פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 14/11/2018 | הרשמו כמנויים

הם לא הכירו בשידוך, לא היו מתווכים וגם לא היסוסים: הייתה זו אהבה ממבט ראשון. על שפת הבאר, במפגש חטוף, מתאהב יעקב ברחל יפת התואר. פרשת 'ויצא' פותחת במנוסתו החפוזה של יעקב מפני עשיו, ויציאתו מבאר שבע לחרן. עם הגיעו לארץ בני קדם, מתרחש המפגש הגורלי בינו לבין רחל[1]: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". על פי פירוש ה'ספורנו', בכיו של יעקב כשראה את רחל נבע מצערו על כך שלא זכה לשאתה כבר בנעוריו.

הכתוב ממשיך לתאר את אהבתו אליה[2]:

"וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה... וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

בתום שנות עבודתו, ציפתה ליעקב הפתעה בלתי נעימה: בערב חתונתם הוחלפה רחל בלאה. באהבתו העזה לרחל, הסכים יעקב לעבוד בעבורה שבע שנים נוספות. השנים חולפות. יעקב בונה את ביתו עם האחיות רחל ולאה. הקב"ה פותח את רחמה של לאה, האישה השנואה, וסוגר את רחמה של רחל, האישה האהובה. רחל מתייסרת בייסורי העקרות, ומייחלת להרות וללדת. ביגונה המצמית, היא פונה אל יעקב אישה ומתנה בפניו את מר ליבה[3]:

"וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"

תשובתו של יעקב לדבריה הכאובים של רחל מפתיעה מאוד[4]:

"וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹקים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן"

יעקב מגיב בכעס רב למצוקת אשתו האהובה. מה גרם לו להשיב תשובה מעין זו, ומדוע כעס עליה ובחר להוכיח אותה דווקא בשעת צערה?

הֲתַחַת אֱלֹקים אָנֹכִי

על תשובת יעקב לרחל תמהו פרשנים רבים. חז"ל סוברים, כי לא יתכן שיעקב לא התפלל עבור רחל. מכאן, שלא עצם הבקשה להתפלל עבורה עוררה את זעמו של יעקב, אלא מסר אחר, שבצבץ מדבריה. הרד"ק פירש, שיעקב כעס כיוון שדברי רחל שיקפו בעיניו תפיסה שגויה בענייני תפילה ויחסי האל והאדם: [5] "חרה אף יעקב בה, לפי שתלתה הכוח בו ולא באל אשר לו הכוח. והיא אמרה 'הבה לי בנים', אבל אילו אמרה: בקש רחמים עלי, לא חרה אפו בה". כעסו של יעקב התלקח, כיוון שזיהה בדברי רחל תפיסה לפיה תפילת האדם יכולה לכפות את רצונו על אלוקיו. בדומה לכך מסביר הרמב"ן[6], כי תוכחת יעקב ניסתה ללמד את רחל את ההבדל שבין תחבולות אליליות לתפילה זכה. בעוד שעובד האלילים מנסה להפוך את רצון האל לרצונו, המתפלל האמתי יודע, כי אין בכוח תפילתו להכריח את בוראו.

על אף תחנוני רחל שיתפלל עבורה, גלגל יעקב את הכדור בחזרה לפתחה. יש הסוברים, שיעקב עשה כן לא בשל זיהוי תפיסה שגויה באמונותיה, אלא מתוך הכרה בכוח תפילתה המופלא.[7] הוא הבין שפתרון עקרותה טמון ביכולת התפילה יוצאת הדופן שלה. הוא עשה כל שביכולתו בתפילותיו עבורה, ועתה אין הדבר תלוי אלא בה: רק תפילותיה שלה עבור עצמה מסוגלות לפתוח את רחמה.

"כך עונין את המעיקות?"

על אף הערכתם של חז"ל למידת האמת שאפיינה את יעקב, הם סבורים שלא הייתה זו השעה לדבוק בה. הטון הצורם שבו השיב יעקב לרחל וחרון אפו עליה, זוכים לקיתון של צוננים:[8]

"רבנן דדרומאה בשם ר' אלכסנדרי: (איוב טו ב):'החכם יענה דעת רוח'–זה אברהם, שנאמר (בראשית טז, ב): 'וישמע אברם לקול שרי'; 'וימלא קדים בטנו' (איוב שם שם) – זה יעקב, שנאמר (בראשית ל' ב): 'ויחר אף יעקב'. אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעיקות? חיי שבניך עתידין לעמוד לפני בנה..."

המדרש מעמת בין תגובתם של שני אבות- אברהם ויעקב- ביחס למצוקת נשותיהם העקרות. בעוד שהמדרש מעלה על נס את תגובתו הראויה של אברהם, הוא מבקר בחריפות את תגובת יעקב, הנתפסת כחסרת אמפטיה: "כך עונין את המעיקות?". על פי המדרש, האופן בו השיב יעקב לרחל הנו עוון שבניו עתידים לתת עליו את הדין. תשובת יעקב לרחל מעלה תהייה אודות דרך התמיכה הראויה באדם בשעת צערו. מה מקומה של אמפטיה בתהליך זה, ומה מקומם של אמת ותוכחה? מה מעניקה אמפטיה לסובל, ומה מעניקה לו תוכחה וראייה אחרת של המציאות? האם האמפטיה היא תכלית בפני עצמה, או שהיא בבחינת אמצעי להשגת מטרות?

אמפטיה תוך שמירה על נפרדות

אמפטיה היא יכולת האדם לזהות ולהבין את רגשות זולתו, ולהתבונן במתרחש מתוך זווית הראיה של האחר. על פי רוב, מופיעה האמפטיה כתגובה לסבל הזולת, אך היא יכולה להתבטא גם בהקשרים אחרים. ביטויי האמפטיה יכולים להיות מילוליים או בלתי מילוליים. הפסיכולוג ההומניסט קארל רוג'רס, העלה על נס את חשיבות 'האמפטיה המדויקת' כמאפיין הכרחי בייעוץ.[9] רוג'רס הגדיר אמפתיה כהבנת עולמו הפנימי של הנועץ כאילו הוא עולמך שלך. בתהליך טיפולי מוצלח, מנסה היועץ להיכנס לנעליו של הנועץ, וליצור אווירה של קבלה ללא תנאי. על ידי קבלת אמפטיה, חווה הנועץ חוויה עוצמתית של להיות מובן ע"י האחר. האווירה האמפטית מאפשרת לו לקבל בהדרגה את החלקים הפחות נעימים שבו, ולהפוך לפחות ביקורתי כלפי עצמו וכלפי זולתו. תהליכים אלו מובילים לצמיחה ומימוש עצמי.

אמפטיה היא כלי חזק, המאפשר לחבר בין האדם לזולתו ומתוך כך בין האדם לעצמו. אך מן הצד השני של המטבע, קיימת סכנה להתחבר באופן קיצוני לרגשות הזולת, להישאב אל תוך מצבו וכאבו, עד כדי הזדהות מוחלטת עמו. לנוכח סבל זולתו, האדם עלול לשקוע בתגובת הזדהות חזקה ולטבוע בצער חברו. הזדהות עמוקה מדי אינה מאפשרת לתפוס את המרחק הנדרש מן הזולת כדי לסייע לו[10].

המעשה האמפטי מחייב שמירה על גבולות ונפרדות. אמפטיה 'בריאה' משקפת יכולת לחוש את הזולת, אך לא מתוך הזדהות מלאה, המוחקת את העצמי. האדם האמפטי מזהה את כאב זולתו וחש בו, אך מסוגל גם להתנתק מאותה תחושה. ד"ר אליהו רוזנהיים[11] עמד על ההבדל שבין הזדהות לאמפתיה: "על דרך המטאפורה ניתן לומר, כי בעמדה האמפתית קיימת 'כניסה לנעלי הזולת', אולם גם יציאה מהן, בעוד שבעמדת ההזדהות נשאר המזדהה תקוע, ואינו מבדיל עוד נכונה בין נעלי עצמו לבין נעלי זולתו". רוזנהיים מדגים זאת בעזרת סיפור חסידי[12]:

"שמשו של האדמו"ר רבי שמואל שאלו: מדוע מזיע הרבי כל כך במהלך היחידות עד שבגדיו נרטבים מהזעה? השיבו האדמו"ר- על מה אני מזיע, ובכן, היו אצלי עשרים וחמשה אנשים... בשביל שאוכל להשיא עצה נכונה לשואל, אני צריך להרגיש בצרתו ממש כמו שהוא עצמו מרגיש, לשם כך אני מוכרח להפשיט את עצמי מלבושי ולהתלבש במלבושיו...ואז כשאני צריך לתת לו עצה, לא אוכל לעשות כן כשאני עדיין במלבושיו, כשם שהוא עצמו אינו יכול להשית עצות בנפשו, ועלי להפשיט את עצמי מלבושו ולהתלבש בלבוש שלי... ומעתה הגד בעצמך: אם אדם צריך חמישים פעם להתפשט ולהתלבש, כלום אפשר שלא להזיע?"

התפשטות והתלבשות במלבושי הזולת מהווה עבור הרבי אמצעי. האמפטיה היא כלי, המאפשר לו להבין את הזולת ולהעניק לו עצה טובה. הוא מלהטט בין הכניסה לנעלי הזולת והיציאה מהם, שואף להבין את האדם שמולו באופן אותנטי, על כן לובש את מלבושיו לזמן מה. אך שומר במודע על עצמיותו, בכך שהוא פושט אותם וחוזר למלבושיו שלו. הוא מכיר בכך שאם יתערבב לגמרי עם צער זולתו, לא יוכל לסייע לו.

אמפטיה: תכלית או אמצעי?

אמפטיה היא מעין 'חמצן', אותו צורך התינוק האנושי בכמויות ענק בתהליך התפתחותו. האמפטיה אינה פוסקת מלהוות חמצן גם עבור האדם הבוגר, אשר נזקק לה בכמויות מאוזנות יותר. נשאלת השאלה, האם אמפטיה מהווה תכלית בפני עצמה, או שהיא אמצעי להשגת מטרות? במציאות היום יומית, האמפטיה מאפשרת לממש מטרות רבות: היא נדרשת לצורך ביסוס התפתחות נפשית תקינה, שימור יחסי קירבה בין האדם לזולתו ותמיכה הדדית בעתות משבר.

אם האמפטיה היא לא בהכרח תכלית, ולעיתים רק אמצעי, הרי שלא בכל מצב היא האמצעי המתאים. תפיסה זו מעניקה זווית ראיה נוספת לתשובתו הקשה של יעקב לרחל. רחל לא כאבה לבדה את כאב עקרותה, יעקב היה שותף מלא לסבלה. אך הרגשת צערו של האחר מתוך הזדהות טוטאלית, עלולה להפוך לחוויה מסוכנת, לא כל שכן כאשר מדובר בבני זוג.

לנוכח עוצמת כאבה של רחל, עלול היה יעקב לשקוע באופן מוחלט בצערה, ולהחמיץ את ההזדמנות לסייע לה. כיוון שצרתה הייתה גם צרתו, יתכן שלא היה בכוחו להפגין אמפטיה תוך שמירת נפרדות. בשל כך, 'יציאה מנעליה' אפשרה לו לסייע לה יותר מ-'כניסה לנעליה'. כש-'יצא מנעליה' חש, כי בכדי שתממש את פוטנציאל האימהות שבה, עליה להקדים ולממש את פוטנציאל התפילה שבה. כדי להגיע לכך היא נזקקה לתוכחה, שתזעזע את אמות הסיפים בנפשה. ה'-כשל האמפטי' של יעקב היה ספונטני וטבעי: הוא פעל מתוך דבקות במידת האמת, ומתוך קושי לראות את אהובתו פועלת באופן שנתפס על ידו כשגוי. אך בסופו של דבר, תוכחת אוהב זו דחפה את רחל להשתמש ביתר עוז בכוח תפילתה המופלא.

נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב

מצוות התוכחה מוצגת בחומש ויקרא, במילים אלו: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא[13]". מכאן למדו חכמים, שהרואה בחברו דבר מגונה חייב להוכיחו[14]. מיקומה של מצוות התוכחה מעיד על מהותה: היא מוזכרת לפני מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ואחרי מצוות 'לא תעמוד על דם רעך'. כלומר, היא דורשת מן האדם המקיים אותה לאהוב את חברו עד כדי כך, שלא יהיה מסוגל לתת לו להיכשל בדבר רע. גם שלמה המלך, החכם מכל אדם, טען כי קיים קשר אמיץ בין אהבה לתוכחה[15]:

"טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת. נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא"

ה-'מצודת דוד' מפרש דברים אלו כך: פצעי האוהב מרפאים, משום שהם נובעים מכוונה להיטיב. האוהב את חברו מוכן לפצוע אותו כדי שיתקן את מעשיו, ופצעים אלו נאמנים כיוון שתכליתם להועיל. מנגד, 'נשיקותיו' של השונא אינן מביאות תועלת לאדם. הן מותירות את מקבלם שבוי באשליה כי אין לו צורך לתקן דבר, ומקבעות אותו למקומו. בהתאם לכך, הדריכו חז"ל את האדם כיצד לבחור את חבריו.

אולם פצעי אוהב עלולים לאיים על רגשות ונטיות אנושיות טבעיות. שהרי ברגעי משבר, רבים חשים כי קיימת סתירה בין תוכחה לאהבה, ומתקשים לקבל את התוכחה כחלק ממכלול פניה של האהבה. האם ניתן להתגבר על נטייה טבעית זו, וליהנות מכוחם המרפא של פצעי אוהב?

אהבה ותוכחה – הילכו שניהם יחדיו?

חיוב מצוות התוכחה אינו חל בימינו. כבר בימי התנאים נאמר, כי בני האדם אינם יודעים כיצד לקיים מצווה זו, כדברי רבי אלעזר בן עזריה: "תמה אני אם יש בדור הזה (מי) שיודע להוכיח[16]". חלק מן הקושי בקיום מצוות התוכחה נובע מכך, שבשעת התוכחה המוכיח עלול לפרוק את כעסו מתוך התלהטות יצרים. הכעס יחלחל אל לב השומע, והוא יחוש מותקף ונעלב.[17]

מה יכול לאפשר לאדם ל'עכל' את התוכחה? הרב נוח וינברג הסביר[18], כי מרביתנו תופסים את התוכחה כהתקפה אישית, משום שאיננו מבינים כי תוכחה היא כלי למימוש עצמי. אם האדם ידמיין את קיתונות הביקורת שהאתלט האולימפי מוכן לקבל ממאמניו בכדי לנצח, גם הוא יתחיל לחפש אחר ביקורת בונה. עם זאת, הבעיה במצוות התוכחה היא כפולה: לא רק שהאדם מתקשה לקבל דברי תוכחה, אלא שהוא נרתע מלהוכיח את חברו. הסיבה לכך דומה לסיבת הקושי לקבל תוכחה: הן מקבל התוכחה והן אומרה חפצים באהבה, וכשם שהמקבל עלול לחוש דחוי, גם המוכיח חושש שאמירתו תקפח את האהבה שחברו רוחש לו.

הרב וינברג מציע, כי הדרך להתמודד עם אמירת וקבלת תוכחה היא באמצעות 'יציאת האדם מעצמו' – ניסיון לראות את התוכחה דרך הפרספקטיבה של הזולת. במילים אחרות, כניסה ויציאה מנעלי הזולת הכרחית לשם אמירת ביקורת ולשם קבלתה. ומעל הכל, התנאי ההכרחי והחשוב ביותר למתן ביקורת הוא אהבת הזולת והבנת עולמו הייחודי. בטרם האדם מוכיח את זולתו, עליו לשאול את עצמו בכנות האם הוא אוהב אותו, רק אז קיימת אפשרות שפצעי האוהב יהפכו לנאמנים.


[1] [1] בראשית כ"ט, י-יא

[2] בראשית כ"ט, יז-יח, כ'

[3] בראשית ל', א.

[4] בראשית ל', ב'

[5] פירוש הרד"ק, בראשית ל' פסוק ב'

[6] פירוש הרמב"ן כפי שהוסבר על ידי נחמה ליבוביץ', שם.

[7] יעל שלוסברג 'מעשה אמהות סימן לבנים' – מאמר מתוך אתר מת"ן.

[8] בראשית רבה עא י'.

[9]  לויתן, א. (2016). חתירה אל העצמי - הפסיכותרפיה ההומניסטית של קרל רוג'רס. הוצאת אדוואנס.

[10] חיים עמית 'להקשיב להורה-בחוץ ובפנים' –מתוך  'עמית בעין החורש'.

[11] ד"ר אליהו רוזנהיים 'תצא נפשי עליך':הפסיכולוגיה פוגשת ביהדות. ת"א, ידיעות אחרונות. 

[12] ש"י זווין, 'סיפורי חסידים על התורה', הוצאת בית הלל עמוד 260-261.

[13] חומש ויקרא פרק יט פסוק יז

[14] ערכין ט"ז ע"ב.

[15]   משלי כז, ה-ו

[16] ערכין ט"ז ע"ב

[17] הרב אלעזר אהרונסון 'הוכח תוכיח את עמיתך' מאמר באתר 'כיפה'.

[18] הרב נח וינברג, '48 הדרכים לחכמה: דרך 35-אוהב את התוכחות: לקבל ביקורת באהבה'. אתר 'אש התורה'.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

באותו בוקר גורלי, הוריו הזקנים זרחו משמחה. בעיצומה של מלחמה אכזרית, זכה בנם לקבל ויזה אמריקאית. כעת יוכל...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.