פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
נדודי שינה עם פרויקט לזרוס.

נדודי שינה עם "פרויקט לזרוס".

פרופ. עמיה ליבליך | 3/11/2010 | הרשמו כמנויים


הרוח והים העירו אותי משנתי בשעה שלוש. משנוכחתי שלא אירדם שנית, לקחתי את הספר שהיה מונח ליד מיטתי, "פרויקט לזרוס" מאת אלכסנדר המון, וסיימתי את 50 העמודים האחרונים שעוד נותרו לי. אחר כך חשבתי כי המתח שחשתי לקראת סוף הספר הוא שהעיר אותי. זה איננו מתח של סיפור בלשי, של המתנה לפתרון התעלומה. בשלב זה של הקריאה כבר הבנתי שעד הסוף לא אגלה עובדות קשיחות בנוגע לרצח לזרוס, הפליט היהודי ששרד את קישינב הבוערת והיגר לאמריקה, ומצא את מותו בביתו של מפקד המשטרה המקומית בשיקגו - שכן כל קטע בספר מוצג מבעד לערפל וטשטוש של פוסט-טראומה. אולי המתח נובע מהתחושה הגוברת שהרע מכל עוד לא נכתב, והוא עוד מצפה לי בדפי הספר שלא קראתי. ואכן כך היה – בשלושה עמודים חסכוניים מתאר המון הסופר את הפוגרום בקישינב, אחד מתיאורי הרוע החזקים ביותר שקראתי, הפותח במילים "הם תלשו את הזקן של אדון מנדלבאום, עקרו אותו לגמרי... סריוז'קה שיפקין החזיק ביד קווצה נוטפת דם מהזקן" (245). מסצינה זו נמלט לזרוס הנער, השריד, שלא קם לתחיה כבן שמו מהברית החדשה.
מה אנחנו יודעים על הפוגרום בקישינב אשר באוקראינה? האם צעירים ממני בכלל יודעים על כך דבר מה? אולי בזכות שיריו של ביאליק "בעיר ההריגה" ו"על השחיטה"? לומדים את ביאליק בבית הספר עדיין? הויקיפדיה מספרת כי זה קרה לפני 100 שנה בערך, ונהרגו שם "רק" 49 יהודים... ומאז הרי על מפלס הזוועות שבזכרוננו הקיבוצי פי כמה מונים!
ההרחקה מהאירוע המכונן של הרומן מתבטאת גם בשמות המקומות, ששונו על ידי המדינות החדשות המחלקות היום את יבשת אירופה. קישינאו הוא שמה של עיר זו עכשיו, והיא שונה בעיני מקישינב הידועה לשימצה... (לפני שבועות אחדים, בכנס בשוודיה, פגשתי מדענית שהציגה עצמה כבת לביב, ורק אחרי דקות אחדות הבנתי שהיא מדברת על לבוב, בלשוני, ומיד נטוותה רשת האסוציאציות המתאימה.) אבל שמותיהם הפרטיים של האנשים חוזרים ומופיעים בכל דור. כאילו נאמר לנו – אתה חושב שאתה מתרחק, אבל לעולם לא תהיה בזמן ובמקום אחר. כפי שלקראת סוף הספר תופס המספר בתודעתו ההזויה כי כל אחת מהדמויות שבסיפור, הטובות והרעות, "הוא אני", כלומר הוא עצמו.
בשעת שחר זו אני מרגישה מעורפלת עוד יותר מהסופר. אנסה שוב: הסיפור מתרחש בשלוש זירות אך בשני אתרים: הגטו היהודי בקישינב, מולדתו של לזרוס אוורבוך גיבור הרומן, הוא הזירה המוקדמת ביותר. סיפורו נמשך לשיקאגו של ראשית המאה העשרים, בה הוא נרצח, ובה שורדת אחותו המהגרת, אולגה. סיפורו של המספר, לעומת זאת, מתחיל בשיקאגו בה הוא חי בהווה עם אשתו, ונמשך כבמגנט אחורנית לסרייבו השסועה, ממנה נמלט בזמן המלחמה בבוסניה בשנת 1992. את כל החוליות הללו מחבר סיפור המסע של המספר למזרח אירופה, מסע המשלב את מחקר הסופר על מוצאותיו ומקורותיו של לזרוס אורבוך, גיבור הרומן שהוא מנסה לכתוב, וביקור חוזר של הסופר במולדתו בוסניה - מסע הממחיש לו שאין מקומו באמריקה התמימה אלא באירופה על כל צלקותיה.
החוט המקשר את כל אלה בעיני הוא חווית השנאה הבלתי מוסברת, האלימות האכזרית המתפרצת בחייהם של כל הגברים ברומן. דומני כי כל אחד מהגברים ברומן, יהודים, נוצרים או מוסלמים, הוא או קרבן או מחולל של אלימות איומה, ולעיתים - גם וגם. מאידך, שתיים מהנשים המופיעות ברומן, האחת בשיקגו והשנייה בסרייבו, הן רופאות המתקנות עולם ואדם. אף אשה איננה אלימה בספר, גם כאשר היא עצמה קרבן. הנשים הן יציבות ומעוררות אמון הרבה יותר מהגברים הילדותיים שלהן...
אפשר להפליג בדיבור על אירופה לעומת אמריקה ברומן, כמו על הנשים לעומת הגברים. אך כדי לא להאריך יתר על המידה אציין רק כי בספר מפרידים בין הפרקים עמודי צילום כהים מאוד, אשר מזכירים לי את הצילומים בספריו הנפלאים של וו. ג. זבאלד, ועבורנו, כפסיכולוגים, יכולים להיות מעין כרטיסי ט.א.ט המאפשרים השלכה ואסוציאציה חופשית. גם ידידו הבדאי של המספר, רורה המוסלמי האציל, פליט נוסף הנילווה אליו למסעו מאמריקה לאירופה, הוא צלם, שנרצח לבסוף בבוסניה על ידי נער שחשק במצלמה המשוכללת שלו.
ואם בצילומים מדובר, אעתיק כאן את הקטע הנפלא ביותר בספר, מטפורה שאני מקווה לזכור ולהשתמש בה, בעזרתה מתאר המספר את רורה, חברו הבוסני-אמריקני: "הוא הפיק שתיקה מסוג מיוחד: לא מעיקה, לא מאשימה, לא תובענית. תיארתי לעצמי שבאותה שתיקה הוא מחכה שתמונה תופיע על נייר הצילום השקוע בתמיסה" (עמוד 56). ודווקא בהמשך הרומן מתגלה רורה גם כדברן אובססיבי, ולא רק שתקן.
אז בחזרה לקישינב של סיפורי התשתית ההיסטורים שלנו – כמה מהר נשכחות המלחמות של אחרים, אני חושבת, וכמה קשה לשמר את מפת האירועים ההיסטוריים מורכבים הללו, להגדיר את הכוחות הנאבקים. איך נזכור את העבר? בסיפור, בצילום, או בכתבי ההיסטוריה? האם אין היא חומקת מאיתנו עם הזמן ועם שינויי הגבולות, השמות והשפות?
ומה פלא שכובד כזה אינו מתכון לשינה ערבה.
המואזין של יפו קורא סוף סוף לתפילה של 4:30 לפנות בוקר, ואני מכבה את אור המנורה וממתינה לבוקר החדש שיבוא.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כבר גיליתי בכתובת זו שאני עוסקת בלימוד סיפורי החיים של הורי, ואינני יודעת עדיין לאן יוביל אותי המסע...
נכדתי הגדולה גבריאל שרה במקהלת בני נוער עירונית. בימים אלה שבין ניסן לאייר היא כל הזמן בחזרות ובהקלטות,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עידית זיו-חמועידית זיו-חמו16/11/2010

איזה,כיף כבר לא לבד. זה לא מכבר סיימתי את הספר "פרויקט לזרוס" וחלק ממני עוד לא חזר אלי מבין דפיו. בא הפוסט שלך ושיחרר משהו. אולי זה פשוט לא להיות לבד מול העומס הריגשי שמועבר בו מבלי כל פרובוקציה או מניפולציה. חווית הפליטים והעקורים, שלנצח תנדוד מנוחתם. תודה על מילותיך המארגנות. עידית זיו-חמו.

אורית גודקאראורית גודקאר5/11/2010

סוחף. תודה על התיאור הסוחף והמסקרן מאד. זו כבר לא ההמלצה הראשונה שאני שומעת על הספר, ובכל זאת, הצלחת להביא כאן משהו אחר, מרגש ומעיר זיכרונות.
אורית

תמי שולמןתמי שולמן3/11/2010

תודה על ההמלצה והמלצה משלי. תודה על התיאור החי והאישי שיוצר סקרנות ועניין. עוד לא קראתי את פרויקט לזרוס אבל מה שאת כותבת מאוד הזכיר לי את הספר "האבודים" של דניאל מנדלסון - בהקשר של מזרח אירופה (ולבוב שהזכרת), ההתחקות אחרי גורל של אחרים קרובים-רחוקים, הגבולות המטושטשים בין מציאות לבדיה, האלימות הנוראית המתוארת כמעט כבדרך אגב, החשיבות של תמונות וצילומים. בקיצור ספר שלא נענה לאף כותרת שתנסה להגדיר אותו, יצירה תיעודית אבל מאוד מאוד אישית, פיוטית אפילו.