אני חי את זקנת אבי
עלון פסיכולוגיה עברית | 23/4/2017 | הרשמו כמנויים
בימים שבין זיכרון יציאת מצרים לזיכרון השואה מתעוררות ביתר שאת שאלות הנוגעות לקשר בין זהות להיסטוריה. כיצד ניתן לכבד ולהנכיח את פצעי העבר בחיינו כיום? כיצד אפשר לכונן זהות שנותרת נאמנה לעברה, מבלי לשקוע בו ולזנוח את ההווה?
קונפליקט זה מאפיין את מי שחווה טראומה בינקות בשל פרידה בטרם עת מדמות ההתקשרות. נעמי טלר מציגה את העבודה הזוכה בפרס הבינלאומי לכתיבה קלינית תיאורטית של מרכז ויניקוט, העוסקת במצבים אלו וממשיגה אותם כ"כאבי פנטום".
כאשר החסר לא מעובד הוא עלול להמשיך וללוות את המטופל בחייו. רועי סמנה כותב על מצבים שבהם המטופל הסובל מחסר נותר פסיבי ובוחר ברעב נפשי כדי לא לוותר על פנטזיית הסיפוק המושלם. השפעות הטראומה עלולות גם לפגוע בתפקוד ההורי וכך לחלחל גם לדור הבא. כדי למנוע זאת, עדי מאנע ורוזה נוה מציגות מודל לטיפול מערכתי-משפחתי במשפחות "בסיכון גבוה".
גיא פרל עוסק בקשר בין החסר ליצירה, כשהוא מזמין לרכון אל שירתה הקטנה והאינטימית של אלה נובק בספרה "ארבעים ושתיים". שאלה זו עולה גם מתוך דבריה של פרופ' עמיה ליבליך, שמתרעמת על כך שהעיסוק בנשים יוצרות מתמקד פעמים רבות בהעדר האהבה או הילדים בחייהן, במקום ביצירה שממלאת אותם.
אך האם ההעדר הכרחי ליצירה? האם אין אפשרות גם ליצירה מתוך שותפות והדדיות? אן הברמן דנה בכך בעקבות ערב שעסק במקום היצירה בנפש. כוחה של יצירה המשותפת בא לידי ביטוי גם במאמרה של מילי אפשטיין-ינאי, העוסק במטפורות בעבודה קבוצתית.
"אני חי את זקנת אבי.
במו-בשרי נושא אני את שנותיו
ושנותינו כעצים
שחלומות יושבים בין ענפיהם
ומצטנפים מפחד רעמים.
נותרו שנים ספורות,
אני יודע כי ספורות
נותרו לי,
לכן אני רודף,
יש נצח
ואם איננו – מפטיר אני בצער:
אין דבר"
(אברהם חלפי)
