פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הגבול הדק בין שיגרה לצרה; או: כשקראו לי ליידי

על הגבול הדק בין שיגרה לצרה; או: כשקראו לי ליידי

פרופ. עמיה ליבליך | 24/10/2011 | הרשמו כמנויים


בשעת ערות בלתי אפשרית, הודות לג'טלג הטרנסאטלנטי (אני בדרכי לתת הרצאה על סיפורי חיים בכנס לכבוד אהרון אפלפלד בפילדלפיה) אני מחליטה לשתף את קוראי הבלוג בסיפור קטן ולקח ישן בצידו.
בטיסת אל על הגעתי בשעת בוקר מוקדמת מאוד לניוארק, כשיעדי הוא תחנה של ארבעה ימים בניו יורק. אני נהנית לגלות שהתור לבדיקות ההגירה איננו גדול, ומגיעה מהר לשוטר הגבול שבדוכן 49, אליו הפנתה אותי הדיילת. תוך כדי בדיקת הדרכון, כמנהג הזרים עלי למסור במקום טביעות אצבעות של שתי ידי, האצבעות והאגודל, ולהצטלם חזיתית. אני מזכירה לעצמי ללחוץ היטב על לוח האצבעות, כפי שלמדתי מניסיונותיי הקודמים בפרוצדורה זו. והנה, כשידי שמאלית מונחת על הלוח החלק, קם השוטר הענק מכיסאו, עובר לצד שלי, מניח יד על כתפי ואומר באנגלית ברורה מאוד: "ליידי, בואי אחרי".
אינני שואלת מדוע, ועוקבת אחריו עם תיק היד והמחשב בידי. במשרד קטן יושבים עוד שני ענקים במדי משטרה, ואליהם פונה השוטר שליווה אותי, מוסר להם את הדרכון שלי, ומורה לי לשבת שם בשורת הכיסאות, הרחק מדוכן השוטרים.
"מה קרה", אני מעיזה לשאול.
"ליידי, את בצרה (you are in trouble). שבי פה."
זוהי המתנה בלתי צפויה, כאשר המזוודה הקטנה שלי ודאי מסתובבת באין בוחר על מסוע המזוודות. אני לא דואגת, כי לא עשיתי שום רע. להפך, אני מתבוננת בבהלה שלהם בלעג מתנשא. ברור לי שמשהו בטביעות האצבעות של ידי השמאלית הקפיץ את השוטר. האם דמו אצבעותיי הבוקר לאלה של פושעת מבוקשת? או שמא השתנו מאוד מאז ביקורי הקודם בארצות הברית בחודש מאי?
המחשב מתקתק במרץ, ואני לבדי במושב הקהל, חושבת על מעברים פתאומיים ובלתי צפויים בחיים. אחרי 10 דקות אני מעיזה לקום אל השוטרים שמעבר למחיצה, ואומרת: "מה קורה? המזוודה שלי תהיה נטושה שם באולם הנכנסים".
בלי חיוך וללא כל הסבר, הוא מצביע על הכסא ואומר: "ליידי, בבקשה תשבי".
אחרי עשר דקות נוספות, קם הפקיד אלי והדרכון בידו. הוא אינו מחייך ואינו מתנצל, אלא מוסר לי את הדרכון הישראלי שלי ואומר: "you may go".
תם פרק א. באולם החפצים אין כמעט אדם, והמזוודה השחורה שלי מונחת לצד המסוע. אני מעמידה אותה על גלגליה ויוצאת לכיוון מחלקת המכס. והנה פרק ב: פקידי המכס המשועממים מסמנים לי להתקרב אליהם.
הם בודקים בעיון את טופס המכס הסטנדרטי שלי, ושואלים: "ליידי, אין לך שום מוצרי מזון במזוודה?"
כך הרי כתבתי בהצהרתי. אני ממהרת לאשר: "לא".
מבקשים ממני לפתוח את המזוודה. אני מגששת אחר המפתח ופותחת את המזוודה המסודרת בקפדנות. אשה שחורה בכפפות גומי מחטטת בין חפצי. אני נזכרת בבעתה: יש לי שלוש חבילות שוקולד ספלנדיד של עלית, לבקשת חברתי האמריקנית המכורה לממתק זה, ויש לי קופסת שקדים מלוחים למקרה של רעב פתאומי שיתנפל עלי במדבר הניו יורקי. המוכסת מסתכלת בחבילות אלה באדישות, טורקת את מכסה המזוודה ואומרת רק: "או קי". אני סוגרת את הרוכסן מהר ומסתלקת. מה זה היה. שוב כמעט-צרה?
בחוץ קור עז, סתיו ניו יורקי בהיר. אני מחליטה להיות רציונלית ולנסוע למנהטן בתחבורה ציבורית, שהרי בכוונה ארזתי את חפצי בקמצנות כזו שאהיה קלת תנועה. מוציאה את המעיל המרופד מתיק היד, ולובשת אותו וממתינה לאוטובוס. מגיע רכב צבעוני וריק כמעט, הנהג מנדב מרצונו את המידע השקוף כי אני סניור, ולכן עלי לשלם רק מחצית הסכום, ואני מתיישבת במקום פנוי ליד החלון, נושמת לרווחה.
נוסעים בפקקי התנועה, כשאני מהרהרת בשתי הצרות שצלחתי על פניהן, או אולי חלפו על פני. אני נזכרת באמרה מפורסמת כי צרות באות בשלשות. מעניין מתי ואיך ייגמר המחזור. במנהטן אני קמה לקחת את המטען הקטן שלי מן המדף, גאה כל כך שאני קלת תנועה הפעם. מסתבר שזו לא הייתה התחנה, אלא רמזור אדום. האוטובוס נותן זינוק קדימה, ואני מתגלגלת גלגול יוגי מלא לאחור, ביד אחת התיק ובשנייה ידית המזוודה. וכך, כמו סמסא החרק של קפקא אני שוכבת לכודה על ריצפת האוטובוס, עד ששני נוסעים מושיטים לי זרועות חזקות ומרימים אותי על רגלי.
"ליידי, את בסדר?"
"כן, בסדר גמור", אני אומרת במבוכה ובורחת מן המערכה. מזל שהמעיל הטוב ריפד את אברי, ואני באמת בסדר, קצת הפוכה ומנוערת, אבל זה דווקא לא רע אחרי טיסה ממושכת.
טוב, מחזור של שלוש צרות נסגר, בשעה טובה ומוצלחת, ואני בחופשה קצרה בניו יורק, עד הכנס, מי ידמה לי ומי ישווה לי. על זה היה חברי-לשעבר אומר: הצרות והאסונות הקטנים האלה הופכים לסיפורים טובים עם הזמן. וכי לא משום כך אני חוקרת ידועה של סיפורי חיים?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

זה עתה סיימתי לקרוא את ספרה האחרון של ציפורה רוזנשר דולן "אנחנו ננוח". הספר היה מעניין ביותר, ולא רק...
ביקורים חוזרים אצל אנשים או במקומות בהם ביקרנו בעבר מעמידים תמיד את השאלה: האם יימצא המקום או האדם...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רונית קוריאלרונית קוריאל21/11/2011

יכולת מופלאה. אכן יכולת מופלאה יש לך להביט על אירועים יומיומיים כסיפורים מרתקים......

איריס בירןאיריס בירן24/10/2011

ליידי אופטימיסטית. אין ספק שניחנת ביכשרון להפוך רגעי משבר לטקסט משעשע