בצל הכנפיים: ברוס וויין במסע העטלף
גלי זייצ'יק | 26/6/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
האם גורלו של העטלף הפצוע היה מוכתב מראש? הצצה אל שני עולמות אפשריים בחייו של האדם שמאחורי באטמן, הגיבור האפל בדרך מנקמה לריפוי.
ברוס וויין, האדם שמאחורי מסכת באטמן, הוא דמות אייקונית במיתולוגיה המודרנית. סיפורו נטוע בשבר קשה: רצח הוריו בסמטה חשוכה בגות'האם, רגע שמגדיר את חייו ומניע את מסעו. מנקודת מבט פסיכולוגית, טראומה זו מגדירה אותו, מעצבת את שליחותו הכפייתית כגיבור לוחם וכובלת אותו במעגל של כאב לא מעובד. מאמר זה בוחן את ההשלכות של הטראומה של ברוס על חייו, תוך השוואה בין שני עולמות: עולם הבאטמן הקלאסי, שבו הוא הופך ללוחם תאב נקמה, ועולם אלטרנטיבי שבו ברוס וויין הצעיר מופנה לטיפול בעזרת בעלי חיים, משנה את מסלול חייו ומוצא ריפוי, חמלה וחיבור אנושי.
בעולם הבאטמן המסורתי, ברוס הילד נשאב למערבולת רגשות כבדה לאחר רצח הוריו. הוא מתכנס בעצמו, מסתגר בחדרו באחוזת וויין, בוהה בתמונה של הוריו, אגרופיו קמוצים. הזעם והאשמה בוערים בו, והוא נשבע לנקום בפושעים שגזלו ממנו הכול. בלילות, הוא חולם על מערת העטלפים שאליה נפל כילד קטן והפחד שחווה אז הופך לכלי נשק, ברוס מחליט לאמץ את דמות העטלף כדי להטיל אימה על הפושעים. במקום לחפש עזרה, הזעם הופך לדלק. הוא מתחיל לאמן את גופו ומוחו, בולע בשקיקה ידע באומנויות לחימה ובמדעים, נחוש להפוך למי שיוכל להגן על גות'האם. שנים אחר כך, הוא עוטה את מסכת באטמן, דמות שנולדה מהכאב שלא עובר.
בעולם האלטרנטיבי, חמישה חודשים לאחר רצח הוריו, כשברוס עדיין שקוע בסבלו השקט, אלפרד, שחש איך הילד הולך ומתרחק, מפנה אותו לטיפול בעזרת בעלי חיים - גישה טיפולית הידועה כיעילה במיוחד עבור ילדים שחוו טראומה. טיפול זה מספק מרחב בטוח לביטוי רגשות, בניית אמון והפחתת חרדה דרך קשר עם בעלי חיים. במפגש הראשון, ברוס בן השמונה מגיע בהתנגדות גלויה. הוא נכנס לפינת החי בשתיקה כבדה, כתפיו שמוטות, עיניו נעוצות ברצפה. הוא עובר בין הכלובים בדממה, פניו חסרי הבעה. הוא לופת חתיכת עץ קטנה בכיסו עד שמפרקי אצבעותיו מלבינים. כשהמטפלת מציגה את החיות, הוא לא מגיב, רק מסיט את מבטו. כשהוא מבחין בעטלף קטן עם כנף חבושה, הוא קופא, עיניו מתמקדות בו. זיכרון הנפילה למערת העטלפים והפחד המשתק שהרגיש שב ומציף אותו. אבל עכשיו, הוא חש קרבה מוזרה ליצור הפגוע. "הוא הגיע לכאן היום," המטפלת מספרת. "מצאו אותו פצוע קשה מתחת לעץ". "הוא לא יעוף יותר, הוא שבור", ברוס ממלמל, קולו מלא תסכול שקט. המטפלת, בקול רגוע, שואלת: "אתה חושב שהוא היה רוצה לעוף שוב, אם היה יכול?"
בינתיים, בעולם הבאטמן הקלאסי, ברוס וויין נותר שבוי במצוקתו. הרצח האכזרי של הוריו הותיר אותו עם תחושות עמוקות של חוסר אונים, אשמה וזעם שמסרבים להרפות. במקום לעבד את הצער העמוק, הוא בחר להפוך אותו למנוע חייו והפך לבאטמן, לוחם צדק שמסתיר את זהותו ורודף אחרי פושעים בגות'האם. לילה אחד, כשהוא עומד על גג גורד שחקים, מתבונן בעיר המוארת באורות קרים, הוא מביט בסמטה שבה הוריו נרצחו, אגרופיו קפוצים, והכעס בוער בו. הוא חש את כובד המסכה על פניו, תזכורת לכך שהוא לעולם לא יכול להיות רק ברוס. כשאלפרד מנסה לשכנע אותו לקחת הפסקה, הוא נרעד ואומר: "אם אפסיק, הם ינצחו. אני לא יכול לתת להם לנצח."
בעולם החלופי, המטפלת רואה שברוס משליך את רגשותיו על העטלף, אותו הוא מכנה "צל", אך עדיין לא מוכן לדבר על עצמו. צל יושב בפינה חשוכה, קפוא במקומו, וברוס עוקב אחריו בדממה. המטפלת מעודדת את ברוס בעדינות: "עטלפים יודעים לנווט בחושך. מה יכול לתת לצל כוח להמשיך?" ברוס מהסס, אבל לוקח חתיכת פרי קטנה ומושיט אותה לעטלף. צל החלש נע לאט ולוקח את האוכל, ברוס מרים מבט מופתע. "הוא אכל", הוא אומר בשקט. המטפלת מחייכת: "הוא סומך עליך. זה נותן לו כוחות."
בעולם המקורי, ברוס נמנע ממערכות יחסים אינטימיות, חושש לאבד שוב את מי שהוא אוהב. פעם, כשחברו הותיק, ג'יימס גורדון, הזמין אותו לארוחת ערב משפחתית, ברוס דחה את ההזמנה, נסוג למערת העטלף, שם ישב לבדו מול מסכי המחשב, מנסה למלא את הריקנות שמציפה אותו בלילות. התלות שלו באלפרד כדמות אב חלופית היא הקשר האנושי היחיד שנותר לו, אך גם היא לא מצליחה למלא את החלל הפנימי.
בעולם האלטרנטיבי, ברוס מתמקד בצל. הוא מחליף את התחבושת על כנפו, לומד להחזיק אותו בזהירות, וטווה סיפור: "אמא שלו מתה. ינשוף גדול תקף אותם בלילה. הוא נשאר לבד." המטפלת אומרת: "זה קשה לראות אותו לבד ככה, נשמע שאתה דואג לו מאוד." ברוס מהנהן ואומר: "אני לא אתן לינשוף לבוא שוב." המטפלת מוסיפה: "אתה עוזר לו להרגיש מוגן וחזק יותר."
בעולם הבאטמן הקלאסי, ברוס ממשיך במאבקו הבלתי פוסק. אחרי קרב קשה עם פושע, כשהוא חוזר פצוע למערה, הוא מסרב לעזרתו של אלפרד ואומר: "אני חייב לעשות את זה בעצמי." התחפושת והגאדג'טים שלו משמשים ככלים לשליטה בעולם, אך הם גם משמרים את בדידותו. הוא נשאר דמות זועמת המונעת מחוסר הצדק שחווה, שחייה מוגדרים על ידי מאבק סיזיפי שלא מרפא את פצעיו.
בעולם האלטרנטיבי, לקשר עם צל יש ערך טיפולי עמוק. ברוס מתקשה לדבר ישירות על הרגשות שלו, אך הסיפור על הינשוף שתקף את אמו של העטלף מאפשר לו לבטא את תחושת האיום והאובדן שחווה. העטלף הופך לדימוי של עצמו, יצור פגוע שזקוק לטיפול. כשצל מתחיל לפרוש את כנפיו לראשונה, ברוס מתפעל: "הוא מנסה לעוף עם הכנף השבורה!" המטפלת אומרת: "לפעמים גם דברים שנראים שבורים יכולים להחלים." ברוס מהרהר ואומר: "אני רוצה שהוא יחלים." כשצל מצליח לנופף בכנפיו בתנועה חלשה אך אמיצה, ברוס מחייך ואומר: "הוא לא ויתר עד שהוא הצליח." המטפלת מחזקת: "אתה וצל דומים. יש בכם כוח לא לוותר. שניכם ממשיכים קדימה." ברוס מביט בה, עיניו נוצצות בתערובת של תקווה ופליאה. הוא לא אומר דבר, אבל הוא מתחיל להבין שמשהו בסיפור של צל קשור גם אליו, כאילו גם הוא יכול למצוא דרך לעוף מחדש, גם אם הוא עדיין לא יכול לבטא את זה במילים.
בעולם האלטרנטיבי, במשך שנה של טיפול, אלפרד מלווה את ברוס לפינת החי בכל שבוע. כשברוס מחייך לראשונה, אלפרד מוחה דמעה חרישית, יודע שהילד שהוא מגדל מתחיל למצוא את דרכו. צל מצטרף ללהקת עטלפים קטנה שלא יכולה לחזור לטבע. ברוס ממשיך לבקר אותו, מוצא נחמה בכך שהלהקה מקבלת אותו. צל עובר ניתוח בכנף הפגועה ואחריו מצליח לעוף למרחקים קצרים. ברוס צוחק, קול שלא נשמע מאז הטראומה, ונזכר: "בהתחלה הוא בקושי הלך והיה לבד, ועכשיו הוא מצליח לעוף ויש לו להקה משלו!" הוא לומד שפגיעות אינה חולשה, ושהוא מסוגל לטפל ולהירפא. כשברוס גדל, הוא בונה מערכות יחסים משמעותיות עם חברים, יוצר משפחה חדשה שבחר בעצמו ואף מוצא אהבה רומנטית, ללא הפחד ההרסני מאובדן ששלט בו. הוא מפתח תחביב, פיסול דמויות עטלפים קטנות מעץ, שמשקפות את המסע שלו עם צל ואת היכולת להפוך פחד לתקווה.
בעולם הבאטמן הקלאסי, ברוס נשאר בגות'האם, העיר שמסמלת את הטראומה שלו, ומקדיש את חייו למלחמה בפשע, מבלי למצוא שלווה או אהבה. הוא נותר דמות טראגית שמבחינתה כל ניצחון על פושע הוא ניסיון חולף לתקן עבר שאי אפשר לשנות. כשברוס גדל, אלפרד ממשיך לשרת באחוזת וויין, דואג לברוס שחוזר פצוע ממשימותיו כבאטמן. הוא מנסה להציע מילים של נחמה, אבל ברוס, עדיין קבור בזעמו, מתרחק. אלפרד נשאר לצידו, נאמן כתמיד, אך יודע שהוא לא יכול לשבור את החומות שבנה הילד שהפך לבאטמן.
לעומת זאת, בעולם האלטרנטיבי, ברוס מחליט לעזוב את גות'האם, העיר שבה זיכרון הוריו רדף אותו בכל פינה, ובוחר לבנות חיים חדשים במקום שבו יוכל לנשום בחופשיות. הוא הופך ליו"ר קרן וויין, שממשיכה, בין היתר, לתמוך בפרויקטים לשיקום גות'האם, אך משאיר את הניהול היומיומי לאחרים ומתמקד בקריירה כמעצב רהיטים יוקרתיים ואמן נגרות, יוצר יצירות מעץ ורהיטים חכמים המשלבים פטנטים טכנולוגיים שפיתח. כל יצירה מעוטרת בדמות עטלף עדינה, המשלבת יופי וסמליות של חוסן. בשעות הפנאי, הוא מתנדב בסדנאות נגרות לנוער בסיכון, מלמד אותם לבנות דברים במו ידיהם ומעביר מסר של תקווה דרך יצירה. הוא מחזיק חיות מחמד, כולל כלב ועטלף קטן שמזכיר לו את צל, שממלאות את חייו בחום ובשמחה. חייו מלאים במשמעות, אהבה ושלווה, והוא מרגיש ערך עצמי שאינו תלוי במאבק או באלימות. אלפרד נשאר קרוב אליו. הוא עוזב את אחוזת וויין ועובר לבית קטן ליד הסטודיו של ברוס. הוא מבקר לעיתים קרובות, יושב עם ברוס כשהוא עובד ומחייך כשהוא רואה את הכלב והעטלף הקטן משחקים בחצר. הוא לא מדבר הרבה, אבל העיניים שלו מלאות גאווה. ברוס, שפעם היה שקוע בייסורים, מודה לו בשקט על כל השנים שבהן לא ויתר עליו.
הסיפור של ברוס וויין ממחיש את כוחה של טראומה לעצב חיים ואת הפוטנציאל של ריפוי לשנות אותם. בעולם הבאטמן הקלאסי, הוא נותר לכוד במעגל אינסופי של מאבק חסר תוחלת ובדידות, באטמן רדוף שחייו ריקים מאהבה. בעולם האלטרנטיבי, טיפול בעזרת בעלי חיים והקשר העמוק עם "צל" העטלף, פותח לו דלת להתמודד עם כאבו ולצמוח ממנו. דמותו של באטמן, שמייצגת לעיתים חושך ונקמה, הופכת בעולם זה לסמל של ריפוי, עדות לכך שגם מהפצעים העמוקים ביותר אפשר לצמוח אל האור.
