פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
היסטוריה בגרוש

היסטוריה בגרוש

פרופ. עמיה ליבליך | 15/7/2016 | הרשמו כמנויים

בכנס בינלאומי לפסיכולוגיה התפתחותית, המתקיים השנה בוילנה, לטביה, מזדמן לתיירת המיקרית, כמוני, מפגש בין סיפורים אישיים וקיבוציים שמלמד לא מעט על אמינותה של ההיסטוריה, בין מה שידעתי לפני בואי, ומה ששמעתי או מצאתי כאן.
ידעתי למשל שוילנה נקראה בפי היהודים 'ירושלים דליטא', משום שהיו בה כל כך הרבה בתי מדרש וישיבות, בגלל חריפותם של הרבנים היהודים שהתגוררו בה. ידעתי גם על ההשמדה ההמונית שהתרחשה ביער פונאר בו כרו כ40,000 מיהודי וילנה קבר לעצמם ונורו למוות, או באופן עמום - כי בשואה נמחקה יהדות זו כליל, כמו כל יהדות אירופה. מדובר על כ-100,000 יהודים וילנאים שהושמדו כאן, בעיר הקטנה הזו. לא באתי לטיול שורשים הפעם, אך מרצון או שלא מרצון, ידיעות אלה היוו רקע לכל הביקור.
ביום הראשון לשיטוטי בעיר, בעיקר בין המלון לבין המרכז בו מתקיים הכנס, ראיתי עיר אירופאית שנראה שלא ניזוקה במלחמה, המון כנסיות, כיכרות גדולים ומרוצפים אבן, מצודה ימי-ביניימית על ראש הגבעה. אנשים אפורים הולכים לעבודה. תיירים מעטים. יש עיר עתיקה, שהפכה מדרחוב מלא בילויים, ועיר חדשה עם כבישים רחבים ורבי קומות חסרי טעם.
והיכן היו היהודים פה? במבט שטחי אין להם זכר. בחוברות ההדרכה הצבעוניות המופצות בעיר מצאתי אמנם סיור רגלי יומי המתייחס ליהדות וילנה. פה ושם גיליתי גם כיתובים ביידיש על שלטי הרחוב. ביום השלישי לשהותי כבר המתצאתי מספיק כדי שאגיע לאיזור העיר העתיקה שנקרא 'הגטו ה'קטן' והגטו הגדול' של היהודים. שם פגשתי מדריכת תיירים כבת 25, הולכת בראש קבוצת תיירים בסיור ההיסטוריה היהודית המקומית. בין התיירים בקבוצה היו יהודים בעיקר מארצות הברית, וכמה ישראלים מהכנס בו גם אני משתתפת. הצטרפתי אליהם. "היום", מסבירה המדריכה הצעירה, "אין יותר מ-200 יהודים בוילנה, ופועל בה בית כנסת אחד. היא עוצרת לפני בניין אפור ומשמים מצביעה לעברו – כאן היה בית כנסת גדול פעם. אבל," היא מסבירה, "לפני מלחמת העולם היה המצב כאן אחר לגמרי. יהודים רבים גרו בעיר והיוו 40% מתושביה. עשרות בתי כנסת ובתי מדרש פעלו בה. כשהגרמנים הגיעו בשנת 1943 הושמדה כל היהדות הזו בשישה שבועות". לא הזכירה את פונאר, למשל. רק אמירה כללית שכזו. בהמשך הסיור ראיתי בכיכר מוזנחת המוקדשת לגאון מוילנה שלט המספר בדיוק את הטקסט הרזה הזה. מספרים ותאריכים.
ומכאן ממשיכה המדריכה הצעירה אל הנרטיב ההיסטורי שמקפיץ אותי לכתיבת הפוסט הזה. מה שהיא אומרת הוא פחות או יותר כך: "מאשימים את הליטאים שעזרו לנאצים ללכוד את היהודים, לא סייעו ולא הצילו אותם. זה כנראה נכון. מה שהדריך אותנו [וכאן ה'אנחנו' מופיע בסיפור, אצל אישה צעירה זו, גם 70 שנה לאחר מעשה...] הייתה התקווה שאם נשתף פעולה עם הגרמנים, תזכה ליטה בעצמאות מדינית. זה היה הרקע לשיתוף הפעולה. אולם, מה שקרה היה גרוע מכל תסריט. עם המפלה הגרמנית, ליטה נמסרה לרוסיה והקומוניזם השתלט עליה. הסבל שנגרם לעם הליטאי מידי המשטר הקומוניסטי, עד שהושגה העצמאות בשנת 1991, היה נורא לעין ערוך מהסבל שגרמו הגרמנים". אמרה, והמשיכה ללכת בראש הקבוצה.
צדק היסטורי? ומי מודד סבל לעומת סבל? נכון, המשטר הקומוניסטי הפליא את מכותיו באזרחי המדינות שתחת אגרוף הברזל שלו. אנשים גדלו שנים בדלות ובפחד, למדו לרמות כדי לשרוד, ובקושי. מדברים פה על הקומוניזם בשנאה אדירה ואינני יודעת את מספר הקרבנות פה או שם. אבל כיהודיה – הפרופורציה של הסיפורים והעמדתם זה מול זה צרמה והפריעה לי.
עד שאמרתי לעצמי – כאלה אנחנו. לכל קולקטיב הזיכרון ההיסטורי שאימץ, הסבל שלו, הגיבורים שלו, והקרבנות שלו. השואה או הדיכוי הסטליניסטי. העצמאות או הנאכבה. ספר האזרחות הנוכחי או הקודם שלומדים ילדינו. נכדתי משתתפת בימים אלה בסיור של "תגלית" עם נוער אמריקני בארץ. גם לא בכל הנרטיבים שמספרים המדריכים שלה אני בעצמי דוגלת. היסטוריה בגרוש.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בעלה האהוב של חברה צעירה ממני מת לפתע. הוא עוד לא היה בן 50. אני חושבת על הפסיכולוגיה של אובדן ואבל, ולא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.