מרחב לא שיפוטי עלק – על חדר הטיפולים כאולם בית המשפט
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 2/1/2021 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת "הר של בייגלך" מוניקה סקס https://www.youtube.com...=PbKVKDL4598]
אפתח בטענה (האולי רדיקלית ואולי בעצם מאוד בנאלית) שטיפול הוא מרחב שיפוטי בדיוק באותו האופן שהוא מרחב שיש בו מקום לאהבה. טיפול הוא מרחב לא שיפוטי בדיוק באותו האופן שבו טיפול הוא מרחב שבו אין בו מקום למימוש של אהבה.
"נראה לי שההזדמנות להיות במרחב לא שיפוטי תעשה לו טוב" הוא משפט שיצא לי לשמוע לא פעם יחד עם המלצה על טיפול פסיכולוגי. התהייה "איך אתם מצליחים לא להיות שיפוטיים?" מופיעה כמעט באותה השכיחות כמו החששות להגיע לטיפול בכלל או לפתוח נושאים מסוימים מחשש שישפטו או יבקרו. הטענה "אתה שיפוטי!" נמצאת די גבוה במדרג ההערות מעוררות העלבון והאשמה שיכולות להיות מופנות לפסיכולוגים. אי שם בין "אתה לא מבין אותי" ל"לא אכפת לך בכלל". בכל אופן זה די ברור שהנושא הזה של שיפוטיות בטיפול הוא נושא די טעון ושדי מקובל להתייחס לעמדה טיפולית ככזו שלפחות על דרך השלילה מוגדרת דווקא על ידי היותה לא שיפוטית. הרציונל אחרי הכל די ברור ואינטואיטיבי. אין לעמדה או לדעה האישית של פסיכולוגים איזה מעמד מיוחד רק מתוקף ההתמקמות בעמדת המטפל מול מטופל מסוים (כן להיות מטפל גם עבור אנשי מקצוע זו עמדה ותפקיד ולא איזו מהות שמלווה לכל מקום. אנחנו לא מטפלים כשאנחנו מטופלים למשל או כשאנחנו הורים או בני זוג או חברים). והכרות וחקירה עצמית דורשת מרחב בטוח שניתן לדבר בו בלי לחשוש, כך שהיעדר השיפוטיות היא גם עמדה עקרונית ששמה את החופש והאוטונומיה של המטופל בראש ההיררכיה וגם תנאי טכני הכרחי. בהתאמה, יש מי שיתארו מהלך טיפולי טיפוסי ככזה שבו יש התרככות הדרגתית של סופר אגו רודפני ונוקשה. תהליך שבו עם הזמן יש מקום ליותר חמלה וסלחנות כלפי העצמי (מה נעשה עם אלו שלא חשים כמעט בכלל או אף פעם אשמה? שניתן לחשוב עליהם כחסרי מצפון או תחושות של אשמה ואחריות?...זה לפעם אחרת).
ב"גמל המעופף ודבשת הזהב" (המלצת קריאה!) אהרון מגד נותן לנו הצצה לדינמיקה כזו שבה סופר ממורמר מנהל יחסי שנאה אהבה עם מבקר ספרות שמתגורר איתו באותו הבניין אך מתעלם ממנו לחלוטין. לכשעצמו הסופר כבדרך אגב נזכר לפרטי פרטים בהתרחשויות מימיו כחניך בתנועת הנוער וממשיך להריץ בראשו מחשבות על האם המדריך ראה וביקר אותו על ההתנהגויות האנוכיות (אך די חסרות החשיבות) שלו. השנאה העזה של הגיבור למבקר היא בעלת דינמיקה פרנואידית במובן הזה שמתחת לשנאה ולאמונה העזה בכך שהאיש מתנכל לו במכוון – יש פשוט משאלה לאהבה. להערכה. ליחס. בכך הוא מצייר לנו צד אחר של שיפוטיות וביקורת – אכפתיות או אפילו אהבה. השאיפה לביקורת או לשיפוט עזה ונפוצה לא פחות מהשאיפה לאהבה ולקרבה. שתיהן יחד מגיעות בהורות מטיבה. ניטרליות אל מול מעשים או החלטות דרמטיות בעלות פוטנציאל נזק עשויה להיחוות כאדישות וריחוק. מה נרגיש (וזה עוד לפני מה נעשה או נאמר) כשמטופל יחליט לפגוע בעצמו? יתאר איך הוא שוקע בדפוס הרסני מוכר? יפעל באופן שבסבירות גבוהה יסבך אותו מאוד? מה יחוש ילד שלהוריו לא אכפת עם מי ואיך הוא מבלה את ימיו? אנשים באים לטיפול גם עם משאלות (לאו דווקא מודעות) לצאת זכאים בדין. לגלות שהם לא אשמים או לכל הפחות לפגוש קולות הוריים שתובעים מהם תביעות ולא לגמרי מרוצים ולהשיב להם ולהקשיב להם ולנהל איתם שיח. זה רק טבעי וצפוי (ואף נפוץ) שבחדר הטיפולים הדינמיקה שתיווצר תהיה של בית משפט (שבו התפקידים מתחלפים). תובע, סנגור, שופט, עד נאשם וקורבן במחול סוער. ובבית המשפט כצפוי תרחף שיפוטיות עם פוטנציאל לזיכוי או הרשעה באוויר.
מה אני לא אומר או מתכוון לטעון – אני לא חושב שבטיפול מצופה שאנשים ישמעו איזו חוות דעת שיפוטית על הבחירות שלהם בחיים כאמירה של זה נכון וזה לא נכון. כאדם שאינו מאמין, עבורי להיכנס לעמדה טיפולית למשל משמעותה להקשיב למטופל שמתלבט בשאלות של אמונה בלי שתהיה לי אג'נדה משלי עבורו. כנ"ל (רשימה חלקית ולא ממצה של כמה סוגיות מעוררות רגש וחשש מהסוג הזה) לגבי עמדה פוליטית, טבעונות, פוליאמוריה וכדו'. אבל, וזה חתיכת אבל, זה כן צפוי שהקול השיפוטי ביחס לזה, שלעיתים הוא פנימי ולעיתים חיצוני (לרוב גם וגם), יופיע גם בטיפול. וזה חשוב שהוא יופיע לאו דווקא כסימן שקרה כאן משהו לא טיפולי והנה הגיע הזמן לברוח.
בעיניי זה דומה מאוד לאהבה בטיפול (לפעמים, כמו שכתבתי קודם, שיפוטיות או ביקורתיות היא פשוט סוג או ביטוי של אהבה). איכשהו לגבי אהבה זה הרבה יותר נח לדבר על המקום המשמעותי שלה בטיפול. הטיפול הוא הרי טיפול באהבה. השחזור של דינמיקות של אהבה (הורית, ילדית, ארוטית) הוא הלחם והמים של העבודה הטיפולית ודווקא לכן זה כל כך ברור שהטיפול הוא טיפול באהבה וכשזה מה שמרגישים בטיפול זה ממש לא הפרה של החוזה הטיפולי. זה הרבה פעמים הדבר עצמו שסוף סוף מתרחש. עם זאת חשוב לזכור שמימוש של האהבה הזו הוא לא טיפולי. הוא כבר פגיעה. דבר דומה אפשר לאמר על שיפוטיות בטיפול – צפוי שדינמיקה כזו תשתחזר בין אם באופן ממשי ובין אם דרך פנטזיות או השלכות הקשורות אליה. פעולה מתוך שיפוטיות, מימוש של השיפוטיות לא מאפשרת חקירה ובמובן הזה היא אנטי טיפולית.
