מה ניתן ללמוד מניתוח פסיכולוגי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
שפיות זמנית | 12/11/2015 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
האם ניתן להשתמש בידע ובהמשגות התיאורטיות מתחום הפסיכולוגיה בכדי להרחיב את הבנתנו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני? לאחרונה התפרסמו בעיתון "הארץ" שני ניסיונות כאלו, האחד של הפסיכולוג זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן, והשני של הסוציולוגית אווה אילוז.
בשיחה שנערכה עמו בנושא המרכיבים הפסיכולוגיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תיאר כהנמן התנהגויות, הטיות קוגניטיביות ותחושות, אשר משותפות לדעתו למצבי קונפליקט אישיים וחברתיים. כך למשל, הטיה שקיימת בחשיבתנו במצבי קונפליקט נוגעת לסיבות שאנו נוטים לייחס להתנהלות החברה הישראלית לעומת אלו שאנו מייחסים להתנהלות החברה הפלסטינית - כל קבוצה תופסת את התנהלותה כתגובתית בלבד ולכן גם מצבית ומושפעת מבחוץ, בעוד שהתנהלות הקבוצה השנייה נתפסת כיזומה ומונעת מסיבות פנימיות ונצחיות. אחת התופעות הרגשיות עליה מצביע כהנמן היא הפיצול בין החברות, הקושי הרב להבין את חברי הקבוצה השנייה ולהזדהות עימם, והחשדנות ההדדית בין חברי הקבוצות. באופן כללי יותר מדבר כהנמן על חשיבה פשטנית שנובעת מההטיות הקוגניטיביות והרגשיות המאפיינות מצבי סכסוך. לדעתו, בעוד שההבנה שהוא מציע עשויה לסייע לשמר ולייצר שיח מתון יותר בחברה הישראלית, שינוי ממשי יוכל להגיע רק בעזרת הנהגה שתתגבר על החשיבה הפשטנית שהוא מתאר.
בשונה מכהנמן, מטילה אווה אילוז אחריות גדולה יותר על כל אחד מאיתנו במאמר בו היא עוסקת בתופעת ההכחשה בחברה הישראלית. במאמרה משתמשת אילוז במושג ההכחשה, אך מעבירה אותו משדה הפסיכואנליזה לשדה הפוליטי, כאשר היא הופכת אותו ממנגנון הגנה שהשימוש בו נעשה באופן לא-מודע, לבחירה פוליטית חצי-מודעת ולעמדה פוליטית, המאפיינת את מרבית הפרטים בחברה הישראלית וגם את החברה ככלל. אילוז מתארת במאמרה שלוש צורות הכחשה שמאפיינות לדעתה את יחסה של החברה הישראלית לזו הפלסטינית, וכן את האופן בו האחת נבנתה על השנייה, ולמעשה מתארת את החברה הישראלית ככזו שנוסדה על הכחשה, שהשפעתה הולכת ומתרחבת. נראה כי בדבריה מבקשת אילוז להסיר את מסך ההכחשה מהמבט הישראלי בכדי לקדם שינוי.
