פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רק האמנות מאפשרת

רק האמנות מאפשרת

שמואל ברנשטיין | 24/6/2013 | הרשמו כמנויים

לפני זמן מה ראיתי את סרטו הדוקומנטרי של עידו סלע "עדויות". עדויותיהם של מפקדים וחיילים שהשתתפו בכוחות שהתמודדו עם האינתיפאדה הראשונה.
סרט זה הקדים בשנים רבות את הסרט "שומרי הסף" שעורר הדים רבים מאז יצא לאקרנים, הערוך באופן דומה. "עדויות" לוקה בכמה בעיות עריכה ובאי-הקפדה מספקת על עמדה נייטרלית שיתכן ובעטיין נדחה ולא הוצג על ידי גופי הממסד בארץ. יחד עם זאת, שמורה לו זכות ראשונים והוא יוצר אפקט רגשי חזק בצופה ומביא היבטים מגוונים מאד בהתנהלותם ובהתיחסותם של המרואיינים למצבים הקשים בהם היו מעורבים.
"שומרי הסף" הוא סרט 'נקי' יותר – הוא איננו מתיימר להשוות בין ארועים בשטח לבין פרשנותם של ראשי השב"כ והמוסד – הוא מביא רק את הגיגיהם של ראשי הארגונים אחרי מילוי תפקידם. סרטו המוקדם יותר של עידו סלע, הוא בעל קו פחות עקבי – במקרים אחדים הוא מביא רק את הגיגי המפקדים והחיילים בעקבות הארועים בהם השתתפו ובמקרים אחרים הוא מנסה להציג ראיונות עם משתתפים, על רקע תצלום הארוע עצמו. גם החופש לדבר לא אחיד כמו בסרט "שומרי הסף" – לפעמים השאלות מעטות ומאפשרות למרואיין חופש לדבר על מה שברצונו ובהתאם ליכולת הרפלקטיבית שלו, ולפעמים המרואיין כמו ועומד בחקירה משטרתית – ראה מקרה הקצין מתי שנדחף לעמדה מאד הגנתית ואין זה ברור כלל שדבריו אכן מבטאים היטב את חויותיו שלו.

תגובתי לסרט נעה בין שני קטבים:
האחד הוא 'במלחמה כמו במלחמה' – מלחמה היא מצב קיצוני ומתרחשים בה דברים נוראיים – גם אנשים טובים ורגישים, יכולים ואף צריכים להגיע בה להתנהגות אלימה ואכזרית. למעשה אי-אפשר להמנע ממצבים כאלה – אפשר רק לנסות לבלמם ולהפחיתם ונראה שמן ההיבט הזה, התמונה המתקבלת של התנהלות חיילי צה"ל נוטה יותר לכוון האנושי החיובי.
הקטב השני הוא 'הכיבוש משחית' – אין ספק שהמצב בו אנשים צריכים לשלוט בחייהם של אנשים אחרים, גם כאשר זה נעשה מתוך הגנה על חייהם, הוא פולשני והרסני. המפגש היומיומי, המפוחד והמתוח, מוציא מן הצדדים השונים התנהגויות מכוערות מאד (וגם יפות מאד לפעמים). הצד החזק יותר, גם אם יש הצדקה מוסרית לנוכחותו באיזור, נמצא בסכנה של החלשות והדרדרות מוסרית, מכיוון שבכדי להשאר בשליטה עליו לבטא את האספקטים הציליים שלו. אחד משיאי ההשחתה הזו הם מבצעי 'תג-מחיר', והאחרון בהם, באבו-גוש, מדגיש את מסלול ההדרדרות בפלשו אל תוך כפר ידידותי בתחום הקו הירוק.
ההיתר שבמלחמה, גם ב'מלחמה מתונה' כמו במפגש בין תנועת מחאה, טרור וצבא המנסה לשמור על שגרה מאופקת, מזמן לכל אחד מן המעורבים, מפגש עם גבולותיו - מעמיד את הפרט מול עצמו - מול איכויותיו הגבוהות וגם מול צילו המכוער. המפגש הזה, אף שזכה במהלך ההיסטוריה להרבה אידאליזציה – שירי ומאמרי-הלל בקרב אמנים והוגים שונים, מביא גם, בפרט כאשר הוא ממושך, לתהליך של השחתה מוסרית – הטראומה אותה נושאים רבים מן המשתתפים בארועי ה'גבול' הקשים, ובמידה מסוימת גם מעגלים רחבים יותר, והשינויים הנגזרים מדרך ההתגוננות הפוסט-טראומתית, פוגעים במערכת המוסרית שלהם ובהתנהגותם לסביבה. את הסיכון הגדול ביותר בכיבוש הייתי מכנה 'הכיבוש מפצל' – כמו התהליך המוכר לנו היטב עוד מימי התפוררותה של האימפריה הרומית – אף שחיל המצב בפרובינציות מבטא את רצון המשטר ומגן על המדינה ועל אזרחיה, הוא נדרש לפעולות קיצוניות יותר והאזרחים במרכז, שאינם יכולים להזדהות עם אורח חיים צבאי בכלל ועם פעולות אלימות בפרט, מתרחקים ואינם מזדהים עם אלו המייצגים את האינטרסים שלהם על 'הגבולות'. כך גוברות ההתנכרות לצבא והעוינות בין זרמים פוליטיים שונים, ונחלשת הלכידות החברתית – במונחים של מדינת ישראל – סכנה קיומית פנימית.

"עדויות" מדגים עד כמה אין סרט דוקומנטרי יכול להחשב כהצגת עובדות אובייקטיביות: מדגים זאת היטב הקטע הפותח בו מראים צעיר פלשתיני שנלקח על ידי חיילים ישראלים מאיזור של ארוע אלים כלשהו. הצעיר מבחין בצלם ופונה אל המצלמה וצועק שהחיילים מכים אותו. הוא נראה מאורגן לחלוטין, אבל אז מתחיל מאבק עם החיילים המנסים למשוך אותו הלאה מן המצלמה ומתפתחת סיטואציה מאד אלימה, אפילו אכזרית, המראה את החיילים במבט שלילי מאד. הבנת הסיטואציה משתנה כאשר החייל המרואיין מספר שהצעיר הזה נעצר אחרי שזרק אבנים על החיילים ואיש לא פגע בו עד שהבחין בצלם והחל לצעוק שהיכו אותו. הצלם עצמו מעיד בהמשך, שהגיע למקום רק אז והתחיל לצלם – לא ראה את השתלשלות הארועים שקדמו לכך. כלומר צילום של עובדות עדיין אינו מביא לפנינו תאור מצב מלא ומפורט אלא מהווה בכל מקרה אינטרפרטציה של הצלם והבמאי. עמדה זו מתחזקת כשהבמאי (שהיה נוכח בהקרנה הפרטית בה צפיתי בסרט) מספר על חויות קודמות שלו במפגש אלים עם חיילי צה"ל כאשר צילם ארוע אחר – כלומר ישנה גם אג'נדה אישית של הבמאי ולאו-דווקא מודעת.

היות ומדובר תמיד בראשומון, סרט דוקומנטרי שלא כסרט בדיוני, עלול בדיעבד להיות אובייקט פחות מתאים לעבודה פנימית משמעותית: הוא מעורר מידי מחלוקות על מידת אמינותו והאג'נדה הסמויה של מפיקיו. לעומת זאת, הסרט האמנותי, גם בהתבססו על ארועים מציאותיים, עשוי להוות תרגיל טוב במבט באספקלריה, כמו הסיפורים "חרבת חזעה" ו"השבוי" של ס. יזהר בזמנו. יצירה כזו, דווקא בשל היותה מעט מרוחקת מן המציאות הלוחצת ומפיקה מאתנו תגובות רגשיות מידי והגנתיות מידי, מאפשרת לצופה לבחון את עצמו ולראות גם את צילו. תהליך שיכול לאפשר להכיר בצל ולשלבו באישיות ובחברה ועל כן גם לנהלו טוב יותר. נראה שסרט דוקומנטרי אינו יכול להחשב כמביא עדות מלאה ושלמה לארועים ועובדות במציאות – אלה ניתנים תמיד למניפולציה בכל הרמות: החל מן האג'נדה האישית הלא-מודעת של הבמאי, דרך מקריות המפגש עם עובדות ועדויות שונות והעדרן של אחרות, דרך בחירה לא-מכוונת וגם מכוונת של נתונים להצגה, וכלה בפרשנותו של הצופה. ברור שאמצעי ויזואלי כסרט, הוא אמצעי רב-עצמה ודווקא ככל שהוא מתיימר להיות דוקומנטרי גוברת הסכנה של מניפולציה ולכן גם להתנכרות מצד הצופים הפוטנציאליים. המהומות שקמו מאוחר יותר, סביב סרטיהם ה'דוקומנטריים' של טלאל אבו-רחמה ושארל אנדרלין מערוץ 2 הצרפתי על הירי בילד מוחמד א-דורה ואביו, ושל מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין", ממחישים זאת היטב.
כאשר החברה עוברת תהליכים המסכנים אותה, היא חייבת בדיון ציבורי נמשך ונוקב, שיאפשר עיבוד של דילמות וקונפליקטים מוסריים קשים. כאשר אנו נדרשים לבוננות (רפלקציה) ולהזדככות (קתרזיס), נראה שניטיב לעשות זאת, אם נתייחס ליצירות אמנות רלוונטיות מאשר אם ננסה לאחוז באקטואליה דרך דוקומנטציה המתימרת לאובייקטיביות.

עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

סיפר לי גבר ישראלי, במבוכת-מה, שהוא אוהב לצפות במלחמות פרים. הוא אדם שמשדר עצמה פיזית עם גוון תוקפני,...
את סיפור היציאה ממצרים ניתן לראות כנקודת מפנה קריטית בהתפתחותו של העולם: מורשתו של פרעה אמנחוטפ הרביעי,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שמואל ברנשטייןשמואל ברנשטיין30/6/2013

Re Re. לדעתי, קורה גם קורה, אנחנו יודעים אך מעט על תהליכים פנימיים שעוברים אנשים בחברה. יש גם עבודה פעילה לעשות: למשל, מורים ומחנכים ללמד יצירות רלוונטיות ולדון בהן. ואמנם, לא קורה במידה שהיינו רוצים.
הייתי נזהר מלאבחן חברה כפוסט-טראומתית, או אינטראומטית - החיים מזמנים צרות ומשברים מעצם טבעם. יחד עם זאת, דומני שהחברה הישראלית איננה מן המפגרות באשר לחשבון נפש, עיבוד והלקאה עצמית. הפנטזיה להבריא חברה היא נפלאה, אך ספק אם ברת מימוש.

גבי בונויטגבי בונויט30/6/2013

Re: היום. השאלה נשארת פתוחה מדוע אין הדבר קורה. לדוגמא הסרט ואלס עם באשיר, שמשתמש באנימציה על מנת ליצור מרחב התבוננות. האם הסרט יצר מרחב התבוננות וחשיבה חדשים? מסופקני.

התשובה לדעתי טמונה בהגדרה שדוד גרוסמן משתמש בה: הוא מתאר את החברה הישראלית כחברה intraumatic. זאת חברה שנעה מטראומה לטראומה ואיננה מסוגלת ליצור לעצמה מרחב עבוד. התוצאה שבמקום זכרון יש שחזור

שמואל ברנשטייןשמואל ברנשטיין29/6/2013

מתי האמנות מאפשרת?. תגובתו של גבי מהווה הדגמה מצוינת למסר המרכזי ברשימתי: ככל שהיצירה היא תעודית יותר, היא נוטה להיות יותר פרשנות אישית של המציאות ומעוררת תגובות רגשיות חזקות, לאו דווקא לענין המרכזי, הקשורות גם לעמדות פוליטיות. כאשר מדובר בפוסט-טראומה של חברה, בדיון ציבורי ובהתמודדות אתה, יש אמנם חשיבות רבה להצפה של החומר התעודי בציבור, כמו שנעשה היטב בסרט "עדויות". יחד עם זאת, נראה לי שחוויה אמנותית מאפשרת העמקה בתכנים האנושיים והמוסריים מבלי לגלוש מידית לעמדות פוליטיות שבעיסוק בהן יש דווקא הרחקה של המשמעויות הסובייקטיביות של הטראומה. אדגים זאת בהשערה שעל יצירותיו המוזכרות ברשימתי של ס. יזהר, אפשר לדון באופן מעמיק בפורום מאד מגוון חברתית ופוליטית, בעוד שדיון כזה סביב הסרט "שומרי הסף" יהיה קשה יותר וסביב הסרט "עדויות" ממש בלתי אפשרי - לא משום שאין שם חומר חשוב ומעורר, אלא משום שהדיון יגלוש מיד להאשמות על הטיות פוליטיות ושימוש מניפולטיבי בנתונים, ללא עבודה פנימית, כמו בדוגמאות היותר בוטות שהבאתי ברשימתי. גם יצירה אמנותית בדיונית, מיוחסת פעמים רבות לעמדות ערכיות, כמו במקרה של ס. יזהר וכמו במקרה "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין – לפעמים עד כדי סערה ציבורית ואף על פי כן, אני טוען כי המרחק שיש ביצירה האמנותית-בדיונית יכול להחזיק מורכבות רבה יותר של התרחשות אנושית, ומאפשר עבודה פנימית של ממש, שתועלתה החברתית מרובה.

גבי בונויטגבי בונויט29/6/2013

האם יש אמנות נקייה ואוביקטיבית?. תגובתו של מולי ברנשטיין לסרט עדויות, שהייתי אחד מיוצריו, טועה ומטעה כאחד
סרט תיעודי הוא יצירה אמנותית. הוא אינו כתבה חדשותית ואינו ישיבה בבית המשפט, שמשימתה היא לגלות את האמת. כפי שאין היסטוריון שידבר על היסטוריה אחת, כך לכל מציאות יש בוודאי יותר מנקודת מבט אחת.
עדויות הוא סרט המתעד עדויות של חיילים ששרתו בתקופת האינתיפאדה הראשונה. את הראיונות מלווים שני אירועים שצולמו ותועדו על ידי צוותים ישראלים שעבדו ברשתות זרות.
זהו מסמך בלתי אמצעי שמפגיש את הצופה עם חיילים פוסט טראומתיים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי משום שנשלחו לבצע משימות שלא היתה להם אפשרות להכיל אותם ולעבדם. הם פגשו בנסיבות שרותם אלימות שאינה מוכרת להם בתוכם ואיננה הולמת את האופן שבו הם תופסים את עצמם.
המסקנה היא כמובן פוליטית חברתית- שהכיבוש הוא הרסני פוגע ומשחית, לא רק את הקרבן אלא גם את התוקפן. אצל שני הצדדים האירועים שקשורים בכיבוש/האלימים קוטעים רצף התפתחותי ויוצרים מערכת שלמה של סימפטומים ואירועים נפשיים הכרוכים בפוסט טראומה.
אוסיף מילה על הסרט המצוין "שומרי הסף". אכן הסטריליות של תא הוידויים של ראשי השב"כ מעוררת שאלה קשה:
איפה הייתם כשהמצב היה טיפה פחות "נקי" ומה עשיתם עם כל הזוהמה הכרוכה בתפקידכם? האם אי פעם הבליחה אצלכם השאלה מה קורה עם אלה שאתם שולחים לאותה משימה שאפשר לכבסה בכל מיני דרכים אבל אי אפשר לקרוא לה נקייה?
הפנטזיה של החייל הפוסט טראומתי היא שאפשר לנקות את הנפש מ"לכלוכי הטראומה" על ידי בידודה וניתוקה מחוויית העצמי. כלומר לנתק את האירוע ממשמעויותיו הסובייקטיביות, האם לכך מייחל מולי?
מחיקת השאלות האתיות והמוסריות הכרוכות בכיבוש כמוה כיצירת דור שלם, ואולי חברה שלמה, שמתפקדת כפוסט טראומתית ושאיננה יכולה ליצור לעצמה מרחב של עיבוד וזיכרון. בכך נגזר עליה להעביר את ההתפתחות ההסטורית והחברתית שלה מטראומה לטראומה.

תפקידנו, כמי ששייכים לדור ההורים, הוא לאפשר מרחב שיאפשר לכל אותם חיילים "יוצאי השטחים" לתת ביטוי לכאב ולזעם שכרוך בשירותם בשטחים הכבושים. בכך ליצור גשר אינטגרטיבי בין האירוע לבין משמעויותיו.

גבי בונויט