המנורה האבודה - רשימה (מאוחרת) ליום הקדיש הבינלאומי

פרופ. עמיה ליבליך | 19/12/2021 | הרשמו כמנויים

“

.

העשרה בטבת היה מועד מוכר בבית ילדותי בירושלים משלושה טעמים. ראשית כל, היה זה יום הולדתו של אבי, שאותו הזכירה לנו אמנו בכל שנה. כשגדלתי מעט, סיפר לי אבי על המשמעות של יום זה בלוח השנה העברי – יום צום, שבו, לפי הכתוב במפורש בספר ירמיהו, החל המצור על ירושלים - אירוע שהסתיים בכיבושה של ממלכת יהודה, בחורבן הבית הראשון, וביציאת העם לגלות בבל. ואז, אולי רק בבית הספר, נודעה לי המשמעות השלישית; יום העשרה בטבת הוכרז במדינת ישראל כיום הקדיש הבינלאומי, יום שבו כל מי שאינו יודע את תאריך פטירתם של הקרובים לו – יוכל להגיד עליהם קדיש.

אין פלא שאני שמה לב לתאריך זה, לפחות לרגעים אחדים, בכל שנה. השילוב הזה של שמחה וצער, האישי וההיסטורי-קיבוצי, היה כל כך אופייני לאקלים הנפשי והחברתי שבו גדלתי.

רצה המקרה ובדיוק בימים אלה קראתי את ספרו הנפלא של סטפן צוויג "המנורה הטמונה", שיצא לאחרונה לאור בתרגום עברי של הראל קון, ובהוצאת הספרים (המומלצת!) "תשע נשמות". זהו ספר המגלם בעמודיו המעטים את כל הנושאים שלמעלה. עלילת הספר, הכתובה בסגנון אגדה יהודית עתיקה, מתרחשת כאלף שנה אחרי ראשית אותו מצור על ירושלים, כבר אחרי חורבן הבית השני. הקהילה היהודית המתוארת חיה ברומא, מעבר לטיבר, בשכונה צפופה בה מותר למיעוט דל זה להתגורר. אי שם ברומא נמצאים אוצרות בית המקדש (השני) שאותו הרסו הרומאים בכיבושיהם. ביניהם הכלי הקדוש מכל, מנורת הזהב מבית המקדש, מעשה ידיו של משה במדבר (כך האמינו...). בפתיחת האגדה שכתב צוייג, נפלה המנורה בידיהם של 'הברברים', שכבשו את רומא ללא קרב. וכמו כל אוצרות הממלכה הרומית, עומדים להעלות את המנורה על ספינה ולקחתה הרחק מרומא ומאותה קהילת יהודים מאמינים. חבורה של יהודים זקנים מחליטה ללכת בעקבות המנורה הגולה עד הנמל, ולנסות לפדות אותה מידי הכובשים, בתמורה לכל הזהב והכסף שיכלו לאסוף למטרה זו בחיפזון. הם לוקחים איתם ילד קטן, בנימין (כשמו של בן הזקונים של יעקב המקראי, כמובן), שיהיה עד למסע ולתוצאותיו, ויוכל לספר עליו לדורות הבאים. את המנורה לא הצליחו לקבל לידיהם, אבל המסע המפותל בעקבות המנורה נמשך כל ימי חייו של אותו בנימין, עד שכזקן נוטה למות הוא קובר אותה במקום לא מסומן באדמת ארץ ישראל.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

על אף שהיא כתובה נפלא, אגדה אחת מאגדות החורבן הרבות אולי לא הייתה זוכה לתהודה כזו אלמלא מי שחיבר אותה, סטפן צוויג, מגלם בסיפור חייו את הגורל היהודי. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, (אבי שהוזכר למעלה למד בוינה, וסיים את לימודיו שם בתואר המשולב רב-דוקטור לפני עלייתו ארצה ב-1936...) נרעש מזוועותיה של מלחמת העולם הראשונה והפך לפציפיסט. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 הוא היה הסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אולם, בשנות השלושים נאסרו ספריו לפרסום. הוא חש על בשרו את עליית הנאציזם, ויצא לגלות. במשך שנים נדד בארצות שונות, ובסופו של דבר חי בברזיל, ארץ שאהב. אולם המאורעות באירופה ומה שכינה "ההתאבדות של מולדתי" לא נתנו לנפשו מנוח והוא התאבד יחד עם אשתו בברזיל בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

במכתב ההתאבדות שלו כתב: "אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“ דומני שבאגדת המנורה שלו סיפר בדרכו הסמלית את זהותו היהודית: את ההיסטוריה הכאובה של העם העתיק, ואת דבקותו בדת ובחיים.

ודווקא לספר זה נתן גם סוף שיש בו נימה של תקוה.