כלום. אם יש למישהו אסוציאציה נפשית, של אישיות חלולה, של "כאילו" נפשי – אין זה מקרי. זה בהחלט מזכיר את המפגש עם צורות מסוימות של קיום נפשי, של כאילו רגש, כאילו מחשבה, של מי שהמשלב הדמיוני הביס אצלו את המשלב הסימבולי. מישהו שכאילו אוהב, כאילו כואב, כאילו חי חיים נפשיים – מישהו שלאמתו של דבר רוקן את עצמו מחיים. זה מה שחוויתי בסין. מרחוק זה נראה כאילו זה ממש זה: מקדש בודהיסטי, קונפוציאני, אפילו המוזיאון. אני נשבית בקסם, מתקרבת, ושוב ושוב מגלה שזהו רק המעטה, מעטה פתייני, ובפנים אין חיים, אין השמחה המיוחדת של החוכמה הבודהיסטית, אין הומור, אין חמלה, יש רק "כאילו" מתעתע, כאילו שנועד לתיירים, שיקנו כרטיסים, שיחשבו שהיו בסין ההיא...
ביום האחרון הרחקתי עד לשכונה נידחת בבייג'ינג, לראות מקדש דאואיסטי. חשבתי ששם, אולי, אמצא את מה שאבד ונעלם. המקדש היה עלוב, מאובק וישן, וזה שימח אותי כי חשבתי שאם אין טורחים על מראית העין, אולי אמצא את הלב שחיפשתי. לא, לא מצאתי.
הלכתי גם למוזיאון הלאומי בבייג'ינג, בתקווה למצוא אמנות: קליגרפיה וציורי זן, האמנות שהתפתחה מתוך הבודהיזם הסיני. היה חדרון אחד במוזיאון. את רוב השטח – העצום, כמובן – תפסו אולמות שהיו גדושים במתנות, שכיות חמדה וחנופה שקיבל מאו דזה דונג משליטים ברחבי העולם. אני זוכרת שצילמתי שם תמונות רבות. זה יכול לקרות לי לעתים, כשאני מרגישה שמשהו מערער אותי: אני מצלמת את זה, כדי לחשוב על זה אחר כך.

האמנות של איי וויי וויי עוסקת בדיוק בכך, ובלי מילים: איי ווי וויי ממחיש את החוויה של המפדש עם הטרגדיה הזאת, של הקליפה הריקה שנותרה מן התרבות העשירה, היפיפייה, החכמה של סין העתיקה, המפגש שמרחוק מתעתע וקוסם ומקרוב כולו אלימות, עינויים ושחיתות, והפרדוקס של האומה המוטרפת הזאת – הקפיטליזם הקומוניסטי, תאוות הבצע של המשטר ושל אזרחיו מצד אחד והמישמוע – השוטרים הרבים ברחובות, הדממה הצייתנית של ההולכים ברחובות – מצד אחר.
ובתערוכה: הציורים, הפסלים, העבודה בחרסינה העדינה – כל אלה נראים מרחוק כמו אמנות מעודנת, נקייה, של מי שמכיר את ההיסטוריה של אמנות סין וממשיך אותה. אבל מה שנראה מרחוק כמו אסתטיקה, מקרוב הוא מת: ערימת עצים מתים, ציורי קיר סימטריים, כאלה שצוירו על מגילות קלף בדיו מדויקת, אנינה, המתארים (כפי שנגלה כשמתקרבים) אנשים שגורשו מבתיהם, שהוגלו. מרחוק - שרטוטים בקווים עדינים של צורות סימטריות שמרכיביהן – מקרוב – מכשירי עינויים. ספלוני חרסינה מצוירים ביד הסדורים בשורות ובטורים, ממושטרים, ממושמעים, מתים, מתים מצייתנות.
אינני יודעת כיצד חשים תיירים שאין להם זיקה עמוקה לתרבות המופלאה של העבר; אולי זה פחות חריף, פחות מבהיל עבורם. אני הייתי בסין בתחילה מבולבלת, ולבסוף המומה, כמו שלעתים חש אדם, כשהוא פוגש מישהו שנראה כאילו הוא ממש חי, חי באמת, חי בלבו – ואיכשהו האדם חש, בלי שיוכל לזהות את מקור ההרגשה, שיש בסביבה תעתוע. איי וויי וויי העניק לי את הוודאות שמה שחוויתי בסין הוא מפגש כזה, מפגש של אדם בשקר, ובמקרה של סין - בשקר המוני, מבהיל, מוכחש.
מדובר בתערוכה שעוסקת בעצם בשקר שמחופש לאמת, אם זה מהדהד למישהו את ביון, אז כן, ביון מדבר על האופציה הזאת, האפשרות האנושית לעשות שימוש באמת לשמו של שקר. שווה להתבונן, מרחוק ומקרוב, בשקר עצום ממדים, באמת עתיקה שרוקנה לטובת מראית עין, כמעט לא ייאמן שהדבר אפשרי, אבל הוא בהחלט אפשרי.


עוד בבלוג של אסתר פלד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הלה אשחרהלה אשחר11/2/2018

זאת גם היתה החוויה שלי. אני ביקרתי בסין כבר בשנת 2000 כמטפלת ברפואה סינית שהגיעה למקצוע בעקבות השראה מכתבים דאואיסטיים. מה רבה היתה האכזבה ושברון הלב. חוויתי אנשים אטומים, גסי-רוח וכהים נפשית ורוחנית. כמובן שהיו לי גם פגישות עם הנדירים האלה שרוחם וליבם עוד היו ערים.
אגב, לא רק בסין. "עליתי לרגל" גם למרכזים סופיים בטורקיה - גם שם לא פגשתי דבר מהאותנטיות והאהבה הסופית. אלא יותר "כאילו" וכמו...
כיום, כמתרגלת זן - אני חושבת שהשרביט הרוחנית הועברה אלינו בני ובנות המערב. להעיר את הדרך הפלאית והעמוקה הזאת, לשמור עליה בחיים, כי היא יקרה מפז.
תודה על המאמר שובר הלב והכנה שלך.
הלה

אילת כהן וידראילת כהן וידר6/2/2018

ניתוח עומק. ניתוח עמוק ומלא חוכמה של התערוכה, הרגשתי בזמן הביקור בה הזדהות עמוקה בנוגע לחלקים מהתרבות שלנו, רוצה לקוות שאצלינו היחס בין הכזב לאמת שונה. וברכות לקבלת פרספיר החשוב!!!