לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
מי שבוכה סימן שהוא עדיין מקווה

מי שבוכה סימן שהוא עדיין מקווה

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 13/5/2024 | הרשמו כמנויים

שבריר שניה לפני שמתפוצצים מאושר בקריאת "מזל טוב!" נעתקת לרגע הנשימה ובאוויר תלויה ציפייה דרוכה: המתנה לשמוע את אותו איתות יקר מפז שמסמן כי חיים חדשים פרצו לאוויר העולם. אין אות חיים משמח מהבכי הזה, שגורם ללב לעלות על גדותיו.

הבכי הוא אות החיים הראשון שלנו בעת לידתנו. הוא מעיד על בריאות וחיות. מייד לאחר מכן, הוא הופך להיות אמצעי התקשורת הראשון המופיע בחיי האדם. זו דרכו של התינוק האנושי לסמן לסביבתו מתי הוא זקוק לעזרה, לנחמה ולקירבה. מתי הוא סובל או כואב או עייף. אין טבעי מהבכי הזה, ואין הסתגלותי והישרדותי ממנו. אך כדי לבכות, צריך להאמין שיש מישהו שמאזין לקולנו.

מחקריו של הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ בסוף שנות הארבעים בבתי יתומים באנגליה, העידו כי תינוקות שנולדו בריאים ושלמים אך גדלו בבתי יתומים ללא דמות קבועה שטיפלה בהם ויצרה עמם קשר, הידרדרו מאוד מבחינת ההתפתחות הרגשית והגופנית שלהם [1]. אחד השינויים המזעזעים שאירעו בחיי הנפש של תינוקות אלו, הוא גוויעת הבכי והתפתחות האדישות. תינוק שבוכה ובאופן כרוני אינו נענה, מפסיק לבכות פשוט מפני שאין כל טעם לבכי. הוא מפתח אדישות, הסתגרות והימנעות. לא רק שהבכי פוסק מלהיות אמצעי תקשורת יקר ערך שלו אל מול סביבתו, אלא שהבכי חדל גם מלהיות אמצעי בריא לחוות רגש עמוק במרחב הפנימי, בינו לבין עצמו. וכשכלי התקשורת והוויסות והמופלא הזה - בכי- נקטע באיבו, עלולה להיפגע גם התפתחות התקווה.

וּבָכֹה תִבְכֶּה


- פרסומת -

היא אינה מתייאשת, מסרבת לקבל עליה את הדין. ממאנת להשלים עם טבע היותה, עם רחמה העקר, עם מה שגופה אינו מסוגל לעשות, עם גורל שנחרץ עבורה. וכיוון שהיא אינה מתייאשת, היא ממשיכה לבכות, מרת נפש ועקשנית.

חנה נשואה לאלקנה, והוא אוהב אותה אהבת נפש. הוא השלים עם העובדה שאין ולא יהיו להם ילדים משותפים. התאבל, התאושש, הסתגל למציאות וכעת ממשיך קדימה. אך חנה תקועה במקום, חייה קופאים בנקודת החיסרון והיא אינה נענית לנחמתו ולפיוסו:[2]

 "וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה. וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם. כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָה...וַתִּבְכֶּה, וְלֹא תֹאכַל. וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ, חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה, יֵרַע לְבָבֵךְ. הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ, מֵעֲשָׂרָה בָּנִים"

מדי שנה בשנה עולה אלקנה עם שתי נשותיו ומשפחתם לזבוח לה' במקדש בשילה. הוא מציף את חנה בשפע אהבה ונתינה ובניסיונות לנחם אותה על חסרון פרי הבטן. אלקנה עושה כל שביכולתו, אולם היא נותרת שקועה בצערה. ובאחד מימים אלו של חגיגה מרוממת נפש שחנה אינה משתייכת אליה, אינה מסוגלת ליטול בה חלק, סאת הצער שלה עולה על גדותיה:

וַתָּקָם חַנָּה, אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה; וְעֵלִי הַכֹּהֵן, יֹשֵׁב עַל-הַכִּסֵּא, עַל-מְזוּזַת הֵיכַל ה'. וְהִיא, מָרַת נָפֶשׁ; וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה', וּבָכֹה תִבְכֶּה...וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה'; וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיה.ָ וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ--רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ; וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי, לְשִׁכֹּרָה.  וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי, עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ, מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי ה'...כִּי-מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי, דִּבַּרְתִּי עַד-הֵנָּה"

הבכי של חנה בתפילתה הוא מטלטל, בלתי נסבל, עד כדי כך שעלי הכהן מתכחש להבנה שהמחזה הנורא הנגלה לעיניו הוא צער מזוכך ותקווה גולמית, ובמקום זאת מזהה זאת כשיכרות. אולי במובן הזה, אפילו אדם נעלה כעלי הכהן הוא ככל אדם מן היישוב, כזה שמעולם לא חווה את החיסרון הגדול שחוותה חנה ולכן פשוט אינו מסוגל לזהות או לעכל את  המחזה הרגשי הסוער הזה של צער מהול בתקווה. ומתוך תחושת זרות לחוויה כזו הוא מזלזל בה, שוגה לראות בה בריחה מהמציאות דרך שכרות.

אך האמת היא שחנה אינה בורחת או מבולבלת, אינה שיכורה או טועה בדרך. דווקא משום שהיא אינה מוותרת על מה שהיא רואה כייעוד שלה בחיים ואינה בורחת מהכאב, הבכי שלה מייצר אקט מוזר או זר שיוצר רתיעה בעיני המתבונן החיצוני. הבכי הזה של אישה קשת רוח, כפי שהיא מגדירה את עצמה, נובע מהמיאון להתנחם על עקרותה ומכך שהיא עדיין מקווה לילד. והבכי הזה נושא פרי:

"וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת-חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ ה'. וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן. וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו"

ובדומה לחנה, אישה נוספת אשר יושבת וממררת בבכי על מר גורלה וממאנת להתנחם היא לאה אמנו. לאה, שעיניה רכות מרוב בכי, בוכה לאורך שנים משום שהיא אינה מסכימה להשלים עם הזיווג שנקבע עבורה – עשיו הרשע. לאה הצדיקה יכלה לקבל עליה את הדין, להסכים עם גזרת שמיים, לומר "הכל לטובה" ולחשב מסלול מחדש. להסכים לייעוד הראשוני שככל הנראה קבע לה הקב"ה. היא גם יכלה פשוט לשבת ולממר בבכי של אבל ויגון על גורלה שנחתם. אך זו אינה מהות הבכי שלה: אותו בכי שהותיר חותם נצחי בעיניה מסמל את העובדה שהיא אינה מתייאשת, אלא מתעקשת לצעוד בדרך שהיא רואה כשליחות האמיתית של חייה. בכי של תקווה. כמו חנה, גם בכיה ותקוותה של לאה נענים, כאשר היא בונה את שבטי ישראל לאחר נישואיה ליעקב אבינו.


- פרסומת -

אולם לא כל בכי ותקווה נענים בבשורות טובות.

מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה

נתן הנביא נשלח אל דוד המלך להוכיחו על מעשהו עם בת שבע, ומבטיח לו כי עונשו בוא יבוא. הוא מנבא כי ילדם של דוד ובת שבע ימות. לאחר הולדת התינוק, נבואתו של נתן הנביא ממהרת להתממש, והתינוק חולה במחלה אנושה. דוד המלך יודע היטב כי זהו העונש שהובטח לו, שזו גזרת הבורא, שהטרגדיה המתרחשת כעת לנגד עיניו היא התממשות דבר ה' שנאמר לו על ידי הנביא. ובכל זאת, הוא אינו מתייאש, הוא לא מאבד תקווה:[3]

"וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־הָאֱלֹקים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּ֤צׇם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה׃ וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן־הָאָ֑רֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא־בָרָ֥א אִתָּם לָחֶם"

דוד כואב עד עמקי נשמתו, ובדומה לחנה נכנס לאקסטזה של תענית ותפילה: הוא מתענה, מתפלל וצם במשך כשבוע. זקני ביתו שמזדעזעים ממראה מלכם וחוששים לגורלו, מנסים להקימו מן הארץ אך הוא מסרב. ואז הילד נפטר. ולאור התנהגותו המיוסרת והקיצונית של דוד, משרתיו חוששים לבשר לו את הבשורה הקשה. הם פוחדים שיפגע בעצמו:

וַיְהִי בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּ֣מׇת הַיָּלֶד וַיִּֽרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד ל֣וֹ  כִּי־מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִֽהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא־שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה׃

אך דוד שנראה כמו שקוע בתוך תעניתו מנותק לחלוטין מן העולם, מבין גם מבלי שיגידו לו. הוא קם ומתעשת. תגובתו לבשורה קשה זו מפתיעה ומתמיהה את סביבתו:

"וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת. וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-ה', וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה:  כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד:  אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי". 

דוד מסביר את התנהגותו בכמה משפטים פשוטים להבנה שכלית, אך קשה עד כדי בלתי אפשרית להזדהות מן הבחינה הרגשית: כל עוד הייתה תקווה לחיי הילד, הוא מיאן להינחם על הגזרה, ולכן התמסר לחוויית הכאב במלוא עוצמתה, צם התענה והתפלל. הבכי שלו לפני מות הילד לא היה בכי של אבלות, אלא בכי של תקווה. אולם כעת, כאשר נגוזה התקווה לחיי הילד, דוד חי הבנה חדשה ומתנהל לפיה:  "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי". כעת המשאבים שלו מכוונים לכיוון אחר, לתקווה חדשה.

מישהו שומע אותי: בכי, אמון ואמונה


- פרסומת -

היכולת לבכות קשורה לאמון ולאמונה: בכיו של התינוק הוא משאב טבעי מולד, אולם הוא זקוק לקשר ולהתנסויות רוקמות אמון בכדי שיוסיף להתקיים ולהשתכלל. גם בשלבים בוגרים יותר בחיינו, הבכי כרוך באמונה בכך שמצבנו יכול להשתפר. בכיים של חנה, לאה ודוד המלך קשורים גם הם לאמונה: לא רק אמונה בקב"ה, אלא גם לאמונת האדם בכוחו להשפיע על המציאות, אמונתו בכוח תפילתו, תשוקתו, הגשמת ייעודו. וזה קשור מאוד להגדרה הבסיסית של מושג התקווה: "אמונה שיקרה דבר חיובי שרוצים בו, ציפייה להתרחשות דבר טוב."[4] כך שהיכולת לבכות, ההסכמה לחוש בכאב והכישרון לזכך את כל אלו לתחנונים בפני הקב"ה– היא סימן לתקווה המפעמת בליבנו.


[1] Spitz, R. A., & Wolf, K. M. (1946). Anaclitic depression: An inquiry into the genesis of psychiatric conditions in early childhood, II. The psychoanalytic study of the child, 2(1), 313-342

[2] שמואל א' פרק א.

[3] שמואל ב' פרק יב.

[4] מילון אבניאון, מילון עברי-עברי.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכולוגיה יהודית, תיאורי מקרה, אובדן ושכול, תרפיית קבלה ומחויבות ACT, רוחניות
מיטל בהריר
מיטל בהריר
עובדת סוציאלית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
אורלי צרפתי פרידמן
אורלי צרפתי פרידמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
אדוה קידר
אדוה קידר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
לילך לבנה
לילך לבנה
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
רחל כהן
רחל כהן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה
רמה רוזנבוים
רמה רוזנבוים
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

השעה הייתה חמש, אם זיכרוני אינו מתעתע בי. כמו בכל יום אחר צהריים, התיישבתי לצפות בתכנית 'ערב חדש'....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.