כשבת פרעה וגואן יין נפגשות על שפת הנהר
איילת כהן וידר | 10/4/2014 | הרשמו כמנויים
ההגדה של פסח היא קובץ סיפורים פרימיטיבי ופוסט מודרני גם יחד. הקשר בין קטע אחד למשנהו אינו ברור, וכך גם ההגיון או הפשר. בסיפור יציאת מצריים מסופר על מלך רשע ונסיכה קסומה, אב רשע ואטום לב ואב אחר כנוע, ושתי בנות שמשנות את כיוון הרוח. בסיפור מופיעים שני זוגות של אבות ובנות: זוג מצרי – פרעה ובתו בתיה, וזוג יהודי – עמרם ובתו מרים. לשתי הבנות היתה השפעה מכרעת על מעשי אבותיהן.
המלך הרשע החרד למעמדו הבלעדי גוזר על הטבעת כל הזכרים הנולדים לעברים וכתגובה לכך גרשו כל הגברים העברים את נשותיהם. האגדה התלמודית מספרת:
"... עמרם גדול הדור היה. כיוון שראה שאמר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין; עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן. אמרה לו [מרים] בתו: אבא, גזרתך קשה יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות. ... עמד והחזיר את אשתו; עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" .
עמרם נבהל מהגזירה האכזרית, התייאש וגירש את אשתו. תגובתו לגזירה נגזרה ממנה: פרעה גוזר על הזכרים הנולדים ואילו עמרם הפסיק את הילודה בכלל. זוהי תגובה דיכאונית וחרדתית המובילה לשיתוק, לעצירת החיים, אגב יש כאן גם הזדהות עם התוקפן וזה מה שאומרת לו מרים. האיום על ההמשכיות, החשש מפגיעה בחיי הבנים, שיתק את הגברים. לעומת זאת, מרים לא לקתה בשיתוק, וביקשה לחבר שוב בין אביה לאמה. היא פנתה אל אביה בדברים. מרים האמינה בדיאלוג ובכוחו לשנות את המציאות. הדיאלוג מבוסס על הכרה בקיומו של האחר ועל היכולת להידבר עמו. מרים ניסתה להסיט את אביה מהעמדה המגיבה ישירות לאיום. עמדה זו רק מחמירה את המצב ומסכנת את המשך הקיום של עם ישראל. מרים הצליחה להסביר לאביה שתגובתו, הנובעת מחוסר אונים, היא הרסנית. עמרם שמע לעצתה והחזיר את אשתו. בזכות הדיאלוג הזה נולד משה.
בעקבות לידתו של משה אנו מתוודעים לבת פרעה. "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור, ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותיקחה... ותראהו את הילד – והנה נער בוכה, ותחמול עליו"
לפי המדרש שמה של הנסיכה הוא בתיה, והיא יורדת לרחוץ ביאור כיוון שחלתה. המחלה מוציאה אותה מן הארמון המוגן. כמו בודהה, ביציאתה מהארמון אל המציאות שבחוץ פוגשת בתיה סבל וכאב. כאשר היא רואה את התינוק ושומעת את בכיו מתעורר בה רגש טבעי ופשוט של חמלה, והיא שולחת את אמתה, את ידה, ומושה אותו מן המים. החמלה גורמת לה למשות את התינוק הפגיע מהמים ולהביאו לחוף מבטחים. החמלה, במלוא פשטותה ומורכבותה, היא היכולת לראות את סבלו וכאבו של האחר, ולהתגייס להצלתו באמצעות המשאבים העומדים לרשותנו. איננו שומעים על ויכוח ישיר בין בתיה לאביה, אבל אנחנו שומעים על כוחה של החמלה שהביאה לידי שינוי דרמטי בהתרחשויות.
בתיה ומרים מלמדות אותנו שמול הרוע, הכוחנות והשרירותיות, אפשר להתייצב הן באמצעות דיאלוג חכם, הן מתוך חמלה אמיתית, ובכוחם של אלה לשנות את פני המציאות ולהוביל לגאולה, לשחרור מהשעבוד. זו עמדה נשית פעילה – דיאלוג מול שיתוק וחוסר אונים, חמלה מול רוע ואכזריות, דחייה של היאוש ובחירה בעמידה המדגישה את ראיית האחר, את שמיעת כאבו ואת הושטת היד למענו.
אני חושבת על הסיפור שמספר יעקב רז בספרו החדש "כך שמעתי":
האגדות מספרות על דמות שכולה חמלה
ששמה גואן יין– זו שרואה את הקולות
גואן יין סרבה להכנס לעולם הגאולה של הנירוואנה
ונשבעה לחזור ולהתגלגל לעולם הצער, ולא לשקוט
עד שתושיע את כל הברואים הסובלים
טבעה של גואן יין הוא חמלה
וכשהיא רואה את קולות הסבל היא מושיטה יד ועוד יד
אבל לצער לא היה סוף
וידיה של גואן יין מלאו עבודה
וכל היופי שבעולם לא נתן בה כח לעזור
ויום אחד לא יכלה עוד לתורים הארוכים
והתרסקה לאלף קרעי יאוש
ראה הבודהה אמיטבהה את מצוקה
וצייד אותה באלף זרועות
שתושיט לעוד ועוד מבקשי מנוח
ובכל אחת מאלף כפות ידיה שיבץ עין
שתוכל לראות את השברים באלף עיניים
ושמה מאז גואן יין
של אלף הידיים ואלף העיניים
זו שרואה את הקולות
ומושיטה ידיים
רואה את הקולות ומושיטה ידיים
ימינה ולמעלה והרחק מעבר להר
ואלף הידיים לעולם מלאות עבודה ואין די
ואלף העיניים נהרי דמעה
כמה אפשר.
אני חושבת על התורים הארוכים, ועל השברים ועל הידיים המלאות עבודה, ועל כמה אפשר.
אני רוצה לספר לגואן יין על בת פרעה שלא היתה לבד כשראתה את הקול הבוכה, ושלחה את ידה. היא היתה עם נערותיה – ומרים היתה שם, ויוכבד הגיעה להניק. ועל משה שגדל, ויחד עם אהרון ומרים שחרר את אחיו ואחיותיו מגורל של שעבוד. וכמו בהגדה אני נותנת סימנים לסיפור של השחרור: דיאלוג עם האב, חמלה באלף ידיים, אחים ואחיות.