לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
אין מילים והפתעה

אין מילים והפתעה

פרופ. עמיה ליבליך | 9/8/2015 | הרשמו כמנויים

בדרך כלל איני כותבת כאן בתכיפות כזו, אבל זהו פוסט קצר שהכרחי לי להפיץ.

חום עז בחוץ. אני מבקרת אצל שכנתי הערבייה שמתאבלת על אחותה, שמתה בשבוע שעבר מסרטן הלבלב. אנחנו חברות מאז שעברתי לגור ביפו. כשמתה, הייתי בפולין. אצל המוסלמים האבל נמשך 4 ימים ואחר כך 40 יום – בדומה ל'שלושים' שלנו - עד האזכרה, כך נדמה לי. אני לא יודעת מה בדיוק המנהג, אבל רואה ששער הבית פתוח, דופקת ונכנסת.

מ., מוסלמית אדוקה, נראית מרוסקת. היא לבדה בבית. יושבת על הספה מול המאוורר, וערימת תרופות לפניה. אני מתכופפת, מחבקת אותה ואומרת באוזנה מילים של השתתפות בצער. היא איבדה את קולה, היא לוחשת, ומצביעה על גרונה. בגלל המזגנים. "זה גם בגלל הצער", אני אומרת. מ. מרגישה חולה, בנוסף לעצב הגדול.

וכך, אי אפשר לקיים דיאלוג בעצם, ואני נאלצת לדבר בשביל שתינו, וגם לשתוק איתה יחד בין המילים. ואז, אחרי שהעליתי כמה נושאים, שאלתי ועניתי, ומ. מנסה להשתתף בשיחה בלחש, אני לבסוף אומרת את מה שבלבי מרגע שדפקתי על דלת הבית, את מה שאין לי מילים להגיד – למרות שאני לא איבדתי את קולי:

"זה נורא מה שקרה בכפר דומא. הסיפור של משפחת דוואבשה. הילד הזה שמת ועכשיו גם האבא... לשרוף בני אדם! איזה אנשים יש בעולם! אני מתביישת להיות יהודייה".

מ. עונה לי מיד, מצליחה ברוב זעמה להוציא קול לכמה מילים ואומרת לי: "ואצלנו מה? איזה אנשים יש בין המוסלמים! יותר טובים?"

מנחמת אותי, כאילו. מוציאה אותי מעמדת האשם הטוטאלי. ומוסיפה בקול ניחר: "המשפחה שלי הייתה תמיד ביחסים מצויינים עם היהודים עד ש..."

וברור שהיא רואה את המצב בצורה יותר מורכבת ממני.

אחרי כמה רגעים אני יוצאת בדרך הקצרה הביתה ואומרת לעצמי: את חייבת לכתוב את זה. לספר את זה. לא לשכוח.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
נעה אושר מוליה
נעה אושר מוליה
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
סתיו ביהם
סתיו ביהם
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
דנה לזמי
דנה לזמי
פסיכולוגית
פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
מיטל לוי עומר
מיטל לוי עומר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
יעל טל-ברזילי
יעל טל-ברזילי
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
ענת פישמן
ענת פישמן
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בערב שבת הגעתי לארוחת הערב המשפחתית הרגילה שלנו לבית בני וכלתי הצעירים. הקדמתי, הם עוד לא חזרו מבילוי...
במשך שנים שולח ידידי דרור גרין שיר בשבוע, בליווי הרהורים משלו, (ראו: פיוט, דפשיר שבועי) לקבוצה של חברי-אינטרנט,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דוד רוטנברגדוד רוטנברג25/8/2015

איזו נאיביות. מעשה מתועב, לא נשלחו על ידי אף אחד, גינויים מכל קצוות הקשת, כל המנהיגים עד הנשיא הביעו את תחושת הבושה
ולעומת זאת
בפיגועים לאומניים ערבים (יחס של 1/500 בערך)
יריות שמחה, שבחים מהמנהיגים על האומץ והגבורה (ולא נשכח את אבו מאזן שמגנה את החייל שמחסל את המחבל)

עצם ההתרגשות שלך ממציאת ה"צדיקה בסדום" מוכיחה זאת,

פרח יהפרח יה16/8/2015

עוד עיניים (אולי מרביתן?). אולי חשוב להוסיף לקולות המאוכזבים את העיניים הקוראות שאינן משמיעות קול; שבפשטות בלתי פוליטית נרגשות ממפגש אנושי, מחכמת נשים, מחכמת זיקנה אולי; ושבאופן נקי מאד רואות וחשות ברגע המפעים שהתחולל בתוכך - עמיה - בבעבוע היפה של הרגש, בחיות נטולת הציניות.

מאיר ניישטטמאיר ניישטט16/8/2015

בדרך כלל אני נהנה לקרוא ולהרחיב את אופקיי. עם כל הכבוד פרופ' ליבליך אבל הוא אבל הוא אבל, האמפטיה כלפי האבל היא נורמטיבית, אבל להכניס פוליטיקה? חשבתי לתומי שאקרא פוסט על האבל אצל המוסלמים בעיניים יהודיות, זה היה יכול להיות מעניין. אכזבת אותי כאשר בפליאה את כותבת את תשובתה של שכנתך החכמה.

יוני בארייוני בארי16/8/2015

'גאה' להיות יהודי. "מתביישת להיות יהודיייה".... אני כואב על משפט אווילי כל כך ואני מקווה שהכותבת כבר עמדה על טעותה. אני בכל אופן, 'גאה להיות יהודי' גם אם בוודאות יהודים ביצעו את הרצח האכזרי ואינני רואה כל קשר בין גאוותי על היותי בן לעם הנבחר והנאצל רחמנים בני רחמנים לבין מעשה פשע שביצעו אי אלו בודדים מבני עמי בבחירתם האישית .
אני פונה לכותבת השורות: למרות ששכנתך המוסמלמית כבר העמידה אותך על טעותך, נא ונא התנצלותך או הבהרתך בפני קוראי פוסט זה. מילים אלו פוגעות בנו ובלאומיותנו.

אילה שחראילה שחר16/8/2015

לעמיה, אותי לימדו שכולנו חפים מפשע עד שהוכחה אשמתנו. לאף אחד, כולל אף אחד (אפילו המשטרה ומנגנוני הביטחון) אין קצה דל של חוט לגבי מבצעי הפיגוע. קשה לי להבין מניין המהירות לקבל אחריות על המעשה הנפשע הזה (ועוד קולקטיבית). מלבד זאת אני מתקשה להבין מדוע תגובתה (האנושית כל כך) של שכנתך מפעימה אותך. סטטיסטית האלימות במגזר הערבי (ולא רק כלפי יהודים) גבוהה פי כמה מכל מגזר אחר (ולא רק במדינת ישראל). מדוע אינך מצפה שאחרי כל פיגוע יקומו הערבים ויגידו: "אנחנו כל כך מתביישים בכך שאנחנו ערבים?" ומדוע מקרה אחד, שכאמור, זהות מבצעיו אינה ידועה גורמת לך לרגשות אשם קשים כל כך כאשר גם אם חלילה יתברר שאלו יהודים, כל הפלגים והמגזרים, כולל הימניים ביותר ואף הדתיים ביותר, מוקיעים ומתנערים ומתנגדים ומגנים נחרצות מעשים מסוג זה. זוהי לא דרכו של העם היהודי, מעולם לא הייתה ואת יודעת זאת מצויין. לפלא גדול הוא בעיני מדוע בכלל עמדת ה"אשם הטוטאלי" נכנסת כאן למערכת היחסים בינך לבין עצמך