לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
40 שנה ו"כתובת אש" מאת יעל נאמן.

40 שנה ו"כתובת אש" מאת יעל נאמן.

פרופ. עמיה ליבליך | 15/9/2013 | הרשמו כמנויים

כולנו מדברים המון הפעם על 40 שנה למלחמת יום כיפור. גם אני ביניהם. אני דווקא גאה שספרי "חיילי בדיל על חוף ירושלים" שיצא לאור באנגלית כבר ב-1977, ובעברית שנה אחר כך, היה מהקולות הראשונים שדיברו על המחיר הפסיכולוגי של המלחמה הזו בחיי הדור שחווה אותה, ואולי גם הדור הבא, (כמו רוב הקוראים בבלוג הזה, אני מניחה). בשבוע שעבר אחת העיתונאיות ראיינה אותי לטלויזיה ואמרה: "עכשיו שמרבית האנשים שזוכרים את המלחמה ההיא באופן אישי כבר הולכים לעולמם..." התמרדתי. אני עוד פה, ובועטת, כמו שאומרים באנגלית. אני גם יודעת שבאופן אישי מלחמה זו עשתה שינוי של ממש בחיי ובזהותי, אבל לא על כך אדבר כאן.

בכל זאת, 40 שנה זה הרבה זמן. בעוד שהדרג הצבאי הגבוה הולך וקושר כתרים לניצחון של הלוחמים דווקא במלחמה זו, אנו אנשי בריאות הנפש ממשיכים לראות ולספור את הגובות הנפשיות הקשות והנמשכות, (והטלויזיה לערוציה המחישה זאת בעשרות אופנים). כולל את נקודות המפנה החיוביות שאירעו בחיי אנשים אחרי המלחמה, ששום דבר אחריה איננו כמו לפניה. דומה שלספר סיפור על חוויה קשה הוא תהליך שדורש הבשלה ממושכת, כפי שידענו גם מניסיונם (להבדיל!) של ניצולי השואה.

ביום הכיפורים נכחתי בבית הכנסת "בית תפילה ישראלי" בתל אביב הפעם, עם קריאה מקפקא ומעמיחי, עם מוסיקה חיה, והמון חמימות של אנשים נחמדים ודתיים-לייט, אולם היו לי שם די הזדמנויות להפליג למחשבות משלי, מענייני היום או לא. אגב, אני מוצאת שהתפילה הקלה והאסטטית איננה כל כך לטעמי. אני מבקשת את החוויה של התייסרות בתפילה, דווקא את הסגפנות שיש בחוויה של תפילה אורתודוכסית. אולי כי כך גדלתי, והשעמום, הכובד, העמידה הממושכת וההתמודדות עם כל אלה בעזרת הנשים (כן!) הם דווקא מה ש"עושה לי את זה".

אם כן, חשבתי גם על המלחמה. עלה בדעתי שבמלחמה הזו קרה עוד דבר, עליו לא אמרתי דבר בכל הראיונות שקיימתי בשבועות האחרונים: יחד עם האימון בהנהגה נסדקה אצל בני דורי חווית השותפות הקולקטיבית בחברה הישראלית, ואולי אז התחיל התהליך של כל-אחד-לעצמו, תהליך שהתעצם אצל הצעירים הבאים אחרינו. אולי בין היתר העלתה רעיון זה יעל נאמן, בספרה החדש "כתובת אש", שקראתי בהפסקות התפילה (ובמקביל את גוגול "נשמות מתות" – שני הספרים מאוד מומלצים). אני מתנצלת על הפיזור האסוציאטיבי ברשימה זו, אך עלי לכתוב כאן כמה מילים על הספר הזה.


- פרסומת -

הערצתי את יעל נאמן על ספרה הקודם "היינו העתיד", והתפעלתי מהיכולת להעמיד כגיבור עלילה קבוצה שלמה של אנשים, בלי להיכנס כמעט לחוויות פרטיות של המחברת או מי מחבריה. (אני חושבת שכתבתי עליה כאן לפני כשנתיים). כמובן שמחתי לרכוש את ספרה החדש, וכבר הספקתי להציץ בכותרות של הביקורות הנלהבות שציינו, כמדומני, שהנה עתה השתחררה הסופרת המחוננת מכתיבה על ה"אנחנו", ונולדה זהותה האישית, הנפרדת. לכך ציפיתי כשפתחתי את הכרך החדש.

לא מיניה ולא מקצתיה! גם הספר הזה מפליא בכתיבה על "אנחנו", הוא כתוב ברבים מהסיפורים בגוף ראשון רבים, כמתאר קבוצה – של הזוגות המתקשים להרות, של ההורים הצעירים לתינוק, של עוזבי הקיבוץ (כמובן!), של הלקטוריות במרתף, או קבוצת הפילגשים של גבר רב השפעה. אמנם היחיד מפציע לעיתים, אך היכולת לכתוב ברבים היא היא החידוש הגדול בסגנונה הספרותי של נאמן, ואני מאחלת לה שלא תשתחרר ממנו. "הרגשנו" הוא מילה מאוד נוכחת – כשהיא מתארת את בעלה ואותה, או את הקבוצות האחרות שמככבות בסיפורים הקצרים, כאילו כולם מרגישים יחד, מה שסותר את המקובל כי רגש הוא לרוב אישי ביותר וקורה בתוך האינדיווידואום, ולא במישור המשותף. התוצאה היא שאנו מתעכבים בקריאה וחושבים מה פירוש הרגשנו? האין זו תמיד ביקורת סמויה על הכתוב? מה שמחזק את הכלל הקולקטיבי הוא דווקא החריגות ממנו. למשל כאשר הרופא המטפל – גם הוא החמישי בין מומחי הפוריות הדומים – פונה באופן חריג ביחיד אל המספרת, ואני מצטטת מעמוד 16:

"אפשר לומר שבמצבך" הוא פרם אותי לרגע בודד מלשון הרבים, כאילו הייתי החרוז שמסכסך את כל המחרוזת "אין עקרה, יש רק לא מספיק מנסה".

"אם תנסו בהתמדה, אין ספק שתצליחו" חזר לרבים. "אבל אתם חייבים להיות חיוביים. תחזרו אלי עם הבדיקות ונמשיך".

כך כמעט בכל הסיפורים, עד לאחרון, השונה כל כך. זוהי כמובן המורשת של בת הקיבוץ, במיוחד הקיבוץ הארצי, שגדלה בתודעה המשותפת החזקה ועדיין רואה את העולם כקבוצות קבוצות של בני אותו בית ילדים. הופתעתי לכן, כשהיא מדברת על בן זוגה בסיפורים במונח "בעלי", כל כך לא קיבוצי... ממש מסכסך, בלשונה הציורית, את כל המחרוזת. רוב הקיבוצניקיות אינן אומרות מעולם "בעלי" אלא אם כן להדגיש שהן כבר השתנו. החסר המשפחתי בילדותה עולה בצורות עדינות למשל בערגה שתימצא איזו משפחה או זוג שיאמץ אותה יחד עם בעלה וילדיהם... ועוד ועוד.

מבחינת התוכן, הסיפור שנקרא "עיר" היה לי החדשני ביותר. הוא מתאר את החוויה הקשה של עוזבי קיבוץ צעירים בעיר הגדולה. מעולם לא חשבתי, ונדמה לי שגם לא נכתב, על כמה קשה המעבר הזה למי שגדל בחממה הקיבוצית. חשבתי שכמו בשיר של ג'וסי כץ עוזב הקיבוץ חוגג את חירותו ומיד מאוד מצליח. עוצמת החוויה של העדר היחד המנחם היא חדשה ומפתיעה עבורי, למרות שאני חוקרת קיבוצים. תיאורי הקיבוצניקים הצעירים שנאספים יחד בעיר, על רגשות החרדה והבלבול שלהם, על הפיגור ההתפתחותי שהם חשים בו עקב המטען הקיבוצי הכבד, הוא מרגש ומקורי באופן בלתי רגיל.

אולם לבסוף, בקטע – שאיני קוראת לו סיפור – הארוך ביותר בספר, נאמן עומדת מול ההיסטוריה שלה באופן אישי לגמרי, כאשר היא מתארת בצורה מחקרית כמעט, כפי שתלמידי ואני עושים, את סיפור החיים של אמא שלה, ניצולת שואה, שהלכה לעולמה בשיבה בקיבוץ אחרי ניסיון התאבדות שלא צלח. כאן מוותרת נאמן על כל המנריזמים של סופרת מתוחכמת, ופשוט מביאה את הדברים כפי שסופרו מתוך הראיונות שערך דני בן זוגה של יעל (כן, הפעם איננו 'בעל') בארבע פגישות שקיים עימה. אהבתי מאוד את החלק הזה בספר, והוא זרק אותי למחשבות על מהי ספרות טובה (שוב!), אבל גם בזה לא אעסוק הפעם.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
הילה גרוס
הילה גרוס
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ענת פישמן
ענת פישמן
יועצת חינוכית
מטפלת זוגית ומשפחתית
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
ענת ניר
ענת ניר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
רקפת כץ-טיסונה
רקפת כץ-טיסונה
פסיכולוגית
שפלה
דיקלה רוזנבלט גדיש
דיקלה רוזנבלט גדיש
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
הדר כהן סטורלזי
הדר כהן סטורלזי
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

חודש יוני היה תמיד עמוס במיוחד אצלי. באקדמיה זו תקופת סוף השנה – פרידות, מבחנים, טקסים וישיבות סיכום....
אחדים מקוראיי הציעו לי לא פעם לאסוף את רשימותי בבלוג ולערוך מהן ספר. הרעיון היה מונח ומחכה שיבשיל. 'אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.