פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מלך הגשם

מלך הגשם

אסתר פלד | 27/9/2010 | הרשמו כמנויים

לאחר חמישים וחמש שנות חיים, כשבתוכו בוערת הידיעה שעד כה בזבז את חייו לריק, נסע הנדרסון לאפריקה. ולא שלא עשה משהו בחייו; עשוה עשה. נשוי פעמיים, חמישה ילדים, מגדל חזירים ולומד לנגן על כינור. ובכל זאת ריקא. רוצים פרופיל? הנדרסון גבר מגודל בעל מראה פראי, והוא מלא כעס. נשוי זו הפעם השנייה ללילי, אב לשלושה ילדים מנישואיו הקודמים לפרנסס האינטלקטואלית הקרה שמאסה בו, ולשני תאומים בני ארבע מלילי. בחוותו הוא מגדל חזירים, כלומר מסתובב בתוך טינופת. לא במקרה: כשהיה בן כעשרים נפטר אחיו הצעיר לאחר שעישן גראס וטבע בנהר. אביו של הנדרסון, איש עשיר ומשכיל, לא יכול היה להתאושש מן האובדן. הנדרסון, הבן שנשאר חי, ידע בעומק ליבו כי האב היה מבכר את מותו שלו על פני מות אחיו: אחיו היה מעודן יותר, טוב יותר. ברגע של חימה קילל אותו אביו, והנדרסון יצא מן הבית לשנים ארוכות, למסע של זעם וכאב. בעמקי ליבו רצה ללמוד רפואה, אולם מעולם לא ראה את עצמו כמי שיכול לעשות זאת, ואף לא כמי שראוי למקצוע נעלה שכזה. הוא בחר כאמור בגידול חזירים. וכל הזמן, כל השנים, בוער בתוכו קול שאומר "אני רוצה, אני רוצה", והנדרסון מנסה להישמע לקול הזה, להשביע אותו. זוהי תשוקה שאת שמה אין הוא יודע. לא הכינור של אביו שבו הוא מנגן, לא החזירים, אף לא אהבתם של לילי ושל ילדיו אינם משככים את הצעקה הזאת, "אני רוצה".
בייאושו, ומתוך תיעוב עצמי ותחושה שאין הוא, בגסותו, בזעמו, ראוי לחיות בחברה מתורבתת, הוא נוסע עם זוג חברים לאפריקה. לאחר זמן קצר הוא מוצא עצמו מיותר בחברתם ושוכר מורה דרך מקומי נאמן, ומעמיק לחדור אל תוך החלקים הקדומים, הפראיים ביותר של היבשת. וכאן נפתח מסע שבו מצליח הנדרסון להשיל את עצמו מעצמו וכפי שמתרחש כאשר דבר כזה קורה, גם למצוא את עצמו.
הנדרסון הוא גיבור ספרו המופלא, הנהדר, של סול בלו, "הנדרסון מלך הגשם". זהו סיפור מסעו של איש מיוסר אל תוך נבכי התודעה שלו. האיש הזה הוא מועמד מצויין לטיפול, כמובן, אבל, מה נפלא, סול בלו מבכר להציב את המסע הרוחני- נפשי של הנדרסון בתוך מעמקי אפריקה, ולקחת אותנו יחד איתו אל היסודות הפראיים, הקדומים; לא להשתרע על הכורסה, על הספה, אלא לעשות מסע שהוא ממשי ורוחני כאחד:
"קירבתי את אגרופי אל פניי והבטתי אל השמיים, צחקתי צחוק קל וחשבתי, אלוהים! לפגוש אדם כזה במקום כה מרוחק מן הבית. כן, מומלץ מאד לנסוע. והאמינו לי, העולם הוא מוח. הנסיעה היא נסיעה רוחנית. תמיד חשדתי שכך הדבר. מה שאנו מכנים בשם מציאות אינו אלא דקדוקי עניות...כן, כן, כן. עולם העובדות הוא ממשי, אמת ויציב, ואין לשנותו. הכול בו גופני והוא שייך לתחום המדע. אבל קיים גם התחום הרוחני ובו אנו יוצרים ויוצרים ויוצרים. בשעה שאנו הולכים בדרכנו אפופי חרדה במוגזם, אנו חושבים שאנו יודעים מהו מציאותי".
הספר עוסק בטרנספורמציה, באפשרות של שינוי וחופש, אותם שינוי וחופש שבהם המדובר כאשר שואלים על אודות ההיתכנות שלהם בכלל, ובפרט כמה שהוא תכליתה של פסיכותרפיה. לא אחת שואלים המטופלים שלנו: "האם באמת אשתנה? האם באמת אפשר 'לפתור את זה' "?, שאלה שהיא יותר מלגיטימית, שהיא השאלה האמיתית, העמוקה, של האדם. האם תיתכן טרנספורמציה? האם יכול אדם למצוא את הדבר הזה, הזועק בקרבו, "אני רוצה, אני רוצה"? שנות חיים ארוכות חולפות בלא שהכוח התובע שינוי מבפנים יקבל מענה, ולעיתים תדירות, כך עוברים החיים כולם. בניסוח פשוט יותר: כמה מאיתנו באמת מאמינים שטרנספורמציה היא אפשרית? כמה מאיתנו ירהיבו עוז לענות למטופל שלנו, "כן, בוודאי שזה אפשרי, בתנאים מסוימים שיש למלא אחריהם, כמו, למשל, שיהיה עליך לתת בי אמון עיוור או לכל הפחות עיוור חלקית, ולרדת אל גוב האריות הפנימי שלך".
אותו מסע נפשי-רוחני שעושה הנדרסון באפריקה עושים האנשים הפונים למנזר זן. בזן מכונה הטרנספורמציה הזאת בשם 'הארה'. העצמי המוכר לנו עובר שינוי, לאמתו של דבר מוותר על עצמו, ומפנה את מקומו לעצמי גדול יותר, נדיב יותר, פתוח, הוא המכונה בזן 'העצמי האמתי'. באופן שהפתיע אותי כשפגשתי בזאת לראשונה, גם ביון מדבר באותן מילים עצמן. מטרתה של פסיכותרפיה, כך אומר ביון, הוא לסייע לאדם להפוך לאמיתי, להיות הוא-עצמו. משך שנים ארוכות של לימוד, הן במהלך החקירה שעשיתי בתרגול עצמו והן במהלך הלמידה העיונית, לא יכולתי להבין את המינוח הזה, 'BEING YOURSELF', 'BEING REAL'. ובוודאי שלא יכולתי להבין את המונח 'הארה', כשכל מה שנאמר לי עליה היה ש "אין זו ידיעה שכלית".
הנדרסון, אבל, עושה את זה. בדרכו הארוכה בתוך אפריקה הוא נקלע לתוך שבט. מלכו של השבט הזה הוא איש נאור, שלמד שנים אחדות רפואה והסתובב בעולם המתורבת, ושב הביתה עם מות אביו המלך כדי לרשת אותו. המלך הזה מנהל עם הנדרסון שיחות ארוכות על בני אדם וחייהם, והופך למורה הרוחני של הנדרסון. למלך יש במעמקי המרתף של ארמונו לביאה כלואה שהוא אילף, ואת שלוות הנפש שלו רכש מתוך המגע עם הלביאה, כשנפטר מאימת המוות שליוותה אותו. הוא מביא את הנדרסון אל הלביאה ומעביר אותו דרך הפחדים, דרך האימה, אל החופש. הנדרסון, פשוטו כמשמעו, פוחד מפני הלביאה פחד מוות. הוא מנסה לשכנע את המלך שהוא יכול לעבור אימון רציני גם בלי לבקר בכל בוקר אצל הלביאה. אבל המלך מסרב לו:
"הו", אמר המלך, והיה מהורהר ביותר, בשקט עצר ושקע במחשבות. ברגע זה נראה המלך ונשמע גדול משיעור קומתו. "דומני שאני זוכר כי בשעה שדיברנו על מכות, אמרנו שיש מחסור באמיצים", ואז הוא נאנח ואמר, "הפחד שולט במין האנושי. בידו השליטה הגדולה מכל. הוא מלבין את פניך כצבעו של נר. הוא חוצה כל עין לשתיים. הפחד גדול בכמותו יותר מכל דבר אחר שנברא בעולם", אמר המלך, "ככוח הצר צורה לאדם, הוא במקום השני אחרי הטבע עצמו".
"והאם זה אינו נכון גם לגביך"? שאלתי.
"כן, בוודאי, זה נוגע גם לי. זה נכון לגבי כל אדם. אם כי אין זה נראה לעין, ניתן לשמוע את זה, כמו רדיו. הוא פועל כמעט בכל התדרים. וכל האנשים נרעדים ונפחדים, במידה זו או אחרת".
"ולדעתך יש לזה מרפא"? שאלתי.
"כמובן, בהחלט אני סבור שיש. שאם לא כן היינו צריכים לוותר על כל העניינים הנעלים שבדמיון".
הפחד שולט במין האנושי, והכול נרעדים ונפחדים. והפחד הוא מפני, כמה נורא, החופש. והכמיהה גדולה כמו הפחד: לא לפחוד! לאהוב, להתממש, להיות עצמך, מה שאתה באמת. לשם כך באים אלינו מטופלים: לגלות מי הם, ואיך הם יכולים להיות הם-עצמם בעולם. כי זה פירושו של חופש: להיות אתה עצמך. והפחד הוא מוצדק, משום שבדרך לשם יש לעמוד בפני הפחדים הגדולים ביותר שלנו, שהם פשוטים מאד, אבל חזקים מאד: שנישאר בודדים (ובאמת נישאר), שלא יאהבו אותנו (יאהבו, וגם לא יאהבו).
הנדרסון מבקש מן המלך, בפחד גדול, את הבקשה היחידה שראוי לבקשה: "האם תהיה מוכן לשמוע ממני את האמת? זו תקוותי היחידה. זה הדבר היחיד החשוב, ובלעדיו כל היתר חסר חשיבות". והמלך עונה להנדרסון, "אך היש לך איזו השערה באשר לצורה שהאמת תלבש? האם אתה מוכן לכך שהיא תלבש צורה אחרת, בלתי צפויה"?

והרי זה מה שקורה תמיד, שהיא לובשת צורה אחרת, בלתי צפויה, ומפני כך כולנו פוחדים, גם המטפלים, גם המטופלים.
לעיתים, כשנכנס מטופל חדש לחדר, אני מתבוננת בו בשקט ותוהה האם הוא מבין לתוך מה הוא נכנס. הוא נכנס, במין ידיעה לא מודעת כזאת, לתוך משהו שאי אפשר לדעת איך יוצאים ממנו. אני תוהה אם הוא תמים או אמיץ, הרי הוא עומד להפקיר את עצמו שהוא מכיר לטובת משהו לא ידוע, ממש לא צפוי. לזה מתכוון ביון כשהוא אומר, שלמין האנושי יש עוד כמה עקרונות לבד מעקרון העונג: יש הצמא הנהדר הזה להתפתחות, לאמיתיות.

תקראו, תקראו את הנדרסון מלך הגשם.

עוד בבלוג של אסתר פלד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רות שרעבירות שרעבי9/10/2010

הכתיבה שלך מרגשת. הכתיבה שלך מרגשת. מזמינה, מכריחה, לחפש את האמת ולחיות את האמת. קראתי ודמעתי. הפשטות של הכתיבה שלך מקסימה.

שלומית מירוןשלומית מירון5/10/2010

מאמר מרתק על ספר מרתק [ל"ת].

אורית דולבאורית דולב4/10/2010

כתיבה נהירה, נעימה, מהנה ומלמדת - ההמלצה התקבלה בברכה! אורית דולב. אורית דולב

עירית בן-אביעירית בן-אבי3/10/2010

תודה על ההמלצה, נשמע ספר מרתק.. יש משהו מנחם בידיעה שניתן לחוות את ה- 'BEING YOURSELF', 'BEING REAL' או 'הארה' ללא (ולעיתים ... על-אף) הידיעה השכלית.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון29/9/2010

איזו רשימה יפה!. תודה על רשימה יפה!