ושנגיד ביחד: כן, הלב ספוג מדי בצער
עלון פסיכולוגיה עברית | 12/11/2023 | הרשמו כמנויים
מה קורה לגופנפש שלנו, חמישה שבועות אל תוך המלחמה? קצת קשה לענות כשלא מדובר באסון שחלף וכעת מעוכל, אלא באירוע מתמשך שלא מפסיק להפגיש אותנו עם עוד כאב, מתח, פחד ודאגה. ובכל זאת, בחלוף הזמן, אפשר להבחין בכל מיני תהליכים – משהו בהלם שאפף הכל אולי פינה מקום לעצב כבד, שמקשה על תנועת האיברים. אולי מתחילה פעולה עדינה של אבל, חרישית, מנסה להשתחל בין קולות האזעקות והתותחים. בבטן תחושת הצטברות של עוד ועוד שכבות של חומר אפל, ששוקעות, נספגות, לרגעים הופכות טעמים מוכרים לתפלים. יש מי שממשיכים לפעול ללא לאות, יש מי שמתחילים להרגיש תשושים, ריקים, רובנו רוקדים בין הסעיפים. זו ריצה כואבת למרחקים ארוכים, ואט אט ידרשו מאיתנו המטפלות והמטפלים, ובעצם מאיתנו – הנשים והאנשים – למצוא את האופן לעבוד עם השבר לאורך זמן. למצוא את הדיוק הגמיש, ואת הגמישות המדויקת, לחבוש את הפצעים החשופים והסמויים, החיצוניים והפנימיים, שמשנים את פניהם מדי יום, מדי שבוע.
השבוע באתרנו, מאמרים מקצועיים חדשים ורלוונטיים שמנסים לפגוש מעוד זוויות את המתרחש בעולמנו ובחדרי הטיפול בימים אלה, וטורים טריים ומעוררי מחשבה מהשטח – הציבורי והפרטי:
ערפל מכל עבר - אברהם מקס קינן משתף אותנו במחשבות על הטיפול הפסיכודינאמי בשבועות שלאחר השבר הגדול של השבעה באוקטובר, והערפל הסמיך שמקיף רבים בעקבותיו. בטקסט אישי-מקצועי הוא מציע לבחון כמה דפוסים שסביר שמטפלים רבים פוגשים בתקופה זו, תוך ניסיון לספק להם פשר ומשמעות. ראשית, הכותב מבקש להתמקד בתפקידי המטפלת – הקשבה, הבנה ותגובה – והאופנים בהם תפקידים אלו מאותגרים על ידי התקופה, ובעיקר על ידי המתקפה על המשמעות. בהקשר זה, מוצגים הרהורים על תכנים ומילים שנטענו במשמעות שנראית הרסנית. שנית, מוצגת ההבחנה בין מטופלים שבשבועות האחרונים נסוגים או קופאים, לבין מטופלים שנראה שפורצים קדימה, לצד הניסיון להמשיג את המהלכים הנפשיים שבבסיס התנועות הללו. לבסוף, הכותב מציע כמה עקרונות לגבי ההתמקמות שלנו כמטפלים דינאמיים, בהתייחס לסוגיות שנידונו במאמר.
תמר לביא וסמדר בן אשר מציגות מודל חדש של התערבות לטווח הקצר והבינוני לאחר אסון קהילתי -במאמרן הן מציגות ידע, מחשבות ודילמות שהצטברו בעקבות מחקר שערכו על תהליך ההתערבות הנפשית במכינת בני ציון לאחר האסון שפקד אותם בעת טיול בנחל צפית. המחקר נערך כדי להתמודד עם שאלות העוסקות במתן מענה נפשי מיידי וקצר טווח בסיטואציה של אסון הפוגע בקהילה שלמה ובמעגלים נרחבים סביבה, למשך זמן ארוך. חלק מן הדילמות והאתגרים באסון המכינה רלוונטיים גם לנוכח האסון והמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 23.
אחרי הפסקה ארוכה בשל המלחמה, הרבה מהילדים חוזרים אט אט למסגרת לימודים חלקית, גם תלמידי העוטף המפונים, כמו גם תלמידי יישובי הצפון, מוצאים עצמם משתלבים במערכות חינוך חדשות. במאמר מעורר מחשבה אורית אלפי פורשת ארבעה מסרים קצרים שכל ילד צריך לשמוע בפתיחת שנת לימודים, וגם בזמנים אחרים: (א) אין עוד אחד כמוך; (ב) באחריותנו לתת לך ביטחון; (ג) גם אחרים חשובים; (ד) דרישות הן סימן להערכה. המשפטים מייצגים ארבע עמדות ערכיות ורגשיות שיש להן חשיבות ביחסי הורים-ילדים, ובפרט בהקשר של המפגש עם מערכת החינוך.
בימים אלה בהם אנו פוגשים חוויות טראומטיות למכביר, חשוב להכיר שלא כל עבר טראומטי הופך את האדם לפוסט-טראומטי, ולהכיר בכוחה של היצירה לעיבוד טרנספורמטיבי עצמוני את החוויה הטראומתית. רות נצר כותבת על טראומה וריפוי עצמי, כשהיא מפגישה אותנו עם עזריאל קאופמן (1929-2004) שהיה צייר ומשורר נחשב. נצר מנסה לפענח את עמידותו של אדם יוצר המתמודד כל חייו עם טראומה של ילד ונער שמשפחתו מגורשת במלחמה, נודדת בקור וברעב של סיביר, בעבודה קשה, באיום קיומי מתמיד.
המשבר שכולנו חווים הוא פתאומי, כואב ומתמשך. כיצד הקליניקה יכולה להיענות לסבל של הפונים, ברגע בו החברה כולה עמוק בעת משבר? בצל המצב, עמרי אופק לוזון הכין עבורנו רשימת קריאה חדשה שתלך ותתעדכן – 'בעת משבר'. רשימה זו מציעה אוסף מאמרים וכתבים משנים שונות אשר עוסקים במשברים שונים על רקע לחימה ומלחמה, פוליטיקה וחדר הטיפולים. היא מכוונת להרחיב את היריעה, להגמיש, לא להתקבע בעמדה חד-צדדית אשר מקשה על הדינמיות בטיפול ועל ההקשבה לקולות אחרים, אלו של הפונים לעזרה בעת משבר אשר הנו בראש ובראשונה המשבר האישי שלהם. בין היתר, תמצאו ברשימה ראיון עם ג'וליה קריסטבה על איסלם ופסיכואנליזה, מאמר על טראומה אצל פרויד ולאקאן ועוד.
ומאמר אחד שאינו קשור באופן הדוק למצב, אבל פותח אופק לשיטות עבודה חדשות בשטח - סטודיו פתוח בתנועה: מודל טיפולי בהתהוות - מודל הסטודיו הפתוח בתנועה הוא מודל טיפולי חדש ומתהווה, המבוסס על עקרונות הסטודיו הפתוח באמנות חזותית תוך התאמות נדרשות למדיום התנועה והמחול. במאמרו מציג יקי האס את המודל, המציע עבודה חופשית ממוקדת תנועה ומחול, ללא הבניה או הכוונה של המטפלים. במאמר מתוארים עקרונות ההפעלה של המודל החדש, תוך הרחבה על הסטינג ועל תפקיד המטפל. המרחב הטיפולי הייחודי שהוא מציע מוצג דרך תיאור התנסות של סטודיו פתוח בתנועה שפועל מזה כשלוש שנים בבית ספר על-יסודי לחינוך מיוחד.
ובפסיכובלוגיה:
אלי חוה מביא אלינו רשמים מעבודה הטיפול במרכז המפונים בשפיים. על עבודתם של צוות השפ"ח - תחנת חוף השרון וצוות שפח שער הנגב, שעובדים יחד כדי לתת מענה מקיף למפונים, ובמיוחד לילדים ולמתבגרים השוהים במקום.
"אין ספק שהזוועות המובאות לפתחם מעמידים לעיתים את המטפל בתחושה של "מה אני כבר יכול לעשות עם זה?". לאחר המפגש המטפל נותר לעיתים בחוויה פנימית קשה מנשוא. אך לעת עתה קרן מנהלת השירות הפסיכולוגי החינוכי מספרת על הקפדה של תמיכת עמיתים ומעגלי תמיכה אישיים וקבוצתיים בתדירות יומית למטפלים. כרגע העשייה מעניקה למטפלים גם חוויות טובות של משמעות ועשייה המחליפה את תחושת חוסר האונים והחרדה האוחזת בחלק נרחב של העם".
- פרסומת -
הפסיכולוג החינוכי דוידי אורי שואל 'ומה עכשיו', ובטקסט מפורט מנסה לנתח את המצב בו אנו שרויים כעת, לסקור את אבני הבניין של החוסן האנושי, ואת הכיוון אליו עלינו להפנות את המבט – מפאסיביות אל עבר עשיה ויצירה.
"המאבק פה הוא על רוח האדם. כאן המאבק הגדול הוא לעבור מעשייה ליצירה. רוח האדם חשובה, משמעותית. משנה מאוד מה אתב מרגיש ומה אתה חושב. עכשיו הזמן לעבור ליצירה. אם דיברנו מקודם על ללמוד מלמטה למעלה, כשנעבור מעשייה ליצירה הגוף ןהנפש יבינו שיש פה משהו חשוב ועיקרי. שרוחנו חשובה ומחשבותינו משמעותיות. שהאדם הוא יקר ובעל ערך, בסוף הדברים המעניינים ביותר הם מה שאת חושבת ומה שאתה מרגיש. זה לב העבודה".
'מותר כבר להתחיל לחיות שוב? היום ניסיתי' – בטור אינטימי מספרת ד"ר חנה דויד על הניסיונות המורכבים לשוב לפיסות קטנות של שגרה.
"זה הרגיש כמו בפעם הראשונה שיצאתי לקניות אחרי סגר הקורונה הראשון. לפחות חצי מהחנויות היו סגורות, על רבות מהן הוצבו שלטים: "למכירה", "להשכרה", וגם: "למסירה" – כבר למדתי שפירוש הדבר: "תקנו, תשכרו, רק תיקחו ממני את תשלום המסים ואת הציפייה לאנשים שלא באים". בנוסף לחומוסיות ולפלאפליות, שהיו לגמרי פעילות, היו גם חנויות אוכל רבות אחרות פתוחות ומלאות באנשים: מאפיות, מסעדות טייק אווי של אוכל ביתי, קיוסקים ופיצוציות – חגיגה למי שמה-7 באוקטובר רק יצא במהירות לסופר הקרוב וחזר הביתה כמה שיותר מהר".
ד"ר מרים אבנרי כהן מבקשת להרהר במשמעות העמוקה של תופעה מיוחדת שאנחנו רואים בשטחי הכינוס של המלחמה הנוכחית –
"מאז תחילת המלחמה, אני עוקבת בסקרנות אחר אותן חתונות, מתפעלת לנוכח ההחלטה הנחושה לכרות את ברית הנישואין על רקע שדות הקרב. בראיונות שונים לכלי התקשורת מבקשים עיתונאים לרדת לסוף דעתם של הזוגות הצעירים, להבין מדוע דווקא עכשיו, מפני מה זה דחוף. כיוון שאני לא חייזר וגם לא אנתרופולוגית, אלא נצר לשושלת יהודית עתיקת יומין, אינני מסתפקת בהסברים שמספקים החתן והכלה לעיתונאים". בעזרת אריך פרום שמדבר על 'מנוס מחופש', הרב סולובייצ'יק שמבחין בין ברית גורת וברית ייעוד, ויומניה של אתי הילסום, מנסה אבנרי כהן לפענח את ההחלטה המרגשת והכל כך לא ברורה מאליה שקיבלו זוגות רבים.
ובמדור 'כתיבה יוצרת', לאה פוקס בשירים כואבים, על אין מילים ועל בארי.
* / גל נתן
רציתי להתפרק בפני מישהו.
להניח איברים על שולחן מנתחים
ושנגיד ביחד: כן, הלב ספוג מדי בצער.
בראש עומס חשמלילא סביר.
העיניים מתאפקות זמן רב מדי.
אבל במקום זה אמרתי לפסיכולוגית החדשה:
כן, קצת קשה לי אבל אני בסדר.
אני כבר לא מי שהייתי אז.
Photo by Ali Hajiluyi on Unsplash
