פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מתעד בעקשנות את תְּמוּתִיּוּתוֹ – על הספר 'גג החשיכה' מאת רפי וייכרט (אבן חושן 2013)

מתעד בעקשנות את תְּמוּתִיּוּתוֹ – על הספר 'גג החשיכה' מאת רפי וייכרט (אבן חושן 2013)

גיא פרל | 23/6/2014 | הרשמו כמנויים

בספר 'גג החשיכה' לוקט מבחר שירים מתוך אחד עשר ספריו של וייכרט עד כה, בתוספת שירים חדשים שטרם ראו אור. ספר רחב יריעה שכזה מזמין נקודות מבט מרובות, מהן בחרתי להתמקד בתיאורי הקיום האבסורדי בצל תודעת מוות מתמדת, למולה מציב המשורר שוב ושוב את האהבה והשירה כמעניקות משמעות. זאת ועוד, יש והאהבה והשירה ועמן משמעותן עבור המשורר נתפסות כנידונות להתכלות כמותו, אך יש והן מתוארות כחורגות מגבולות גופו וקיומו האישי ולכן אינן בנות חלוף, ועתידות להבקיע מבעד ל 'גג החשיכה'.
תודעת המוות מופיעה כבר בשיר הפותח את הספר - "חיה" (עמ' 7, מתוך 'מיטה' 1994). בשיר מתואר מצבו הקיומי של האדם – "אֵיזֶה מִן חָיָה אַתָּה / מוֹתִירָה שְׂרִיטָה בְּצִדָּהּ / שֶׁל תְּמוּנָה / מְקִימָה כְּנֵסִיּוֹת וּמִגְּדָלִים / מִתְרַבָּה שֶׁלֹּא לְהִזְדַּקֵּן / אֵיזֶה מִן חָיָה אַתָּה / מוֹּדַעַת מָוֶת"" והוא מסתיים בשורות: "אֵיזוֹ מִן חָיָה אַתָּה / דּוֹהֶרֶת דֶּרֶךְ גַּלְגַלֵּי אֵשׁ וּמַזָּלוֹת / מִתְבּוֹנֶנֶת בְּעַצְמָהּ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּעַצְמָהּ / מְתַעֶדֶת בְּעַקְשָׁנוּת אֶת תְּמוּתִיּוּתָהּ". האבסורד שבקיום האנושי חסר הפשר לכאורה, מועצם על ידי מודעותו של האדם לסופיותו הבלתי נמנעת. תודעת המוות המכבידה והמאתגרת המופיעה בשיר הראשון בספר, שזורה לכל אורכו, ואדגימו בשירים מתקופות שונות: "עַכְשָׁו הַחֶדֶר נִמְחָץ / וּמִתְפַּזֵּר בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל / וְהַכּוֹכָבִים / נָחִים עַל מִצְחֵנוּ כְּמוֹ מַטְבְּעוֹת זָהָב / עַל אֲרֻבּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל הָמּתֵים." ('חדר', עמ' 14, מתוך 'מיטה' 1994); "כְּשֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בָּהֶם עַכְשָׁו בְּכִתָּתִי / עַל כְּתֵפִי נוֹחֶתֶת בְּמַשָּׁק צִפּוֹר אַחֲרִיתִי" ('שיעור', עמ' 75, מתוך 'פתק אהבה לעולם' 2004) ; "דּוֹמֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ / אֶת הֶעָפָר שֶׁבַּפֶּה מְזַמֵּר." ('תצלום, עמ' 90, מתוך 'שעה לא צפויה' 2006) "בַּמֶּרְחַקִּים הַפַּרְדֵּסִים נוֹדְפִים יְלָדוֹת / כְּשֶׁתַּחַת גַּג הַחֲשֵׁכָה אֲנַחְנוּ מַמְשִׁיכִים לָמוּת." ('ערב רע', עמ' 168, מתוך 'שברים ומכפלות 2010).
עמדתו של וייכרט אל מול האבסורד הקיומי אינה דיכאונית. המאבק על קיומה של משמעות שזור בכתיבתו כאשר אל מול הסופיות הוא מבקש להעמיד את האהבה והשירה, בהן אתמקד עתה.

האהבה
שיריו של וייכרט ספוגים באהבה - לבת זוגו, לבתו, לחברותיו וחבריו הרבים, ואהבה לכל אדם הנושא, כמוהו, את נטל הסופיות. האהבה מהווה מענה, וְלוּ זמני, לאבסורד שבקיום בר החלוף – "מִתּוֹדָעָה הַמְּגַשֶּׁשֶׁת אֶת עֻבְדַּתָ מוֹתָהּ / בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּאּ עָלֵינוּ מִגָּבוֹהַּ // בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבוֹהַּ / מָה שֶׁיִּפְצַע אֶת הָעוֹר לֹא יִשְׁכַּח / מָה שֶׁנִּלְכַּד בָּאִישׁוֹן רַק הוּא יִלָּקַח / וְהַגּוּף הַמְּאֹהָב הוּא מְסִלָּה שֶׁל תּוֹתָח / בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ מִגָּבֹהַּ" ('בתוך הלילה' עמ' 32, מתוך 'ימים בהולים 2000), ודוגמא נוספת - "לְרֶגַע הָרֶגֶל שֶׁלָּךְ הִיא אֲנִי / צוֹעֵד בְּמַמְלֶכֶת אֵין תְּמוּתָה" ('שיר על רגל אחת עמ' 84, מתוך 'שעה לא צפויה 2006). בחלק מן השירים עמדתו של וייכרט נותרת זהירה ומאופקת, והוא מזכיר לעצמו ולקוראיו כי נפלאה ומלאת משמעות ככל שתהיה, כפופה גם האהבה לכללי הסופנות: "בּוֹא נִתְבּוֹנֵן לְרֶגַע בְּחַיֵּינוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵם, / בְּטֶרֶם מוֹתָם, בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת, / נְקִיּוּת מִדִּמּוּיִם [...] רַק בְּחִבּוּר לַזּוּלַת, לָאֱנוֹשִׁי, / נִמְצָא לְרֶגַע אָהֲבָה וְנֵאַחֵז בָּהּ כְּבִיקָר, / פְּנִינָה שֶׁצָּמְחָה בִּתְלוּלִית עָפָר / וַעֲתִידָהּ לְהִשָּׁמֵט." ('צאצָא' עמ' 21, מתוך 'מיטה' 1994).
בשירים הרבים אותם כתב וייכרט לבתו דר, ניתן להבחין בהתפתחות מרתקת ביחסו לאהבה: תחילה נתפסת האהבה כמסתור מפני המוות אך בהדרגה חוזרת תודעת הקץ לתודעת האוהב והדבר מוביל להתפתחות חשובה נוספת אשר במרכזה הכרה במימד שמעבר לגוף ולזמן, המעמיק את משמעות האהבה.
בתקופת ההיריון ובסמוך ללידה מתאר וייכרט את דר כמי שמסירה את המוות מעליו. לדוגמא, מתוך שלושה שירים מן הספר 'בשנה הראשונה לחייך' (2007): כאשר הוא מתבונן באולטראסאונד פועם ליבו בקצב לבה "רוֹצֶה לִחְיוֹת רוֹצֶה לִחְיוֹת רוֹצֶה לִחְיוֹת. הוֹ שִׂמְחָה!" ('אולטרסאונד, שיר שבח' עמ' 105) ; "הִתַּזְתִּי אוֹתָךְ בְּעֵינֵי הַמָּוֶת / שֶׁלְּרֶגַע הֵסֵב אֵת פָּנָיו. [...] אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לָלֶכֶת אִם תְּלַמְּדִי אוֹתִי לִחְיוֹת." ('לבתי' עמ' 106); "אֶשְּׁטֹף אוֹתָךְ, אֲנַקֶּה / אֶת קֶשֶׁת גּוּפֵךְ / וְיַחַד נְשַׁגֵּר חֵץ חַיִּים / בְּלִבּוֹ שֶׁל יוֹם נוֹסַף." (עמ' 111). דוגמא נוספת מופיע בספר הבא - 'שירים לדר' (2009) - "יַלְדָּתִי הַשַּׁחֲרִית / יַלְדָּתִי כָּל הַלֵּיל / יָרֵאתִי אַחֲרִית / עַד שֶׁבָּאתָ לִי גּוֹאֵל" ('המנון בוקר' עמ' 139). בשיר אחר בספר זה, 'מחשבה לילית' (עמ' 153), ניתן להבחין בתהליך מעניין – בבית הראשון בשיר חודרת תודעת המוות אל האהבה המגנה והמנחמת, ובבית השני ממהר וייכרט לסגור את הפרצה: "כְּשֶׁאֲנִי מַאֲכִיל אוֹתָךְ / וּבְחוּץ הַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה, אֲנִי חוֹשֵׁב / עַל מוֹתִי. מוּל שְׂפָתַיִךְ הַגוֹמְעוֹת / נוֹזֵל מְחֻמָּם אֲנִי חוֹטֵא / בְּהִרְהוּרִי אֵינוּת. // אֲבָל כְּשֶׁאַתְּ מַתְחִילָה לָחוּשׁ שׂבַע, / מִתְמַתַּחַת בִּמְלֹא הַסֶּנְטִימֶטְרִים / וְעֵינַיִךְ שָׁטוֹת בְּהוֹדָיָה רַכָּה / אֲנִי מְמַהֵר לְהִשְׁתַּכְנֵעַ: לֹא אָמוּת."
בספריו הבאים, כביטוי להתפתחותם ההדדית של הבת ואביה, והכרתו של וייכרט בנפרדותה ממנו, דר הולכת ומשוחררת מתפקידה כחיץ בינו לבין אחריתו, ומופיעים שירים בהם מתאר וייכרט את חייה שאחרי לכתו לעולמו. בשירים אלו מושם הדגש על דר והמשכיות חייה, אך הבחנתי בהם ברמזים להתפתחות מימד נוסף - דומה כי דווקא עיסוקו הרב של וייכרט במותו הבלתי נמנע, הובילה אותו להתרחבות תודעתית, ולמגע עם מה שאינו בר-חלוף: "הַאִם תִּזְכְּרִי שֶׁהָיִיתִי שָׁם, רָחָב / כְּמוֹ אוּלָם שֶׁיַּמְשִׁיךְ לְהַקְשִׁיב / גַּם כְּשֶׁתְּנַגְּנִי בּוֹ עַל בָּמָה רֵיקָה, לְבַד?" ('שאלה' עמ' 174, בתוך 'שברים ומכפלות' 2010). וייכרט משלים עם עובדת מותו ומוצא נחמה באהבתו, היות וחרגה מגבולות קיומו המוגבל, ועתידה להמשיך ולהתקיים בזיכרונה ובנפשה של ילדתו. השיר 'טבע הדברים, ח"י שורות' (עמ' 191, בתוך 'בקווים דקים' 2012) מהווה דוגמא נפלאה נוספת לדבר ואביא את חלקו השני במלואו: "הִשָׁאֲרִי, כְּכָל שֶׁרַק תּוּכְלִי, בְּתוֹךְ שֶׁלָּךְ / וַאֲנִי שֶׁכְּבָר אֵינֶנִּי, אֶוָתֵּר בְּתוֹךְ גְּבוּלִי. / רוּצִי לָךְ קַלָּה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, / הִתְמַסְּרִי לְעֹנֶּג כָּל הַגְחָמוֹת. וְשֶׁהַמְּעִידוֹת / יִהְיוּ קְטַנּוֹת, כְּמִדֹּת תְּלוּלִית שֶׁל חֲפַרְפֶּרֶת, / לֹא יוֹתֵר. וְאִם לְרֶגַע תִּתְפַּנִּי מִן הַמֵּרוֹץ / וְתָבוֹאִי לַעֲמֹד מוּל חֶלְקָתִי, בְּכָל מָקוֹם / שֶׁבּוֹ תִּשְׁכֹּן, זִכְרִי שֶׁכְשֶׁהָיִיתִי גּוּף / זָרְמָה אֵלַיִךְ כָּל אַהֲבָתִי."

השירה
השירה, כמו האהבה, מתייצבת אל מול התמותיות - "אַל תַּקְשִׁיבִי לִי. גַּם לִי אֵין פִּתְרוֹן / מִלְּבַד סִדּוּרָן הָעַקְשָׁנִי שֶׁל הַמִּלִּים / כְּגָדֵר בִּפְנֵי הַזְּמַן, / הַפְקָעַת דְּבָרִים מִגְּזֵרַת מוֹתָם." ('מיטה' עמ' 8, בתוך 'מיטה' 1994). או דוגמא מתקופה מאוחרת יותר - "עַד שֶׁיָּסִירוּ אֶת הַשָּׁעוֹן / מִן הַיָּד אֲנִי רוֹצֶה לְשַׁגֵּר / גְּדוּדֵי אֶצְבָּעוֹת אֶל הַדַּף / לִכְתֹּב אֶת מָה שֶׁנִּדַּף // וּלְאַחֵל לוֹ אֲרִיכוּת יָמִים גַּם / אַחֲרֵי שֶׁיָּסִירוּ אֶת הַשָּׁעוֹן / מִן הַיָּד." ('שעון יד' עמ' 59, מתוך 'מבט חוזר' 2002).
אולם, כמו ביחס לאהבה, גם כאן וייכרט נזהר מאידאליזציות ובשירים רבים הוא נותר ספקן – "אַל תִּטְעֶה לַחְשֹׁב שֶׁעַיִן נָחָה עַל שִׁירֶיךָ, / הַזִּכָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר בְּיַחַד עִם שְׁרִירֶיךָ" (תמיד מול הים עמ' 33, בתוך 'ימים בהולים' 2000); "אֲבָל שִׁירִים אֵין אִישׁ קוֹרֵא / וְהֵם נָחִים כְּמַצֵּבוֹת כַּלּוֹת." ('הערה בדבר שיריךָ' עמ' 69, בתוך 'פתק אהבה לעולם' 2004). כתוצאה מכך, ובדומה לתהליך שעבר מול דר בתו, מתפתחת אצל וייכרט היכולת להכיל בו זמנית את המתכלה והנצחי. ידיעת המוות סוללת דרך למגע עם הנצחי, והמגע עם הנצחי לא נועד לשחרר מתודעת התמותיות המתמדת אלא להפך – דומה שהתודעות מחדדות זו את זו. וייכרט מתייחס לתהליך באופן ישיר בשיר 'לזכרו של משורר תל-אביבי' (עמ' 16, בתוך 'מיטה' 1994) "אוּלַי רַק עַכְשָׁו, לְאַחַר שֶׁרָכַשְׁתָּ בְּמַאֲמָץ / אֶת חָכְמַתְּ הַחוֹלֵף, נִגְלָּה לְךָ דְּבַר הַשִּׁירָה / כְּמַצֵּבָה עֲמִידָה, תֵּבַת תְּעוּדָה."
השיר 'אחרון' (עמ' 102, בתוך ) מדגים היטב מורכבות זו, ואביאו במלואו: "וּמָה אִם זֶה הַשִּׁיר הָאַחֲרוֹן / שֶׁנִּמְלַט מִתּוֹךְ יָדִי הַחַיָּה / אֶל מַה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהּ? / אֲנִי מְאַחֵל לוֹ / שֶׁיִּתְהַפֵּך בְּמֹחַם שֶׁל קוֹרְאִים / שֶׁיִּשְׁתַּכֵּן לָהֶם בַּתָּאִים / שֶׁיִּזְרֹם בְּעוֹרְקֵיהֶם דָּם חַם חַי / שֶׁל מִלִּים, עַד צִפֹּרְנֵי רַגְלֵיהֶם / עַד אִישוֹנֵיהֶם עַד חַלְצֵיהֶם / שֶׁיִּפְקְעוּ מֵרֹב תְּשׁוּקַת חַיַּי / וְהֶבֶל נְחִירַי שֶׁאוֹתָם צָרַרְתִּי, / טֶרֶם אֶתְפָּרֵק, אוֹת אַחַר אוֹת." לאורך השיר ארוגים זה בזה המתכלה והנצחי, במשורר ובשירה. כמו האהבה אל דר שתתקיים אחרי לכתו, גם השירה נועדה להמשיך להתקיים בגופם ונפשם של הקוראים, ואיתה גרעין מחיותו של המשורר. בסיומו של השיר שבה ומופיעה תודעת הקץ הנוקבת, ודימוי ההתפרקות "אות אחרי אות" מביא לכדי מיצוי את מורכבות הדברים – וייכרט מזהה את עצמו וגופו עם השירה, כמהות המורכבת משתי רמות - ברת החלוף וזו שאינה ברת חלוף. מה שיישאר מן המשורר, מן השירה, הנו מהות מופשטת, חמקמקה, מצויה מעבר לגוף ומעבר לאותיות, והיא נצחית כמו האהבה.
ביטוי נוסף לניסיונו של וייכרט להציב את השירה אל מול המוות ניתן לראות גם בהספדים המרובים – לחבריו וחברותיו או לדמויות תרבותיות - המופיעים לכל אורכו של הספר. דומה כי באמצעות ההספדים מנסה וייכרט להעניק המשכיות לחלק ממהותו של המת. גם אל השיר האחרון בספר, פְּרֶפִּיטַף (עמ' 234, בתוך השער 'גלגיליות - שירים חדשים) ניתן להתייחס כאל הספד של המשורר לעצמו. וייכרט נפרד מן הקורא בארבע שורות חרוזות, אשר קריאה חוזרת בהן חושפת את מלוא מורכבותן. ידיעת התמותיות שהופיע בשיר הראשון ולוותה את הספר כולו גם חותמת אותו, בטון של השלמה ונינוחות, ולצידה מופיעה גם עמדתו המפוקחת ביחס לשירתו שעתידה להתמעט, אך לא להעלם אחרי לכתו. השיר והספר כולו נחתמים בהכרה בקיומה של המהות שתיוותר.
"אִם אָמוּת בְּרֶגַע זֶה, מַמָּשׁ כָּעֵת, / כָּל מַה שֶׁבְּדַפִּים אוּלַי יֵלֵךְ וּיִתְמַעֵט, / אֲבָל אֶפְשָׁר כִּי גַּם בְּעִזְּבוֹן הַמֵּת /
תִּמְצָא דְּבַר מָה שֶׁיְּסָרֵב לְהִתְקַמֵּט."

צורת עיגול
השיר 'צורת עיגול' (עמ' 31, מתוך ימים בהולים 2000) מהווה, לדעתי, מיצוי של הספר, והוא מן השירים היפים ומטלטלים בו. זהו שיר פרידה מאישה, שהאהבה והשירה גם יחד מבקשות להתייצב בו אל מול מותה. אביאו במלואו:
"הָיָה לָךְ הַשֵּׂעָר הֲכִי יָפֶה
חַי מַבְרִיק נוֹשֵׁם
נָגַעְתִּי בּוֹ בַּבֹּקֶר הֵרַחְתִּי
אוֹתוֹ בַּצָּהֳרַיִם לֹא אֶגַּע בָּעֶרֶב
לֹא יִהְיֶה לָךְ עוֹד
עוֹלָם אֵינוֹ עוֹצֵר כְּשֶׁצְּעִירִים מֵתִים
בְּאִוַּלְתִּי הִצַּעְתִּי לָךְ שִׁירִים
שַׂמְתְּ לְיַד הַמִּטָּה
כְּמוֹ מִכְתָּבִים אַחֲרוֹנִים
אַחַר-כָּךְ קָרְאוּ לִי
לֶאֱסֹף אֶת חֲפָצַיִךְ כִּי לֹא הָיָה
מִי שֶׁיִּקַּח אֶת הַבְּגָדִים
חֻלְצָה רֵיקָה מִשָּׁדַיִךְ נַעֲלִים
חֲסֵרוֹת אֶת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ
בַּמִּטָּה עֲדַיִן טְבִיעוֹת גּוּפֵךְ
שׁוֹכֵב לוֹחֵץ פָּצוּעַ
מְיַלֵּל מִתְרַחֵק מֵאַהֲבָה עוֹזֵב
תַּחְתִּית כּוֹס מַיִם לִבְלִיעַת תְּרוּפוֹת
חָתְמָה בַּשִּׁירִים צוּרַת עִגּוּל מֻשְׁלֶמֶת
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְחוֹת

בשיר מתוארת פרידה מאישה צעירה שהלכה לעולמה, פרידה המחייבת מפגש ממשי וקשה עם הסופיות. גם בו מבקשות האהבה והשירה להתייצב אל מול המוות, אך כושלות לכאורה – דינו של המגע לחדול, הגוף הפצוע מתרחק מן האהבה, והצעת השירים נתפסת כאיוולת. אולם, אל מול ההתרוקנות וההתאיינות המתוארות לאורך כל השיר, בולטת בשונותה צורת העיגול שאין למחותה המופיעה בשורותיו האחרונות. עיון במשמעותה של צורת העיגול כסמל, עשויה, לדעתי, להעמיק את הבנת השיר. מרתק לראות כיצד מסתיים שיר ספוג בסופיות, בסמל אשר משמעותו ביצירות תרבותיות שונות הנה הפוכה - נצח, שלמות, חזרה מפרוד לאחדות, ומעגל החיים והמוות (De Vries & De Vries 2004). ייתכן כי דווקא השבר הכרוך במפגש החריף והבלתי אמצעי עם אובדן כבד, וכישלונן לכאורה של האהבה והשירה להושיע, מוביל למגע דווקא עם מה שאינו בר-חלוף. תיאור צורת העיגול שהותירה על דפי השיר תחתיתה של כוס המים, מעוררת אסוציאציה לסמל ה'אנסו' – צורת עיגול המצויירת במשיכה אחת או שתיים של מכחול טבול בדיו, על ידי אמני קליגרפיה זן בודהיסטים. ה'אנסו' מסמל, בין השאר, את ההארה, ואת שחרור התודעה מן הגוף בשעת היצירה. לדעתי, ה'אנסו' שהטביעה תחתית הכוס על גבי דפי השיר, מהווה ביטוי מזוקק ליכולתו של וייכרט להתעלות אל מעבר לאימת המוות העולה מידיעת התמותיות המתמדת. האהבה לאישה הגוססת טוענת את המפגש עם מותה בכאב גדול, אך הכאב וההעדר אינם מכריעים את תודעתו, כי אם מובילים אותה למפגש עם תמצית האהבה והשירה – תמצית שאינה ברת-חלוף, אין להביעה במילים, אך סמלה מוטבע על גבי השירים, והיא עולה מלשדם.

De Vries, A. & De Vries, A. (2004). Elsevier`s dictionary of symbols and imagery. Elsevier.

הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77', גיליון 375, מאי-יוני 2014

עוד בבלוג של גיא פרל

במוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ' (9/1/15) התפרסמה בסוף השבוע רשימתו של גבריאל בוקובזה על הספר 'אלימות אילמת:...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאור גרנותליאור גרנות29/6/2014

בתוך הלילה הזה שבא עלינו מגבוה. בתוך הלילה הזה שבא עלינו מגבוה יש נחמה במלים שלך, גיא, ובמלים של רפי, ובמעגל, בתנועה הזאת שנמשכת, איכשהו בכל זאת נמשכת, למרות ידיעת הסוף והסופיות, נחמה במלים, בשירה, ובאהבה שעוברת דרך הכתיבה שלך - בעצם המבט הרואה של האחר, ביצירת הקשר, בדקות המלטפת של המבט. תודה.