לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על היכולת שלא-לקבל, על החובה להזדעזע

על היכולת שלא-לקבל, על החובה להזדעזע

ארנון רולניק | 30/6/2016 | הרשמו כמנויים

בשנים האחרונות קיימת נטייה גוברת והולכת להכניס עקרונות של קבלה (acceptance) לתוך התהליך הטיפולי. הדבר בולט בשיטות הגל השלישי אבל גם חוקר CBT קלאסי כמו David Barlow הכניס זאת לתוך מרכיבי הפרוטוקול המאוחד שלו.

העמדה המקבלת מתמקדת אומנם יותר בקבלת העצמי אבל בחבירתה לעמדה הבודהיסטית יש בה גם אמירה שמה שעושה את הקושי אינו המציאות אלא הדרך בה נתייחס למציאות’ ולכן נקבל את "כל מה שקורה"

את העמדה המקבלת, המשלימה והמסתגלת עודדנו לעיתים קרובות גם ללא קשר לכיווני הגל השלישי. לעיתים קרובות דברנו על עמידות או על כושר התמודדות.

אולי נכון יותר שאכתוב זאת בגוף ראשון יחיד. אני כנראה נוטה לעמדה כזו: יש לי סימפטיה לאלו שסיימו תיכון, לאלו ש"עשו צבא" מין סוג של הערכה לאדם המתמודד, מעין הערכה שלי ל " אלו שמקבלים את כללי הכיתה, התנועה או הפלוגה. אני מניח שגם בטיפול חיזקתי בדרך כלל את הקו המשלים. משלים עם הקושי, משלים עם העיוותים ובעיקר מתמודד.

בפוסט זה אני רוצה לטעון כי יש מקרים בהם עלינו לעודד את העמדה הלא מקבלת. העמדה שאומרת "זה לא בסדר, זה לא אנושי, הגיע לך לגדול באווירה אחרת ",

הניסוי הגדול בפסיכולוגיה

הדוגמה הבולטת עלתה לאחרונה כשעשיתי התקרבות מחודשת לניסוי הגדול בפסיכולוגיה -זה שתוצאותיו עדיין לא ברורות (או לפחות מורכבות מאד) – כוונתי לניסוי המוזר לגדל ילדים בקבוצות של לינה משותפת ומגורים משותפים כשאת ההורים רואים רק כשעתיים ביום.
אני שם לב (ויתכן שגם הקוראים ) כי אני מתאר זאת בצורה מוטית – אפשר לומר מזדעזעת. כפי שתראו בהמשך לא תמיד היה הדבר כך. הבה אם כן נציג את הדברים בדרך "אובייקטיבית יותר" נקרא לוויקיפדיה לומר את דברה:
"את ארגון הילדים לשינה בצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות. במהלך הלילה, האחריות עברה לשומרת הלילה התורנית, שהייתה אחראית על מספר בתי ילדים. בשלב מסוים הוכנס לשימוש אינטרקום או שמרטף אלקטרוני'), שאפשר לשומרת לשמוע את הקולות בבתי הילדים ולהשגיח מרחוק."

הרבה אזורים בפסיכולוגיה מעניינים אותי, הסקרנות המחקרית שלי גורמת לי לעיתים קרובות לשוטט במרחבים הרחוקים מאזורים שנוטים לתייק אותי בהם (גישה נוירוביולוגית, הומניסטית ותלויית מחקר).

באופן "חשוד" שאותו אני מנסה לברר כעת – מצאתי את עצמי מתרחק מהמחקר הפסיכולוגי שעסק בחינוך המשותף ובמשמעות הרגשית של לגדול בקיבוץ.
עולה בדעתי שהסיבה להתרחקותי מהידע המחקרי בתחום קשורה לאותה נטיה שברצוני לשאול עליה לתהות על מקורה – הנטייה לקבל. היכולת להשלים – "לזרום" ו"לא לעשות סיפור".
דומני שרבים מאיתנו, בני הקיבוץ, פיתחנו יכולת זו והיא שגם "מבלבלת את תוצאות הניסוי". כך למשל מדווחת פרופ' מיכל פלגי בעקבות סקר שעשתה בין בוגרי קיבוצים: כי -75% מהגברים, ו-63% מהנשים, ציינו את הלינה המשותפת כחוויה חיובית, בעוד רק 18% מהנשים ו-7% מהגברים ציינו אותה כחוויה שלילית.

הטענה הפשוטה נגד סקר זה יכולה להיות מתודולוגית . שיש כאן response tendency להגיב באופן שעושה מינימליזציה של קושי או כאב.
אבל אני נוטה לטענה חזקה יותר .אני טוען שחלק מהתכונות שלנו בני הקיבוץ היא גם הנטייה לקבל, הנטייה להשלים, ואולי יותר מהכל הנטייה להסתגל. זה מסביר כיצד רבים מאיתנו התקדמו בדרגות, באקדמיה, וגם בתפקידי ממשל וניהול.

הרבה שנים חשבתי שנטייה זו שלנו להסתגל – היא סוג של חוזקה. לא תמיד הייתי ער למחירים של נטייה זו. לאחרונה הזמנתי את הילדים עימם גדלתי בקיבוץ השומר הצעיר עין שמר (להלן: "ילדי ברושים") לחגוג את יום הולדתי. ישבנו והעלינו זכרונות ואז גם ראיינתי אותם על המשמעות של לגדול בקיבוצנו. אף שהיתה לילדי ברושים ביקורת על הרבה אספקטים של החינוך המשותף לא שמעתי את חברי מבקרים את עצם הניסוי המוזר לגדל ילדים מחוץ למשפחותיהם. דווקא הניתוק של ילדים מבית הוריהם, דווקא הדבר הכל כך לא מובן בעצם – דווקא הוא לא היה במרכז הדיון של חברי קבוצתי.
היכולת להגיד ש"זה היה ממש נורא" ש"זה ממש לא בסדר" – עלתה אצלי בהדרגה. עד אמצע שנות העשרים שלי ראיתי זאת כמובן מאליו. הספקות התחילו מהרגע שנעשיתי הורה – היה ברור לי שילדי צריכים אותי בלילה כשהם מתעוררים (וגם ביום יחותר משעתיים). במהלך בתהליך הטיפול שלי ההתפקחות החלה, ונקודת המפנה היתה במפגש שלי עם סיפורו של עמוס עוז "ילד קטן" סיפור המתאר את קשייו של של ילד רגיש החי בתוך החינוך המשותף. אפשר לשמוע חלק מהסיפור בפודקאסט כאן.

קבלה והשלמה מול זיהוי הצרכים האוטנטים בזוגיות.

בקליניקה אנו עוסק לא מעט בטיפולים זוגים. החלק הארי של הטיפולים הוא בקותרפיה, כלומר שני מטפלים עם שני מטופלים. בטיפולים אלו קיימת באופן תמידי הדילמה האם לעודד את המטופלים לקבלה והשלמה (דבר שמנציח לעיתים את הבעיתיות בקשר ולא מאפשר את שיפורו או את ההשתחררות ממנו) או לעודד התבוננות בקשיים, בכאבים , בגורמים להם ובסיכויים להציל את הקשר מבלי לשלם על כך מחיר כבד. בטיפולים אלו יש חילוקי דעות ביני לבין שותפתי לטיפול בדיוק בנקודות אלו: האם טיפול טוב הוא זה שישאיר אותם ביחד בכל מחיר, או שטיפול טוב יכול להסתיים גם בחיבור המטופלים לצרכיהם האוטנטים שיכולים להוביל לפרוד. גם כאן אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מעודד יכולת של קבלה או השלמה. מעין "ככה זה". למזלי אני מקבל משותפתי הצעה נקודת מבט נוספת, המעלה את השאלה האם אין זה מתפקידנו לאפשר להם לעבור מהמקום המקבל למקום המוחה, והנותן קול לצרכיהם האמיתים.

זה קורה גם בטיפולים אינדיבידואלים העוסקים בכאבים שיש בזוגיות. קחו למשל מטופל שאישתו משדרת כל הזמן עמדה ביקורתית ואומרת שהיא רוצה להפרד. הוא אינו מוכן לחשוב על פרידה ומשכנע את עצמו ש"ככה החיים" ושעליו להמשיך לרצות אותה. האם מתפקידינו לשקף לו את השתקה שהוא לכאביו ואת המחיר הרגשי שהוא משלם או שמא לתת יד להריסת שנים טובות מחייו על ידי למאמציו הבלתי נלאים והבלתי הגיוניים לשמור על הזוגיות המרעילה הזו?
היום אני חושב שמחובתנו להזדעזע, מחובתינו לאפשר לו לראות את העיוות ואולי אפילו לעזור לו להשתחרר.

מסקנות

במבט לאחור אני חושב שהקיבוץ (ואולי גם כל האתוס הציוני?) עודד אצלי כאדם וכמטפל את העמדה ש"מזדהה" עם הארגון, מקבלת את הדין, הכללים והציפיות ומקדשת את ההסתגלות.
אני בוחר להיות בעמדה גמישה יותר בה אנו מקשיבים לקולות המושתקים, לכאבים המדוברים והלא מדוברים ונותן להם מקום ונוכחות.
במובן זה אני מבקש לגדל בתוכי וגם אצל מטופלי גם את העמדה שאומרת "אל תסתגל", "אל תשלים" אל תקבל" אני מציע לו לראות את מה שטושטש והפך לצבעים דהויים ודכאוניים – כחוויה קשה כמעט בלתי נסבלת.
דומני שאחרי שנבקר שם – במחוזות הקשים- נוכל שוב לקרוא לעמדה מתמודדת, בעיקר מתמודדת עם מנגנוני הההמנעות שהנפש פיתחה.

הערת שוליים:
מהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט התלבטתי עם להתלות על וויניקוט ועל העצמי המזוייף והאמיתי. שהרי ודאי אפשר לומר שהאני המסתגל מוותר על העצמי האמיתי שלו. אבל כחלק מהמנגינה של מאמר זה אני בוחר לדבר את ארנון לא את דונלד.


- פרסומת -


- פרסומת -

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
ענת פישמן
ענת פישמן
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
נועם עוז דייג
נועם עוז דייג
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מור ויימן גרובר
מור ויימן גרובר
פסיכולוגית
תל אביב והמרכז, טיפול מרחוק דרך האינטרנט
רדה רוזלר דוידוב
רדה רוזלר דוידוב
עובדת סוציאלית
רמת גן והסביבה
רונית ורסנו
רונית ורסנו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה

עוד בבלוג של ארנון רולניק

להיות פסיכולוג קליני הוא לעיתים שם נרדף לדמות זהירה ומחושבת המגיבה רק לאחר מחשבה ועיבוד. משהו בחינוך...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון6/8/2016

מרגש..........ממש חשוב!!!. Arnon Rolnik!!!

קרן כהןקרן כהן6/8/2016

מעניין ומרתק, וקצת על מטפל זוגי טוב בעיני. ארנון תודה על גילוי הדעת שלך. כן, העדפתי לקרוא את ארנון, ופחות להתבונן על הדברים שוב מנקודת השקפה של איש מקצוע אחר, גם אם מוכר ומכובד כויניקוט.
להערכתי, אפשר, גם אם מאתגר, להביא בטיפול זוגי את מקומם של הקולות השונים שניביהם. הזוג מסתגל ועושה את השינוי בדרך שנסתרת אף מעינינו המטפלים.
מטפל זוגי טוב בעיני הוא זה המקשיב, מעודד את הזוג להביע את עמדתם, מסייע בהתמודדות עם הקונפליקט, מעודד הקשבה חברית, מכניס עמדות מוסריות (נכון/לא נכון) -- התחברתי לדבריך לגבי לא לזרום בהכרח, לא לקבל בהכרח -- וממשיך לנטוע תקווה לקשר כפי שהם רוצים בו, ממשיך להציג את הדילמה אשר הם נמצאים בה, ומכווין לכך שהם חיים בעולם ובו ריבוי קולות.

צליל קדםצליל קדם17/7/2016

קבלה מן הצינורות הלא מקובלים. תודה על הנושא החשוב הזה וקרוב ללבי.

1. שני אחים יכולים להגיב בצורה הפוכה לאותה תופעה שנפלה על המשפחה למרות קרבתם והדימיון המשותף בקווי אישיותם ולמרות היותם החברים הכי טובים בעולם. - השנה בה חזרו הוריי לקיבוץ עם שנינו יצרו אצלי תגובה קרובה לטובה. אהבתי את הלינה המשפחתית כי הקשר עם אמא היה כל כך רע ושם יכולתי להשתלב בחברה בפעם הראשונה בחיי שלא הייתי לבד בדלית אמות המשפחה הסגורה. אחי שהיה הראשון לאמץ הפרעת תלות קשה באמי , התמלא בעתה מכך שיצטרך להתרחק ממנה רוב היום. מצבו הלך והתדרדר עד שלקה בהתקף פסיכוטי ממש (שניסו לאבחן אז כ"דלקת קרום המוח ואפילו עשו למסכן שלי דיקור מותני להוסיף על חרדותיו), כולל הלוצינאציות וחום גבוה ודלוזיות שווא... כל תסמיניו נעלמו כשעזבנו את הקיבוץ אחרי שאמא לא יכלה יותר לשרוד את תחנוניו.. לו היינו נשארים ייתכן מאוד שהייתי ניצלת מאשפוז פסיכונאצי בתום תקופת הלימודים עשור שנים אחר כך . אבל אחי לא היה שורד בחיים. משמע - בכל מקרה - הכל לטובה וטוב שכך.

וכשטוענת שהכל לטובה זו לא קבלה של מרות החברה האנושית שעודני בזה לה מכל ליבי - לא למרכיביה אלא לפורמט המסורתי הקופא על שמריו , הלוקה בקיבעונות מנטליים ובנאליות של הרוע ואכזריות של "נזר בריאה" - גזע בעל יומרות גדלות עליונות שמותרו אך ורק בצביעותו , במיטב הכזב ולבו חסר החמלה והזב..

מה שאומרת זה שיקבלתי את מרות מתמיטקאי העל - זה שהגה את חוקי הפיזיקה של הבריאה ואף דוקטור ל"בריאות" הנפש שידיו מלאו דמים ונפשו רומסת ודורסת ילדים ואונסת בסמים איומים לא ירד לעולם לאותם מעמקים שאליהם מגיעים קרבנותיו בחיבורים דרך תורת הקבלה או מיסטיקות אחרות - לחסדיו האמיתיים של אל מלא רחמים. מתורת הפיזיקה למדנו שציר הזמן מתקדם רק לכיוון אחד והכיוון השני יכול לתקן אך ורק דרך צביעת הזיכרון בזהרורים חדשים של אור נוסח "שמלת השבת של חנה'לה" כי לא ניתן לבנות מכונת זמן שתחזור אחורנית עקרונית, אלא רק כזו שתערוך קפיצות זמן קדימה. והציר מתקדם לטובה ברמה הגלובאלית ולכן ממש לא איכפת לי עד כמה יתעללו הפסיכונאצים בגופי ובמוחי כי בטוחני שהנה ימים באים והם יאבדו את חלאת רפואתם שהייתה לזונה ויצטרכו להתפרנס מעבודה שאינה מזיקה לחברה או שפרשת הדרכים עליה העולם נמצא יוביל את האנושות כולה לאבדן בגלל הפסיכונאציה והמטרה שהציבה לעצמה לגדל דור מסומם מבטן ולידה... וגם אז הכל יהיה לטובה - ונדמה שהאל לא יברא שוב את האדם אם ירצה להקטין מעט את הייסורים בעולם , או לפחות לא יברא את רשות השפיות שיש לרחק ממנה אם בחיים אנו חפצים ולא במיתה על מיטת חלייים ....

2. תודה על ההמלצה לא לוותר על האני האמיתי כי כמה שזה נפלא להסתתר זה אסון לא לגלות את האותנטי! ההסתגלות צריכה להילמד רק כחלק מאותן תחבולות שעלינו לסגל לעצמנו שהרי אם נלך עם האמת נהפוך מהר מאוד לקרבן המועלה למולך הפסיכיאטרי! לכן כל אדם מורד צריך להיזהר לפני שהוא חושף את מלחמתו ברשות ולקנות לו חברים למאבק אם ברצונו לשנות משהו בחברת האדם ולהציע לה דרך חדשה לעולם אחר - טוב יותר.

בהצלחה לילדים המורדים, בכל הגילאים. ואם יורשה לציין אז בניגוד לאמרה של ברי - לא רק הצעירים , העזים וחסרי הלב יכולים לעוף .. לפעמים דווקא בגיל זקנה מבינים שאין מוצא אחר אלא למרוד בכל השקרים עליהם גידלו אותך .. אם לא למען שיקום עצמך וילדיך אז למען הדורות הבאים שיגדלו להיות דרורים בני חורין (כאלה שלא אוכלים בכלא ואת חירותם מבכרים על החיים ולעולם לא יאכלו מידי סוהרים ארורים במסווה של חיוכים מומתקים ואיצטלות שוחטים לבנים מדופלמים , בבית ממתקי הסמים , עתיר ריחות סניטרים מרדימים , אזוקים מנטרלים, מבודדים בחדרים, עם "סירי בשרים ..ותילי תילים של ייסורי איסורים .")

אסף גיטלראסף גיטלר3/7/2016

ובעצם...מה שונה כיום? לעירוניים?. ממש לפני כניסתה של ביתי הבכורה למעון הפעוטות לראשונה...אני מבין שהמציאות הישראלית העכשווית יוצרת מצב לא ככ שונה...0700 עד 1700 הקטנה במעון...וכבר ב1900 תלך לישון....לקבל? לא לקבל? זוהי המציאות כל עוד פרנסה היא הכרח....

סילביה איילוןסילביה איילון1/7/2016

ממש מרגש..............!!!. ממש מרגש...........נוגע עמוק בליבי.............!!!

יששכר עשתיששכר עשת1/7/2016

כותרת המאמר מזכירה את המאמר של ברל כצנלסון. בזכות המבוכה ובגנות הטיח.. זה הקישור
https://nahalbm.wordpre...%D7%95%D7%9F/

יששכר עשתיששכר עשת1/7/2016

קבלה כדי להתמודד. עבורי, קבלה היא רק חלק אחד, שלב בתהליך הריפוי. החלק השני אותו נוטים לשכוח ואני אוהב לזכור הוא המחוייבות. לכן א. כדי לפתור בעיה עלינו לקבל את המציאות, על ההווה המציאות, מחשבתי ורגשי. ב. אם זה מצבי, מה זה מחייב אותי? ג. הכנת תוכנית התמודדות באמצעות כוח הרצון יכולה של נחישות (שני ספרים נפלאים) ככה מסתדרת נהדר הקבלה עם ההתמודדות באמצעות הגורם המתווך המחוייבות.

רקפת כץ-טיסונהרקפת כץ-טיסונה30/6/2016

תודה. מעניין ומעורר מחשבה!