לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
יואל | עומר בקרמן

יואל | עומר בקרמן

עומר בקרמן | 12/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מזה זמן מה שאני מתעורר בחרדה. אני לא הולך למות. שמי עדיין יואל, קצב הנשימות שלי סדיר ואני רק חושש להיאבד. כל חיי הרגלתי את עצמי להירדם ולהתעורר בשכיבה על הגב כשידי שלובות על החזה. זה אינו חיבוק  אלא דרך להחזיק את עצמי, לאחוז חזק שלא אתפרק בזמן הצלילה לשינה, כאילו יש בכך סגולה לשליטה.

חיי קלים באופן יחסי. ישנם אין ספור אנשים שחיים ביום אחד את כל חיי השלמים. יומי נע ביחידות של ארבעים וחמש דקות. אני מורה לכתיבה המטיף לתלמידיו הנערים לחבוט בחייהם בעוצמה ולא לוותר על רגע, דוחק אותם לעבר כאב היצירה ולא מרפה עד שיודו בו. התלמידים בוטחים בי שאשא איתם את הכאב ואני מצדי משחרר את גופי בדלת הכיתה ומתערסל בעוצמת נעוריהם. אני עומד וממתין ליום שנעריי יתעלו מעלי.  

אתמול ביקשתי ממנהל בית הספר חופשה בכדי שאוכל לטפל בסוף חייה של אמי. ממהירות תשובתו ידעתי ששמח לא משום שרצה לעזור, אלא יותר משום שהצבע האפרפר-צהבהב של פני לאחרונה משרה בו אי נוחות והמחשבה על היעדרותי מעוררת בו אנחת רווחה.  

הסיבה היא שמזה זמן רב אמי נפטרת. היא עושה זאת כבר שנים אולם נראה שהיא נחושה יותר לאחרונה. כשהייתי בן חמש  חלתה. אולי הייתה חולה תמיד. מהמחלה ההיא אני זוכר רק את השעשוע. אהבתי מאוד את הפאות המתולתלות אך במיוחד אהבתי את שיקופי הרנטגן, אלו היו עבורי הצילומים הראשונים, שם ראיתי את כל-כולה. הייתי מציץ כי אמי לא הרשתה לי לשחק בדברים הרעים האלו. הייתי מתגנב למעטפה הגדולה בחדר הארונות ובוחן אותה שעות מול האור. אולי בכלל הסתכלתי אז הפוך, לא ידעתי למעלה ולמטה ימין ושמאל. המחלה הייתה כחולה-כהה מסביב ואמי הייתה הלובן שבאמצע.

ולפני שלוש שנים חלתה שוב ולא הופתעתי משום שעבורי מעולם לא הפסיקה לחלות. וכעת, משנכשלה להבריא, היא שוכבת על ערש דווי ובעצם כבר אינה. אני מביט בה ורואה איך הצטמקה לממדים של ילד ושואל את עצמי מתי הפכה לגעגוע?

לפני שבוע עברה שוב לבית החולים, מעבר שיהפוך מן הסתם לזמן שיקל על כאביה האחרונים ובידיעה שעלי לנצל את שארית הזמן הזו ובשאלה האם ניתן כבר למחוק את הסוף, אני לוקח על עצמי לארוז ולפנות את דירתה. הבוקר סגרתי את דלת ביתי שלי, מאחורי מבטה העייף של אשתי נעמה והבטחתי שאחזור תוך זמן קצר. אך נעמה יודעת שהזמן כבר אינו בעל ערך בשלב הזה ורק מקווה שאשרוד. היא מכירה את חרדתי והיא חוששת לי אך גם שבעה מלשאת אותה עבורי ולכן לא עצרה אותי.


- פרסומת -

בכניסה לדירת אמי אני מותיר את הדלת פתוחה, שיצאו ממנה ריחות שאיני יכול לשאת. אני נכנס ברוח טובה ומתעודד מהעשייה המתוכננת ומההזדמנות לתת סדר חדש בדברים ולהדיח את העגמומיות. אך דירת אמי אינה הבית בו גדלתי, היא עברה לבדה לדירה הזו שברחוב הסמוך לבית ילדותי. החלל כאן קטן בהרבה והמעבר בו בין חדר לחדר אינו מוחתם בגופי, אני נתקל ומועד וחש שאיני כשיר למרחב הזה.

בלי לתכנן ידי נמשכות קודם למגירות, לחיפוש הוכחות בין מאות התמונות הפזורות שם בלי סדר או היררכיה. אני פורק מגירה אחר מגירה אל השטיח שבסלון, מתיישב בסיכול רגליים של ילדים ומתחיל לדפדף. אמי אגרה תמונות בכפייתיות אך שנאה וסירבה להצטלם. היה משהו בתצלום, עבור אמי, שאחז בה ולא הותיר לה מקום לברוח. אני מדפדף ומָשְלה את עצמי שאולי אמצא שם את התמונה האחת שתחזיק לרגע בתוכה אותי ואת אמי יחד. והמיון מתיש, הערימות גדלות, בשלב מסוים כוח הכבידה פולש והן מתחילות לקרוס ולהתערבב. העייפות, הערמות והתקווה העקרה מכריעות אותי ואני נאלץ להירדם.

וגם בתוך השינה אני מדפדף בתמונות, דפדוף מנותק ומוסח בין פיסות לבנות. ובזמן חלום, מתוך אחד המלבנים, המבט הזה שלה מזנק אלי בהפתעה ומותיר אותי בקיפאון. התמונה חדה גם בחלום אך דהויה באדיבות הזמן, של אמי על כורסת טלוויזיה, שעונה אחורה, מבטה אינו ברור האם נכנע או שנוקב למצלמה והיא מכוסה בהקפדה עד כתפיים וצוואר בשמיכת קיץ פרחונית ששוליה טמונים היטב ברווחים שבין הגוף והכורסא. פניה כבדים כרגיל אך נוכחים מאוד ובחלום לא מרפה ממני המחשבה המְעָנַה שמישהו אחר הוא שכיסה אותה כך בשמיכה ולמישהו אחר היא התירה לחשוף אותה כך לצילום. שוב ושוב, בכל שניה של המבט האין סופי הזה אני מרגיש נבגד על-ידיה ואני הופך את התמונה, אולי למצוא רמיזה כתובה ואולי להימלט מן המראה, אך אני יודע מראש שלכל עומק הנייר כבר לא אמצא תשובה. לרגע אחד אני מרגיש איך החלום מנסה להתארגן עבורי ולספר כיצד אני הוא זה שצילם את התמונה, אולי בערב חופשה של קיץ, אולי מול תכנית אהובה, אבל האפשרות לכך כל-כך אינה קיימת בעיני אמי עד שאפילו תעתוע הזיכרון נוטש אותי. וככל שאני נועץ יותר מבט ומנסה למצוא צופן כך הולכת התמונה ומתרחקת ומתפרקת מול עיני. ברווית המבט שבחלום הופכת אמי לבליל של איברים זרים. חלקי פנים צפים בחלל ארובות העין ואינם מתחברים ואינם מוכרים יותר. אני מסוחרר, אני לא נושם, אני מתעורר וקם, נמלט מדלת הדירה, עולה במדרגות ויוצא אל הרחוב. כבר ערב, איני יודע היכן הן כל השעות. יש עננים וזרזיף טורדני של גשם.

ליד הבית שבו גדלתי עוד נותרה הגבעה ההיסטורית שחצויה לאורכה בחומת אבנים. לשם אני הולך. בין האבנים הגסות קל לי למצוא אחיזה לטיפוס ועוביו של קיר החומה מאפשר לי ישיבה יציבה.

כילד, בלילות צלולים, הייתי עולה להביט באורות שהגיעו מרחוק מאוד, טיפסו אל הגבעה ואל סף הקיר שלי. בעיני הילד שלי ראיתי את האורות בודדים כמותי, על איזו גבעה. אני נזכר בכמיהה שהייתה בי אז לצאת מעל הקיר ולהגיע אל המקום של האורות ואל מתק הבדידות ששם. ועכשיו המרחק והאוויר הקר באטמוספירה מביאים אלי את האורות בצורה של ריצוד חי ונושם, כמו עיניים המתבוננות בי, כמהות לי בחזרה ומבקשות ממני להתקרב. אך התחושה שאין איש מסביבי צורמת לי. עיני כבדות מתשישות ובהייה וכמיהות עקרות. האורות המביטים בי מיטשטשים והופכים לשורות  שורות, המוני עיניים זוהרות בגבהים שונים, הולכות וקרבות, מסתדרות וסוגרות במעגל של מבטים נוקבים. שאון מתקרב ומסמיך בחלל שבאזני, סומר את שערי. בתוכי אני שומע לחישות זעופות לא ברורות. כל הזמן הזה אני שומע עצמי חושב שהפסקול אינו מתאים, אני מרגיש שוב את המחנק שמתחיל בבטן, עולה ומקשיח את ריאותי, את צווארי, תעלות אוזניי ואת מוחי וממשיך ולופת את עיניי עד לסחרור של עצבי הראיה. זוהי שוב החרדה, אך אני כבר עייף מלנסות ולהדוף אותה ונותן לה להכניע. גובהו של הקיר הופך להיות בלתי נסבל וכך גם מרחקם של האורות. בתוך גופי קצהו של כל עצב מרגיש כמו צריבה בעור הפנימי ובין כל העצבים נפערות הצריבות לחורים הולכים וגדלים, דרכם חודר הגשם ודרכם אני מרגיש  שאני זולג מתוך עצמי. אני הולך ומתמזג עם השלולית הנקוות על גג הקיר וסופי יהיה להתאדות מחר עם בוא השמש.


- פרסומת -

אך בתוך בליל החושים והאורות והקולות ותחושת הבחילה והנזילה, נובעות לפתע מתוך החושך זוג עיניים בהירות יותר, קטנות וברורות, עיניו של ילד. אני מצליח להרים מבט מהשלולית בקושי, העיניים הללו הן נקודת אחיזה קבועה בבלבול. אני מזהה את המבט ואת הדמות שמתהווה סביבו. אני מביט בילד שהייתי והילד מביט בי בחזרה. עיני הילד גדולות, עגולות ובוהות. אני מושיט לו יד לגעת בפניו ולחיו של הילד מתערסלת לתוך הזווית החדשה של המגע. בידיו הילד אוחז שמיכה שסימני הקיפול עוד בלטו בה. אני מזהה את שמיכת הקיץ הפרחונית מן התמונה שבחלום על אמי. הילד מתיישב לצדי, פורש את השמיכה בתנועות מגושמות ולמרות הגשם שיורד והשלוליות שמקיפות את שנינו השמיכה לא נרטבת ואף אוחזת בתוכה איזו חמימות והבל מתוק. למענו אני מרים את גופי מן השכיבה ואוסף עצמי לישיבה תחת השמיכה. והילד לא מדבר וממילא ספק אם ישנן המילים למה שניבט כרגע מעיניו. מתוך מראת האישונים שלו נכרך בי זיכרון. גופה של אמי שוכב במיטה הרחבה בבית שבו גדלתי. היא ישנה על גבה, תחת ראשה שתי כריות, פניה נחים, ידיה פזורות ועל חזה ספר פתוח. מחור מנעול הדלת היא נדמית לי כלוחם סומו ששואף אויר. זו המחלה הראשונה. אני הילד המציץ לחדר שאמי ביקשה שלא אכנס אליו. אך אני נכנס, מיטיב עבורה  את השמיכה, מניח כהרגלי את הספר פתוח על עדן החלון, כדי לתת למילים שנקראו להילחש לרוח ומכבה את האור. בבוהק שנותר בעיניים עם תחילת החשיכה אני מדמה לראות לרגע את אמי מחייכת. באותו הרגע, מאיזשהו עתיד אני יודע שאראה את פניה כך רק עוד פעם אחת.

ובתום הזיכרון הזה מבטו של הילד אלי משתנה. הוא מבקש נחמה, מבקש להקשיב ולשמוע סיפור. הוא מצמיד את גופו לגופי ומניח את ראשו על חזי. ואני רוקם עבורו סיפור חדש, לראשונה מזה שנים:

"ילד קטן הולך לבד לים בלילה בסערה. הדרך אינה ארוכה, רק כביש ראשי אחד שבלילה כזה הוא נטוש.  אין בו פחד וזו אינה הפעם הראשונה עבורו, הוא יודע שהים לא יפגע בו. כשהיה קטן יותר היה מתאמן בבעיטות רציניות לגלים והים היה צוחק. בלילה הזה הוא הולך אל שובר הגלים ששייך לו ועומד על קצהו, הים חולף אותו משני צדיו ונזהר שלא לקצוף עליו ואף טיפה אינה פוגעת בו והוא אינו נרטב. שאון הסערה ממלא את אוזניו ואת נשימתו והוא גדל ומתנפח עם הרוח. עיניו קבועות במרחק ואומדות את כעסו של הים הלילה. הוא עומד שם זמן רב, בלי תנועה, ברגליים קטנות ויציבות ובגוף שנע לקצב הרעש הלבן. הוא לא ממתין לדבר והוא לא מעוניין ללכת. וכשאמו מגיעה מן החושך, הרי ידעה שינדוד לשם בלילה כזה, היא עוטפת אותו בשמיכה ועליה מעיל אביו הגדול והוא נשאר נטוע. היא יודעת שיישאר שם עוד זמן רב, ואין להזיז אותו ומשקל הבדים שהביאה יסייע לו להישען כנגד הרוח. והיא אינה יודעת מדוע זה קורה ומה אמור לקרות וכיצד הסכנה יודעת שהיא אינה שייכת לכאן.  משהו בוודאותו של בנה נוסך גם בה ביטחון והיא משתהה עוד קצת, מלטפת את ראשו ואז חוזרת הביתה למיטה, לחומו של בעלה, שאינו מכיר את הלילות האלו ולא שייך להם. היא משאירה את הדלת פתוחה לכדי חריץ ויודעת שבבוקר תמצא את בנה ישן במיטתו ולמרגלותיו ערימת בגדים מלוחים ויבשים. והילד נשאר עומד מול הים ולא קורה כלום. מרחוק נראה שהוא נמצא שם לנחם את הסערה ולתת לה בסבלנות להתרצות ולשכוח לרגליו אבל למעשה הוא שם כדי להיות עם הים שנותן לו לראות את עצמו ולהיות בהווה אחד עם השחור האין סופי הזה. והים שואג קדימה עד שנחלש, מתערבל ונסוג חזרה להיאגר בכוח עד ההתפרצות הבאה, והילד אינו מתפרץ כאן כי כל מה שקרה כבר קרה בעבר וכל מה שאבד כבר אבד ואין בהווה הזה מקום שיוכל להבין זאת מלבד הים בלילה ובסערה."

וכשהסיפור מסתיים בי למרות שאינני מבין את סופו, אני רואה שהילד נרדם והנשימות שלו הודפות מעלינו את הקור. אני מביט למרחק ורואה דמות מתקרבת ויודע שזו אשתי נעמה, גשמית ואמתית. אני יודע שהיא באה מכיוון שהודיעו מבית החולים על הזמן להיפרד מאמי ויודע שהיא ניחשה שאהיה כאן אחרי שמצאה את הדירה עזובה.

נעמה עולה בקלות על הקיר ומתיישבת לצדי ונזהרת, מבלי לדעת, שלא להעיר את הילד שהיא אינה רואה. העברית אינה סלחנית עימי ברגעים כאלו אז אני שותק ושואב ממבטה את התחושה שהנה הסערה חולפת. אנחנו לא אומרים דברים לא נחוצים ויורדים מן החומה. אני מרשה לה לעזור לי כי לא נותרה בי הרבה זקיפות. רגע לפני שקצה ראשי עוזב את הגובה אני מביט בחטף לוודא שהילד נשאר ישן ומכוסה היטב וזרזיף הגשם פסק מעליו.


- פרסומת -

בדירת אמי ממתינים לי בגדים יבשים וצלחת מרק שהביאה נעמה. בתוך תנועת האכילה והבהוב מנורת שולחן האוכל אני חושב על מסדרון בית החולים שעליי לחצות בקרוב ואני ניגש למגירת שולחן הכתיבה הישן שלי ומוציא ממנה שני חלוקי נחל ישנים שנזכרתי שהיו טמונים בין התצלומים. נעמה סוגרת אחרינו את הדלת.

בנסיעה שקט. אני יבש והחימום מרפה ומרדים אותי. נעמה עם יד אחת על ההגה ויד אחת מונחת על ברכי, מוודאת שאני נוכח. היד רכה. במידת משקל המגע אני מודד את הקרבה והדאגה ויודע שאין בה טינה הפעם. אני מתמלא פתאום תשוקה לָיַד ולגוף ולפורקן פשוט וקל שיהיה היפוך מושלם מהמקום אליו אני נוסע. ואני מבקש להזיז את ידה של נעמה קרוב יותר אל האיבר וחרד ומתבייש מבפנים ומבחוץ ומהתגובה שתבוא. אבל נעמה מבינה, במבט שאוסף את כל הקצוות הפרומים יחד, והיא נוגעת בי, בקצרה ובָּדיוק שהיא מכירה ומבלי להחסיר את העיניים גם מן הכביש. ואני פועם ומתרוקן ונרפה ומתנקה וממתין שנגיע.

ובבית החולים אני מכניס את ידי לכיסי המעיל ומוציא משם את שני חלוקי הנחל שהבאתי מהמגירה בדירת אמי. אני מערסל כל חלוק בין מפרקי אצבעות שתי ידי. יש מידה גדולה של קץ בהחלטה לחצות את המסדרון הזה כעת וחוסר הרצון נוטע ומשריש אותי בקו הדלת. נעמה מניחה את ידה במרכז גבי, אני מוותר עבורה על הנייחות ונטען בדחיפה קלה ומתחיל להניע את מטוטלת הידיים. משקלם העדין של החלוקים מותח את הזרועות לכיוון ההליכה והוא החוט המושך אחריו את תנועת הרגליים. אני מנסה להתמכר לתנועת המטוטלת ולקצב החדש ולצעדים ההולכים וגדלים מחוץ להשפעת חוסר רצוני. בתוך ההליכה אני חושב שניתן לגמוע כך מרחקים גדולים של בריחה, ברדיפה אחר התנופה שמקורה באבן. אני חושב על כך שאני מעריך אנשים שנעים בהליכה, צעדיהם דוחפים את העולם ומעניקים לו כך את התנועה סביב צירו. הנוסעים לעומתם גוזלים מן העולם בגלגליהם את התנועה הסיבובית לטובת עצמם, הם אנוכיים. אני מעדיף ללכת. לפתע המחשבה על סיבוב העולם מסחררת אותי מבפנים, עולה בי בחילה ואוזל ממני שוב האוויר ואני נעצר, נשען על הקיר מתחת לתמונה של מקום דהוי במסגרת דקה. נעמה נעצרת לידי, עוטפת תחילה את עורפי ואז אוספת אותי אליה. מפרקיי קורסים אליה כמו בובה על חוט בסוף ההצגה. חלוקי הנחל נעזבים מידי ומשמיעים קול עצום במסדרון הריק. אנחנו זולגים ככה, בכוח הכבידה, אל הרצפה, נתמכים בקיר במשקל אין סופי. ייאוש של תהומות פוקע בי וכל כולי לא רוצה להמשיך ללכת. הבכי שנחלץ לצווארה של נעמה מאלץ אותי סוף סוף לנשום, אז אני נושם דמעות ומלח. זה מעגל טוב. יש בו גם דמעות דאגה של נעמה. אני נשאר בו ונשאר ספון בה והזמן נמשך. נעמה לוחשת לי "אפשר לעזור?" "אני פוחד לקום" אני עונה "אני אפול מתוך עצמי".  אני שומע אותה מחפשת מילים של אומץ "זה לא המוות שלך שם, אתה יודע, הוא לא ידבק בך". המילה 'מוות' נשמעת מפיה צלולה ונקיה כאילו נאמרת לראשונה אי פעם ועוד לא הספיקה להתמוסס בין מילים אחרות ומשפטים ארוכים. אני לא מאמין לנעמה. מתעורר בי זעם של מי שמשקרים לו. המוות הזה דבק בי בכל מעודו ודורש להיות גם שלי. כשתמות אימי לא אוכל יותר להבין את השבור ומקולקל בי.

אני מתחיל להבין. אל תוך מאגר המים והמלח שנקווה בשקע עצם הבריח של נעמה אני צולל וטובע ומאבד את העומק. כמה קל ומובן מאליו להתמסר פתאום בלי מאמץ אל קרקעית בור. כמה טבעי ועטוף ונינוח בדממת האבדה הזו. בתוך חוסר החמצן אני הוזה לראות את אמי מבפנים ומבחוץ. ריקה מתשוקה לחיים וממתינה לדבר מה ומבטה הכמוס תמיד, לראשונה ברור. הוא כמיהה לעולמות שמעבר, אל מי שאינו והשאיר אותה לבד, אל כל מי שהותיר אותה שוב ושוב יתומה. בחוסר החמצן אני הולך ומתפוגג והופך לאט גם אני להיות ראוי למבט השמור הזה. כמה מיותרת וזרה היד הענקית של נעמה שתולשת אותי מן המים ומשקע הכתף שלה אל החמצן שבחוץ. אני הודף עצמי מרצפת בית החולים ומנעמה ההמומה ורץ כדי לא לאחר את סוף חייה של אמי.

על מיטת בית החולים מונח סלע לבן מכוסה, כמו פסל חדש הממתין לחשיפה. קצב מכונת ההנשמה מכתיב מחזור התרוממות וצניחה ומשווה לה נפח של חיים. אני מתקרב. היא על גבה, עיניה עצומות ועל פניה אותו החיוך העדין ששייך לשינה. אני מתיישב על קצה המיטה אבל זה לא מספיק קרוב. אני מסיט את השמיכה, ומאזן את עצמי בזהירות בשכיבה לצדה. עליי לומר דברים אך אינני יודע מה. אני מציע לה סיפור ילדים פשוט על ים וסערה.

ואחרי הדברים האלו אני שוב רוצה לישון. אינני יודע אם עשיתי עוול לרגעיה האחרונים. אני רואה את נעמה עומדת בפתח החדר. אני עוצם את עיני. רעשי מכונת ההנשמה הולכים ומאטים בדמדומי השינה שלי עד שחדלים לחלוטין – אני ואמי נרדמים.


- פרסומת -

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
טליה בורשטין
טליה בורשטין
חברה ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יפעת הנדל
יפעת הנדל
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
תמר דוד כהן
תמר דוד כהן
פסיכולוגית
טובה ישראלוב
טובה ישראלוב
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
יאיר גבע
יאיר גבע
עובד סוציאלי
טבריה והסביבה, עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
לילך צבי
לילך צבי
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, טיפול מרחוק דרך האינטרנט

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

בטוח היא תגיד לה שאולי האוסידי שלה התגבר. שתחשוב על זה. "בואי נחשוב על זה ביחד". ותשלח אותה שוב...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יונתן לבנת בוסידןיונתן לבנת בוסידן29/4/2020

פרידה בימי קורונה. בימים בהם צפות כל כך הרבה מחשבות על המרחק מההורים ואי היכולת לחבק, הטקסט מתחבר לפחדים הכי גדולים של פרידה בטרם עת ללא היכולת להפרד. בסיפור יואל עושה את מה שהכי קרוב לתיקון, בפנטזיה. אך גם שם, היא קשה וכואבת. נוגע ללב וכתוב היטב.