שירת בולעני הבלתי ניתן להיאמר - לזכר הפסיכולוג ד"ר איתמר ברנע | גיא פרל
גיא פרל | 26/10/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
המאמר מבוסס על דברים שנאמרו ביום עיון לזכר הפסיכולוג ד״ר איתמר ברנע, שנערך בקריה האקדמית אונו, 23.10.2025.
איתמר, יליד 1950, היה טייס קרב במלחמת יום הכיפורים. מטוסו הופל והוא נפל בשבי הסורי כשהוא פצוע קשה. לאחר שחרורו למד פסיכולוגיה והיה הפסיכולוג הראשי של חיל האוויר, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל והפסיכולוג הראשי של נט״ל עד לפרישתו בשנת 2024. תרם רבות לביסוס תפיסות יסוד מקצועיות תוך התבוננות גופנית-נפשית וגיבוש מענה אינטר- דיסציפלינרי מותאם לפוסט טראומטיים ולסובבים אותם. היה חבר במכון לפסיכולוגיה יונגיאנית ע״ש אריך נוימן.
קרל גוסטב יונג היה תלמידו של פרויד, וכבר בעשור הראשון של המאה הקודמת התגלעו מחלוקות ביניהם שהובילו בסופו של דבר לקרע, ולהקמתו של זרם עצמאי בפסיכואנליזה – הזרם האנליטי. אריך נוימן היה מחשובי תלמידיו של יונג, לדעת רבים החשוב שבהם, ועם עלייתו ארצה בשנת 1934 הניח כאן את הגרעין לזרם היונגיאני בארץ.
לקרע בין פרויד ליונג היו סיבות מרובות, ונתמקד באחת. יונג טען כי מתחת לשלוש שכבות המודעות אותן זיהה פרויד – מודע, סף מודע, לא מודע – שוכנת שכבה נוספת אותה כינה ״הלא מודע הקולקטיבי״. זהו מאגר ידע אין סופי אודות כלל ההתנסות האנושית מקדמת דנא, האצורה בתבניות יסוד אותן הוא כינה ׳ארכיטיפים׳. בקצרה, אנו נולדים עם ידע מורכב ורב, או לייתר דיוק פוטנציאל של ידע, וביכולתנו לרפא את מכאובינו הנפשיים ולפתח את תודעתנו גם על בסיס היכרות עם מאגרים פנימיים יקרי ערך אלו. בליבו של מאגר הלא מודע הקולקטיבי שוכן ארכיטיפ אותו כינה יונג ״העצמי״, The Self, ארכיטיפ הכוליות שענינו הכוונה של תהליך הריפוי וההתפתחות בכללותו, גרעין ידיעת המתוקן והשלם.
בראיה יונגיאנית, אין להבין את סיפור חייו של איתמר מבלי להתייחס להשפעתו של ׳העצמי׳. מי שנפשו וגופו עברו ייסורים איומים כל כך, והפך להיות מרפא גדול ואהוב, הצליח ככל הנראה לבסס מגע קרוב עם אותו גרעין פנימי של כוליות וריפוי. זהו לא גרעין אישי, כי אם על-אישי, ולכן טראומת השבי אינה יכולה לכלותו. אולם, טראומה יכולה בהחלט לגרום לניתוק חלקי או מוחלט של הקשר שלנו אל אותו גרעין, ולהפוך אותו לפוטנציאל אבוד, נשכח ובלתי ממומש. אצל איתמר המצב היה שונה, למעשה, הפוך - עם שובו מימי שביו הוא החל במסע בו לצד ארכיטיפ העצמי היו פעילים במיוחד שני ארכיטיפים נוספים: ״מסע הגיבור״ ו״המרפא הפצוע״. לא ארחיב את הדיבור אודות ארכיטיפים אלו, דומה ששמם מעיד עליהם, ושאיתמר עצמו היווה עדות ניצחת לקיומם.
כיצד קשורה השירה אל כל אלו? ציינתי כי קיימים ערוצי קשר שונים בין תודעתנו לבין מאגרי הלא מודע הקיימים בתוכנו. דומה שהחלומות הינם ערוץ הקשר הראשון שעולה על הדעת, אך קיימים ערוצים נוספים רבים. האומנות בכלל והשירה בפרט, הם מן הערוצים בהם נתמקד ברשימה זו. שפת השירה הנה שפה מגשרת בין המודע לבין הלא מודע. אני מדמה אותה לגשר, שבסיסו האחד נטוע ביבשה, באדמתה המוצקה של השפה המדוברת, ובסיסו האחר בלתי נראה, ספק תולה בערפילים, ספק נעלם במעמקי הים. השפה המשמשת אותנו במכולת ובבנק, היא פחות או יותר השפה המשמשת אותנו לקריאת וכתיבת שירה, אלא שבעוד שפת היום יום מעגנת אותנו במציאות העולם, שפת השירה חותרת תחת עצמה, ומבקשת להגיע עד קצה היכולת לומר דבר מה, מקום בו מתחילה התחושה, או ההבנה העמוקה ממילים.
הטראומה מובילה למקום דומה במידת מה, שכן אף היא נחווית כחורגת מגבולות הניתן לדעת אותו או לאומרו. גם הטראומה נותרת תלויה בין הארץ לבין שמים ריקים מאלוהים, בין יבשה לבין ים שחור שאין לו קרקעית. דווקא בשל הדמיון המוזר הזה, דווקא בשל הדמיון המסוים בין שפת השירה לשפת הטראומה, יש והשירה הופכת לכלי בכינונה המחודש של המשמעות, יש והשירה רוכנת אל בולעני הבלתי ניתן לאומרו בניסיון לומר, כנגד כל הסיכויים, דבר מה שעשוי לעורר את התודעה.
שירה רבה נכתבה בעקבות כל טראומה אנושית מוכרת – מפגיעה מינית ועד מלחמה, מטראומת ילדות ועד מוות. העמקה בשירה שכזו, חושפת את המנגנון שדיברתי אודותיו – ניסיון לתת מילים למה שאחרת עלול להישאר מחוץ לטווח הניתן להיאמר. בדברי כאן אתמקד בשני שירים הנובעים מטראומה, אך יותר מכפי שהם מבקשים לתאר אותה, הם עוסקים בשירה עצמה, בהולדתה של השפה המתעלה מעל בולעני הבלתי ניתן להיאמר. אלו שירים שבאופן בו אני קורא אותם, עוסקים בשפת השירה כבשפה המחזירה את יכולת ההבעה למי שהשפה נגזלה מהם.
השיר הראשון הוא השיר ׳לא על יגון תשורר׳ של המשורר אברהם סוצקובר, מהחשובים במשוררי היידיש במחצית השנייה של המאה שעברה, חתן פרס ישראל בשנת 1985. בשנת 1943 הצליח סוצקובר לברוח מגטו וילנה ולהצטרף לפרטיזנים שביערות סביב לה, השיר ״לא על יגון תשורר״ נכתב מקץ שהות של כשנה ביערות אירופה. [השיר לקוח מתוך הספר ׳הר געש של שלווה – מבחר׳. הקיבוץ המאוחד, 2024. בעריכת בני מר]
לֹא עַל יָגוֹן תְּשׁוֹרֵר.בַּל תְּבַיֵּשׁעֶצֶב רָם.מִלִּים שֶׁבָּגְדוּ.שֵׁמוֹת שֶׁהָפְכוּאֶת עוֹרָם.הַבֵּט בַּשְּׁלָגִים.זִכְרוֹנְךָ - בְּאוֹר שַׁלְוָתָםיְלֻטַּשׁ:אוֹר הוּא לְשׁוֹן לְבָבְךָ.וְאַתָּה - הַנּוֹלָדמֵחָדָשׁ.הוֹשֵׁט אֶצְבָּעוֹת לַשְּׁלָגִים,לָאֲרִיגִיםהַקָּרִים.שֶׁבָּהֶם תִּגְאַל וְתָרִיםאֶת הַחַיִּיםהַחֲבוּיִים.[יערות נארוץ׳, 5 לפברואר 1944. תרגם: בנימין הרשב]
״לא על יגון תשורר. בל תבייש עצב רם״. השיר נפתח בהכרת הדובר במוגבלות השפה, אפילו שפת השירה, לתאר את גודל היגון, את העצב הרם, כלומר, עצב החורג מגבולות המציאות להכילו, עצב שלא מן העולם הזה. המילים בגדו, השפה בוגדת, שכן אין ביכולתן לתאר את התחושות וההתרחשויות. בבית השני והשלישי מתחיל חיפוש אחר אלטרנטיבה. ההתנסויות החושיות, ההתמסרות ליפי הטבע, מתוארות כמה שעשוי להחיות את חלקי הנפש והרוח שקמלו עם השפה המדוברת. אולם, לטענתי עצם היכולת לתאר את תהליך ההחייאה בשיר, מעיד על הישארותה של שפה השירה שפה חיה, שפת אור. אינני יודע אם סוצקובר אכן הושיט ידיו אל אריגי השלג ביערות נארוץ׳, אך אני יודע שכמשורר הוא מצליח לכתוב את ההתרחשות הזו, וכך לכונן מגע נפשי הגואל את החיים האבודים בתוכו.
השיר השני הוא ׳הילד האילם׳ מאת המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסייה לורקה [מופיע בספר "צדף של אור בלילה" ובו מבחר משירתו של לורקה, קשב לשירה 2024. תרגום ועריכה טל ניצן].
הַיֶּלֶד מְחַפֵּשׂ אֶת קוֹלוֹ(שֶׁגָּנַב הַצְּרָצַר־הַמֶּלֶךְ).בְּתוֹךְ טִפָּה שֶׁל מַיִםאֶת קוֹלוֹ חִפֵּשׂ הַיֶּלֶד.אִם אֶמְצָא אֶת קוֹלִי לֹא אֲדַבֵּראֶעֱשֶׂה לִי מִמֶּנּוּ טַבַּעַת זוֹהֶרֶתוְאוֹתָהּ תַּעֲנֹד לְעַצְמָהּ שְׁתִיקָתִיסְבִיב אֶצְבָּעָהּ, סְבִיב הַזֶּרֶת.בְּתוֹךְ טִפָּה שֶׁל מַיִםאֶת קוֹלוֹ חִפֵּשׂ הַיֶּלֶד.וְהַקּוֹל הַשָּׁבוּי לָבַשׁ מֵרָחוֹקחֲלִיפַת צִרְצָרִים יְרַקְרֶקֶת.
זהו שיר מתעתע, שעל פי תכניו וסגנונו ניתן לקוראו כשיר ילדים חביב, אך לטענתי זהו שיר מורכב מאוד, שכן אני קורא אותו כשיר ארס-פואטי, שיר בו מתאר לורקה את חיפושו אחר קולו כמשורר.
קולו של הילד נגזל ממנו בנסיבות שאינן מבוארות שכן איננו יודעים מיהו הצרצר המלך, אך הדימוי מעורר אסוציאציה לסמכות וכוח שהשחיתו את קול הילד, הפכו אותו לצרצור ואף חמור מכך – ניכסו אותו, הפכו אותו לשלהם, שכן הלבישו אותו ״חליפת צרצרים ירקרקת". יש קשר הדוק בין טראומה לבין שתיקה, גם כאשר האירוע הטראומטי עצמו אינו כרוך באופן ישיר בהשתקה. הטראומה גוזלת את קול קורבנה, ונותרת שתוקה, משום שהיא בולעת את שפתו, כלומר את היכולת לחשוב אותה, לספר אותה, להעיד אודותיה. לכן, יתכן שהילד אינו מוצא את קולו משום שהוא הושתק, כלומר נאסר עליו להשמיעו ותחושותיו ורצונותיו נרמסו, או משום שהדברים שחווה נותרים מחוץ לטווח הדיבור האפשרי והעדות הנסבלת. לצערנו, לעיתים מתקיימות שתי האפשרויות זו בצד זו. ובכל זאת, בבית האמצעי בו מתאר הדובר בגוף ראשון, מה יעשה עם קולו אם ימצא אותו, הוא מוצא קול חליפי - את קולו כמשורר. לא בכדי מופיע השיר בספר שיריו הראשון של לורקה. פנטזיית המציאה עצמה מדגימה את לידתו של קול חדש, ובליבו תיאור המדגים את איכותו הפואטית הנדירה – איכותה של טבעת זוהרת סביב אצבע שתיקתו של משורר. אני משווה בין טבעת זוהרת זו לשפת האור בשירו של סוצקובר. מרגע שהופיע התיאור, זו כבר אינה שתיקה בולעת כל וקול, זו שתיקה שהפואטיקה הופכת בה לקול חדש וזוהר, קול מיתי, מיסטי, על-אישי ועל-אנושי, שלמרות כל זאת ממשיך להדהד את כאב אובדניו של ילד אנושי לגמרי.
אסיים את הרשימה בשיר [עמי העולם] מאת נלי זק״ש. גם זק״ש, ניצולת שואה, כלת פרס נובל לספרות בשנת 1966, הפכה את שתיקתה לטבעת זוהרת סביב אצבעה, וברבים משיריה היא נותנת קול פואטי לשתיקתם של קורבנות ופליטים באשר הם. כמו סוצקובר, היא מרבה לעסוק בשפה ובאופן בו הטראומה, כמו אותו צרצר-מלך, מפרקת, בולעת ומנכסת אותה לעצמה. בשיר זה היא עוסקת בהתפרקות השפה אל מול הזוועות המתחוללות בעולם – השפה מתעוותת, ולא זו בלבד שאינה יכולה עוד לתאר את המציאות האיומה, היא מופקעת על ידה וכפופה לה. בשורות המסיימות את השיר היא מציבה חזון תיקון שחלק מרכזי בו יהיה לתיקונה של השפה – מילים, לא זו בלבד שתוכלנה להכיל את המציאות, הן תשובנה אל ייעודן המקורי, הגבהת התודעה האנושית אל מעבר לגבולותיה.
עַמֵּי הָעוֹלָםאַתֶּם, כְּרוּכִים כִּסְלִילֵי חוּטִיםבְּכוֹחָם שֶׁל כּוֹכָבִים לֹא נוֹדָעִים,הַתּוֹפְרִים וְשׁוּב פּוֹרְמִים אֶת הַתָּפוּר,הַנִּכְנָסִים אֶל בְּלִיל הַשָּׂפוֹתכְּמוֹ אֶל כַּוֶּרֶתלִלְגֹּם מִן הַדְּבַשׁוּלְהֵעָקֵץ -עַמֵּי הָעוֹלָם,הוֹ, מִי יִתֵּן שֶׁאִישׁ לֹא יִתְכַּוֵּן לְמָוֶת בְּאָמְרוֹ ׳חַיִּים׳ -וְלֹא יִתְכַּוֵּן לַדָּם בְּאָמְרוֹ ׳עֲרִיסָה׳ –עַמֵּי הָעוֹלָם,הֵנִיחוּ לַמִּלִּים לָשׁוּב לִמְקוֹרָן,שֶׁכֵּן בְּכוֹחָן לְקָרֵב אֳפָקִים אֶל רְקִיעֵי אֱמֶתוּבְצִדָּן הָאָפֵל, מֵאֲחוֹרָיו נִפְעַר לַיְלָה,כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָסָךְ,הֵן מְיַלְּדוֹת כּוֹכָבִים –
המאמר מוקדש לזכרו של ד״ר איתמר ברנע, שכמו מרפא פצוע רכן אל בולעני הטראומה, שר את שירת חייו, וסייע לרבות ורבים מספור למצוא את קולם הזוהר.
