פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
געגועים לפולין

געגועים לפולין

פרופ. עמיה ליבליך | 22/4/2010 | הרשמו כמנויים


כבר במספר רשימות הזכרתי את התופעה התרבותית העכשווית שאני מודעת לה – געגועים לגולה, למולדת הדורות הקודמים, לעבר המשפחתי, או, לפחות – ניסיון לדעת עליהם יותר. אני רואה את זה הרבה בספרות העברית, וגם בשיחותיי עם אנשים. אירופה המרכזית והמזרחית, גרמניה, פולין, הונגריה ועוד - שלא היו חביבות עלינו (בלשון המעטה) כיהודים, משנות את מעמדן הפסיכולוגי במפת הנפש; לפתע אלה לא רק מקומות שנואים, אלא גם מחוזות אהובים. צעירים נושאים עיניהם לברלין, וקבוצות של ישראלים כבר ניכרות בנוף הברלינאי (ראו העיר 22.4). לורשה ולקרקוב הייתה עדנה. מדוע זה קורה לנו עכשיו דווקא, אפשר להרהר, וכפסיכולוגים ודאי נוכל להציע תשובות. או שמא כל זה בעיני המסתכלת?
אני מודה – אינני מבקרת קבועה בגלריות לאמנות, ובכלל – המדיום התקשורתי והחוויתי שלי הוא המילים ולא המראות. אבל אחרי שתלמידות או תלמידים ממליצים בחום על אירוע אמנותי מסויים, אני נוטה לחפש זמן וללכת בעקבות המלצותיהם. וכך שוטטתי לי באחד הימים סביב דרום רחוב אלנבי – חוויה מרתקת בפני עצמה – וביקרתי בשתי גלריות.
בגלריה זומר צפיתי בשני סרטי וידיאו ארוכים שיצרה האמנית יעל ברתנא (שגם העיתונות נתנה לעבודתה כיסוי נרחב), ובגלריה די.אנד.איי ראיתי את תערוכתה של יהודית מצגל. מצגל מציגה באופן צנוע בגלריה קטנה מספר צילומים וסריקות של חפצים ואנשים, בהם היא רואה – לפי הטקסט הנילווה לתצוגה – רסיסים של ראי הזיכרון השבור. הנושא של זהות ישראלית מעסיק אותה, והיא מוחה על הניסיון ליישר קו וליצור זהות צברית, ציונית וסוציאליסטית המתאימה לכל. תחושת העולים כי אין מקום לזיכרון אישי מוצא את ביטויו בדימויים שאספה להציג כאן.
בעיני זו הייתה הקדמה לתערוכה "אם תירצו, נגיע יחד לירח" של יעל ברתנא, שהולכת צעד אחד קדימה ואומרת – הבה נאמץ לעצמנו את הזהות הזנוחה של יהודים-פולנים ואולי נסובב את הגלגל אחורנית ונשוב שמה. דומני כי במדינת ישראל ועוד לפני הקמתה לא הייתה פרסטיג'ה גבוהה מאוד לעלייה הפולנית, ולא החשיבו במיוחד את תרבות המוצא של עלייה זו. העובדה שבפולין רוכזו מרבית מחנות ההשמדה והפולנים עצמם לא הוצגו כצדיקים גמורים בהיסטוריה של עמנו הכתימה באופן טוטאלי את פניה של פולין בעינינו. גם כשנפתחה לתיירות, הנסיעה לפולין נתפסה תמיד כביקור שורשים כואב, או כמסע אל מחנות הריכוז. עד לאחרונה, זה לא הוצג בשום מובן כמחוז לגעגוע.
על רקע זה, שני סרטי הוידיאו שיצרה ברתנא, ששמותיהם הפולניים "חלום בלהות" ו"חומה ומגדל", צמררו אותי במסר שקלטתי מהם – הערגה של ישראלים לשוב ולהתיישב באירופה, אולי לברוח מהמציאות הישראלית המעיקה. בפוסטרים גדולים שניתן לקחת בגלריה, מוצגים על רקע אדום 'מניפסט' של התנועה להתחדשות יהודית בפולין, והוראות לבניית ישוב חומה ומגדל בפולנית. גם אם התערוכה מהווה ביקורת צינית או התרסה על תופעת הגעגוע לפולין, הרי בעצם מהותה היא מאשרת אותה. היפוך הכיוון של גלגל ההיסטוריה מתבטא גם בייצוג המגמה – הפעם אלה הפולנים שקוראים לשכניהם היהודים לחזור, לאחר שהם חשים בחסרונם של "אחרים" בתרבותם. ואילו הישראלים הצעירים נענים לקריאה, ובסרט השני הם מקימים בן לילה יישוב חדש בסגנון חומה ומגדל על כר הדשא בו עמד פעם הגטו בוורשה, מול האנדרטה הידועה המנציחה אותו. בהיפוך המתואר, מלמדת מורה פולנייה ב'אולפן' את הישראלים מילים ראשונות בשפה קשה, פולנית... כך אומרים 'שלום' וכך אומרים 'עתיד' בפולנית.
אמנות חופשייה להביע כל מסר, ובלבד שיעמוד בקני מידה אסטתיים מסויימים. אמנות היא צורה בה התרבות מבטאת את מסריה, וגם להפך – היא מעצבת את ערכי התרבות בעצמה. אם כן, מעבר ליופיים של התוצרים, בתערוכה של ברתנא אני מגלה תופעה החוזרת בערוצים שונים של תרבותנו – הגעגוע ל'שם'. אמנם זוהי הזיה פוליטית, כפי שמסביר הטקסט הנילווה לתערוכה, אך השם חלום בלהות תואם את הרגשתי. אולי אני מיושנת, אך מתעוררת אצלי הרגשת בהלה הדומה לתגובה שאני חשה כשאני שומעת על התורים המשתרכים בשגרירות פולניה כשהישראלים הגרים בארץ מזה שנים או שלושה דורות, מנסים לחדש את אזרחותם שם. בתגובתי הרגשית אני כנראה מייצגת את הורי שנולדו וגדלו בפולין, והמחשבה אודות ישראלים החולמים לשוב לשם הייתה ודאי גורמת להם להתהפך בקברם.
זהות ישראלית? כבר אמרנו. משהו דורש תיקון, ואינני יודעת כיצד.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר גיליתי בכתובת זו שאני עוסקת בלימוד סיפורי החיים של הורי, ואינני יודעת עדיין לאן יוביל אותי המסע...
אני חושבת הרבה על עולם המילים הכתובות המקיף אותי כל הזמן, ומהרהרת על הדורות הבאים, למשל נכדי, שגדלים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פנינה יונה בר-יוסףפנינה יונה בר-יוסף23/4/2010

געגועים לפולין..או להונגריה, מבחינתי. שלום עמיה
קודם כל מבקשת לומר לך שאני מאד אוהבת את כל ספרייך.
מחכה לספר חדש... האם יצא משהו בקרוב?

ולתגובה על המאמר הזה.
ובכן הורי באו מהונגריה.
גם הם "דאגו" שיהיו לצאציהם דרכונים הונגריים.
למה?
כי "מגיע" לנו מכוח היותנו "יוצאי הונגריה".
מגיע לנו... זה שהיטלר עשה מה שעשה, ואירופה הזדהתה איתו,
לא אומר שלא מגיע לנו את האזרחות הטבעית ביותר. מבחינה ביולוגית
ומבחינת "מורשת".
כלומר היטלר בא וקטע רצף של חיים שהיו מדורי דורות. ואי אפשר שרק בגלל
זה לא יהיה לזה "המשך". לאותו רצף.
אני לא נכנסת לפרשנות של כל "מכות מצריים" אלה שקיבלנו, וכתוצאה מכך
קמה לנו בעצם מדינה.
אני מדברת על פשוטו.
"מגיע" לי אזרחות הונגרית. זה לא אומר שאשתמש בה.
מגיע לבת שלי אזרחות הונגרית, זה לא אומר שהיא תשתמש בה.
זה רק אומר "להחזיר" לעצמנו קצת מ"הרכוש" שהיה שלנו.
כך אני רואה את זה.
ברור שלא אוהבים אותנו שם. ולא רוצים אותנו שם.

אני מבינה שצעירים רבים רוצים באזרחות זו, כי "אנחנו" "כלואים" פה
בארץ שמסביבה אויבים, ורוצים להכחיד אותנו.
רוצים "פתח מילוט" לעולם הגדול.
רוצים קצת "שחרור" מכל סיר הלחץ שיש פה.
והיהודים היו תמיד "נודדים". מאז ומתמיד.
גם אברהם אבינו נדד, כך גם יעקב אבינו ירד מצרימה,
וכך חזרו השבטים לארץ בנדודים אין סוף.

מי שחווה את הצבא, את הלחץ, את הסביבה רוצה "חלון הזדמנויות".
אז יש שנוסעים להודו, דרום אמריקה וכו', ובאותה נשימה רוצים "אזרחות
כבוד" בארצות המוצא.
גם עבודות השורשים מקרבות את הנושא לתודעה.

זו התובנה שלי למאמר שלך.
ואשמח אם תתני לי תשובה.

שבת שלום

פנינה יונה בר-יוסף

נ.ב- אני מתייחסת למשפט האחרון, "משהו דורש תיקון"
אני רואה את התיקון בלימוד הערכים. בחזרה למקורות.
במחיקת המילה "פרייאר" מהלקסיקון.
אני רואה את התיקון בהקניית הסובלנות, הכבוד לזולת,
ההבנה שכולנו בני אדם, לעזור ולפרגן ולא לנסות להכשיל
זה התיקון.
כל זה כתוב בתורה. ועד שהתורה תקבל את הכבוד המגיע לה
כתורת חיים, ולא כתורה של "דתיים בלבד", יהיה מאד קשה לתקן.

בכבוד רב

פנינה יונה