"במיטה הגבוהה שוכב איש שפעם היה אבא שלי" קריאה בספרה של נורית פרי

גיא פרל | 16/3/2016 | הרשמו כמנויים

קריאה בספרה של נורית פרי 'כמעט שקוף' (הוצאת עמדה 2016, 78 עמ')

ארבעה שערים יש בספרה היפה של נורית פרי, ומתוכם בחרתי להתמקד בשער המוקדש לתהליך גסיסתו ומותו של אביה – 'במיטה הגבוהה שוכב איש'. משוררות ומשוררים רבים מקדישים מחזורי שירה ואף ספרים שלמים לפרידתם מעל הורה גוסס, ומרתק להבחין באופן הייחודי בו חווה כל אחד מהם את התהליך. בשיר הקצר ממנו לקוח שמו של השער, ניתן להבחין בגרעיני החוויה השזורים ברבים מן השירים:

בַּמִּטָּה הַגְּבוֹהָה שׁוֹכֵב אִישׁ

שֶׁהָיָה פַּעַם אַבָּא שֶׁלִּי.

בְּעֵינָיו הַכְּחֻלּוֹת כָּבָה הָאוֹר

כְּמוֹ בִּמְנוֹרַת קְרִיאָה זְעִירָה

וַעֲשֵׁי הַלַּיְלָה נִתְלָשִׁים לְרַחֵף

אֶל אוֹר אַחֵר.

בתחילתו של השיר מתואר תהליך ההזרה שעוברת דמותו המוכרת של האב, בהמשכו מתואר תהליך התמעטותו. בסיומו של השיר, בדימוי המרוכז והנפלא של עשי הלילה, מצליחה פרי לחוות את התהליך כולו כזורם אל עבר קיומו של האב במימד אחר. לתחושתי כך נטען התהליך כולו במשמעות, ומתאפשרים שחרור ופרידה. דוגמא נפלאה נוספת לתהליך זה של שחרור ופרידה המבוססת על הכרה במעבר האב למימד אחר, ניתן לראות בשיר 'הוראות שימוש' (ע' 37).

אַל תְּהַסֵּס.

בִּשְׂמֹאלְךָ אֱחֹז בַּקִּיר

כִּנְקֻדַּת מִשְׁעָן,

בִּיְמִינְךָ אֱחֹז בַּחוּט

בַּחֵלֶק הָרָחָב שֶׁבְּסוֹפוֹ.

הַבֵּט מִבַּעַד לַחַלּוֹן,

הַבֵּט בַּיָם.

נַסֵּה לִרְאוֹת רָחוֹק, כָּחֹל, רוֹגֵעַ.

אַל תְּחַפֵּשׂ מַבָּט!

דַּמְיֵן: דְּפִיקוֹת הַלֵּב הֵן קֶצֶב הַגַּלִּים.

עֲצֹר נְשִׁימָתְךָ

זְכֹר יָמִים של אֹשֶׁר

בָּהֶם צְחוֹק וּתְּבוּנָה רָקְדוּ

עַל מַיִם מְהִירִים.

עַכְשָׁיו- נַתֵּק.

הַאֲזֵן לָרַחַשׁ הַגּוֹוֵעַ לְאִטּוֹ...

שני שירים בהשראת גיבורים מן המיתולוגיה היוונית כללה פרי במחזור זה, ובשניהם בולט שימוש חופשי ומעניין שהיא עושה בסיפור המקורי. בשיר 'אדיפוס ואביו' (עמ' 38) היא מותירה על כנו את סיפור המסגרת, אך נותנת פרשנות חדשה למניעיו הפנימיים של אדיפוס, באופן שחושף עד כמה בלתי נסבל עבורה תהליך התמעטותו המתמשכת של אביה –

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לא מֵאַהֲבָתוֹ לְאִמּוֹ

שָׁלַף אֶדִיפּוּס חֶרֶב חַדָּה

וְדָקַר אֶת אָבִיו הַזָּקֵן

אֶלָּא לְמַרְאֵה

עֵינֵי אָבִיו הַמְּבֻלְבָּלוֹת,

שָׁטוֹת בְּחָלָל רֵיק

אַחַר דְּמוּתָהּ

וּזְרוֹעוֹתָיו הַמְּצֻמָּקוֹת

הַנִּפְתָּלוֹת בְּלִי דַּעַת,

לְחַבֵּק קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

אוֹתָהּ חָשַׁב לְגוּפָהּ הַחַם.

לאורך השיר 'פרומתאוס' (עמ' 44) מתוארת טרנספורמציה של דמות האב. בתחילת השיר מופיעים אודיסאוס והרקולס, גיבורים עזים ומלאי חיים עליהם סיפר האב למשוררת לפני שהלכה לישון, ודומה כי דמותם דבקה בדמותו. אולם, בסוף השיר מופיעות ארבע שורות קשות -

מִכָּל הַגִּבּוֹרִים נוֹתָר רַק פְּרוֹמֶתֶאוּס

נִקְשָׁר כָּל עֶרֶב בְּפִרְקֵי יָדָיו

לְמַעֲקֵה הַמִּטָּה הַגְּבוֹהָה

בְּמַחְלָקָה ה'.

שוב, יוצאת פרי מן הסיפור המיתולוגי, ואת הטרנספורמציה הקשה אותה עבר אביה אל מול עיניה היא דוחסת אל תוך הטרנספורמציה שעבר פרומתאוס – גיבור שהחל את דרכו כגיבור מסוגם של אודיסאוס, הרקולס ואביה, אך סיים אותה קשור חסר אונים לסלע בעוד נשרים מנקרים את כבדו.

אסיים רשימה זו בשיר 'הַתְּאוֹ' (עמ' 47) שהוא מן היפים בספר. דומה כי גם בו מתייחסת המשוררת אל תהליך התמעטותו של האב. אולם, הופעתו של חיזיון הבצורת דווקא ביום הולדתה בו לא ירד גשם (וזאת שלא כרגיל) – מעידה לדעתי על התנסותה בחווית הגסיסה והמוות הפנימיים שהיא חווה מאז לכתו.

זֹאת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁלִּי

לֹא יָרַד גֶּשֶׁם.

טַעַם הַיַּיִן הַמְּחַלְחֵל בִּגְרוֹנִי הִזְכִּיר לִי

סֶרֶט טֶבַע שֶׁרָאִיתִי,

עַל תְּאוֹ הַכּוֹרֵעַ תַּחְתָּיו

עַל שְׂפַת אֲגַם יָבֵשׁ בְּאַפְרִיקָה.

קֹדֶם רַגְלַיִם קִדְמִיּוֹת

בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה עֲמֻקָּה

אַחַר כָּךְ הָאֲחוֹרִיּוֹת

נִכְנָעוֹת לַכֹּבֶד,

וּלְבַסּוֹף הַגּוּף

מִּתְגַּלְגֵּל

עַל צִדּוֹ.

וְהַצֵּל הַשָּׁחוּן

מֵטִיל עָלָיו אַדַּרְתּוֹ

מְלַטֵּף בִּטְנוֹ.