סיפור טוב ומודעות טראגית - קוטזי וקורץ
פרופ. עמיה ליבליך | 18/2/2018 | הרשמו כמנויים
השפע שממלא את חנויות הספרים הטובות, שנקראות עתה פרטיות, משמח מאוד. בתל אביב, אני נהנית לבקר ב'מגדלור', 'סיפור פשוט' ו'תולעת ספרים', בין היתר. באופן ילדותי אני מחפשת את הספר האחרון שלי על שולחנות התצוגה, ולאחרונה גם את הספר המצליח שערכה מתי ליבליך, בתי, על מיינדפולנס.
ספר דק ששמו המבטיח 'סיפור טוב' משך את עיני בחנות הספרים, למרות חוסר הדימיון וההשקעה בכריכתו. מסתבר שזוהי התכתבות בין הסופר וזוכה פרס הנובל ג'ון מקסוול קוטזי, לבין פסיכותרפיסטית בריטית בשם ארבלה קורץ. (הפרטים האישיים, שאינני יודעת עד כמה הם מעודכנים, מזהים אותה כמשתלמת בהכשרה לפסיכואנליזה, ודאי סיימה כבר את הכשרתה מאז 2008.)
קוטזי אינו רק סופר גדול, אלא היה בזמנו גם פרופסור לספרות ולשון, וההתכתבות בין השניים היא מאוד אינטלקטואלית, אקדמית ו'גבוהה'. כמי שעוסקת בסיפורי חיים בשטח האפור בין שתי הגישות המוצגות בספר – לא כבידיון ספרותי מחד גיסא, ולא כטקסט הנתון לפרשנות פסיכואנליטית מאידך גיסא, מצאתי עניין רב בניסוחיהם של השניים בנושאים הקרובים לליבי בהם עסקתי לא פעם כאן– הסיפור והאמת.
במידה רבה מהווה האוסף דיאלוג של שאלות ותשובות, ודומני כי לכאורה קוטזי הוא השואל, וקורץ משיבה לו, כשהיא מגייסת לטענותיה את הפסיכואנליזה. אף על פי שאין ספק כי קוטזי מפורסם ממנה פי כמה, וכנראה גם מבוגר יותר, היחס ביניהם שיוויוני לחלוטין. שניהם בקיאים בספרות העולם, בפילוסופיה ובמיתולוגיה, ומשתמשים בדוגמאות המוכרות להם, אלא שקורץ מביאה גם סיפורים הקשורים בפרקטיקה הטיפולית. אני מעתיקה מספר קטעים שבהם התבוננתי, ומהם נהניתי והתרגשתי.
מדבריה של התירפיסטית על סיפורי החיים: "גם אני חושבת כמוך שמתחילת החיים אנחנו מחפשים מקום שנוכל לשפוך בו את מה שנמצא בתוכנו, אבל נדמה לי שבכל התפרצות כזאת נמצאת תמיד אמת... הסיפורים שאנו מספרים על חיינו אולי אינם שיקוף מדוייק של מה שקרה באמת, ולפעמים הם מצטיינים דווקא בחוסר הדיוק שבהם... אבל הם כל מה שיש לנו ואתם עלינו לעבוד". ובהמשך אותו מכתב היא מציבה את סיפור החיים בדיאדה הטיפולית "הפסיכותרפיה היא יותר מסתם התרוקנות... המטופלים מחפשים אמצעי להכלת החוויה שלהם במובן של הענקת צורה לחוויה... ייחוס של צורה ומשמעות לחוויה באמצעות דיבור עליה באופן שנתפס אוהד ואמיתי הוא המאפשר אחר כך לחשוב על החוויה כדי לשוב ולהפנים אותה – אלא שהפעם כחוויה מעובדת" (עמוד 59-58).
במכתב הבא, מרחיב קוטזי את דבריה וכותב כי הוא רואה שלושה דגמי יחס בין הסיפור לאמת: בראשון, המספר מאמין בכל מאודו בסיפור החיים שהוא מוסר, בשני, המספר יודע שסיפורו הוא פגום ומכריו יגלו זאת, ובשלישי "יש לי סיפור על עצמי, כפי שלכולנו יש סיפורים על עצמנו. אני מודה שיתכן שהוא איננו נכון... ובכל זאת הוא "שלי", אין לי משהו אחר, ולפיכך אני שומר לו אמונים. זה מה שיש לי, זה הכי טוב שיש לי" (עמוד 61). אולם זהו סיפור זמני. "העבר האינדיווידואלי או הקולקטיבי, תמיד מבולגן ומורכב יותר מכל תיאור שננסה לתאר אותו..." (עמוד 68).
היסטוריונים אינם אנשים פשטניים, לדבריו, הם יודעים שכל תיאור של העבר יתגלה בסופו של דבר כסיפור, ועם זאת מבינים שאין אנו חופשיים להמציא את עברנו כרצוננו. [תחשבו על היחס לשואה בפולין בימים אלה, ותיראו עד כמה זה רלבנטי!] לזה קורא קוטזי מודעות כפולה. "אני מכנה את המודעות הכפולה שניסיתי לתאר כאן בשם 'מודעות טראגית': אתה מאמין בכנות באמת של מה שאתה כותב, ובה בעת אתה יודע שאין זו אמת" (עמוד 68). זהו השטח האפור של מחקר ההיסטוריה ובו שרוי גם שדה ההתמחות שלי - סיפורי חיים.
דבריו של קוטזים נשמעים לי כחכמים כל כך ותמיד ראויים למחשבה נוספת. למשל "הדבר הקושר אותנו אל העולם האמיתי הוא בסופו של דבר המוות" (63). כמה נפלא שבשפה העברית נקרא המוות עולם האמת... אל תכעסו אם אומר שקוטזי הסופר הרבה יותר חכם בעיני מקורץ, התירפיסטית, כפי שהם מצטיירים בכרך הזה - זוהי סוף סוף רק האמת האישית שלי.
והערה לסיום – אני מברכת את פרופ' יצחק שלזינגר, שהיה גם פעם-פעם אחד ממורי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, על זכייתו בפרס ישראל השנה. בתחום שלו – התפתחות הלשון – אינני מבינה גדולה, אבל מילון ראשון לשפת הסימנים של החרשים בישראל, שערך יצחק לפני למעלה מארבעים שנה יחד עם אשתו אביגיל, נמצא בארון הספרים שלי. זהו אחד הספרים הבודדים שהעברתי אלי מספרייתו של אבי (שהיה בזמנו מנכ"ל משרד הסעד ותמך כמדומני כספית בהדפסת המילון), כשהלך לעולמו. עולם קטן.
