פסיכולוגיה עברית

×Dafna Wexler
 Dafna Wexler ©
זכור אותי

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

טכנולוגיות הפריון וסבלם של ילדים

ד"ר ניצה ירום | 24/2/2010 | הרשמו כמנויים


כמי שמלווה במשך שנים רבות טיפולים פסיכולוגיים בילדים, עולה בידי לראות מקורות סבל קשים בחייהם של ילדים - אחד מהם הוא חיפוש נואש של הורה נעדר. הילד בילדותו , ואחר כך בבגרותו, עסוק בדמות הנעדרת - לפעמים באופן אקטיבי, אך לרוב באופן לא מודע, בהתפרצויות זעם קשות, כתחושת זרות כלפי הסביבה הקרובה ובהרגשה שרק האב הביולוגי הנעדר הוא מי שניתן באמת להיות דומה לו. לכן הילד חש לעיתים קרובות חריג במשפחתו ולא שייך.
ילדים מאומצים מפנטזים לפרקים על מקורם, על ההורים הביולוגיים שנטשו אותם. ילדים אלה זועמים על ההורים המאמצים שהם כמותם אך שונים מהם, על הורים שבחרו בהם אך איתם חשים הילדים לעיתים שעליהם להיות טובים כדי להישאר במשפחה. אלו הן סוגיות שנבחנו מקרוב ויש הדרכה אפשרית לגביהן.
והנה עומדת לה סוגית ההורות דרך בנק הזרע וסוגית הפונדקאות כאילו אין כל ספק לגביהן. מדובר ברצון של אנשים מסודרים, לרוב בורגנים, שיהיה להם כל מבוקשם, כולל ילד (מה שמוכר כ'זכותם לילד'). טכנולוגיות פוריות חדישות, מאפשרות 'לספק את הסחורה'.
אבל ילד הוא לא 'זכות'. יש להתייחס לילד כמי שמקורותיו מעצבים את נפשו וההשלכות של אי הידיעה אודותיהם והניתוק מהם טרם נבדקו דיין. ממה שידוע – אסור להתעלם. נדרשים מאמץ וזמן ללמוד את הדרוש כדי שהורות חדשה תוכל להיות קשובה לפן זה או לחסר זה בנפשו של הילד. זו טרם נבחנה, וצקצוק פסיאודו ליברלי מלווה את תהליכי ההורות החדשים: הזכות להיות הורה באה על סיפוקה, אך מה עם הילד? ומה עם השותפים הסמויים ש"תרמו" את חייו?
בראיון שקיימו לונדון וקירשנבאום לאחרונה עם גבר מעורב בפוליטיקה העירונית והירוקה, סופר שהוא ובן זוגו החליטו לפנות לפונדקאות בחו"ל, משום שעבור זוגות הומוסקסואליים פונדקאות לא מתאפשרת בישראל. בארה"ב גובים כ 120.000 דולר על התהליך, אזי הם מצאו פתרון טוב – אם פונדקאית בהודו. שם רק צריך להביא את התינוק לשגרירות ישראל לשם רישום, והכול מסודר.
אבל העניין איננו מסודר כלל. לא מתקבל על הדעת שאנשים שעבודת ילדים בארצות העולם השלישי מביאה אותם לחרם כלכלי על מותג, ושאינם מוכנים שיהנדסו מלפפון - אינם מהססים לקנות את רחמה של אישה ענייה ולהנדס לעצמם ילד.
הילד כמותג מוחק קווים אדומים מוסריים ואת השיקולים המנחים את המחשבה על טובתו או על מצוקתו. למה מי שלא יקנה נעלי נייקי ישכור רחם הודית?
למה הידיעה שיש לנו על חשיבות המקורות בפסיכולוגיה של ילדים, לא מיושמת לגבי ילדים שהולדתם הונדסה. מכבסת המלים שהפכה את האב הביולוגי לתורם זרע, ואת האם הביולוגית לתורמת ביציות או פונדקאית - גוזלת מהילד את ההכרה בחלק מתכונותיו הגנטיות. ובמי שיכול להיות דומה או מוריש תכונות לילד זה.
איזו זיקה תהיה לילד למקורותיו ההודיים, כשהמראה שלו יסגיר אותם? האם זוג גברים שאינו עומד בפני פות של אישה יוכל ללוות ילדה מתבגרת בהכרות עם הוסת והפות שלה? מחשבות דומות ניתן להעלות לגבי המצב של המין האחר.
ומה יהיה מצבה של ה'פונדקאית', שילדה תינוק שנלקח ממנה?
ילד שאומץ באוקראינה או בברזיל או בכל ארץ אחרת תמיד יכול, אם הוא חש צורך בכך, לבחון את תעלומת מוצאו, את חידת בואו אל העולם. זוהי חידה דומיננטית בהיסטוריה החברתית והאישית של כולנו. איך אנו סבורים ש'חידת מוצאו' של ילד יחיד תיפתר במוחו, אם נשאיר אותו עם הסברים לגבי 'תורם' ארטילאי ו'ביצית' ו'זרע' כמקור ומהות?
הצרכנות והחיים הבורגניים הרכושניים שלנו הפכו ילדים למותג. אבל ליצור במתכוון חיים שבהם ישנו ריק קיומי מובנה, לא אקראי, זהו סיכון שבו ההיבריס אינו יכול לנצח, ושבו מקורות מובנים של סבל של ילדים אינם נלקחים בחשבון.
לא קל לי לכתוב דברים אלה, הם בעליל לא תקינים פוליטית. אבל תחושת הבטן הסולדת מ'הורות טרנדית' בכל מחיר – איננה מרפה ממני כאשת מקצוע הרואה מקרוב סבל של ילדים.




עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

תגובה למבצע 'צוק איתן' מצאתי את עצמי כותבת על אירוע מדיני/צבאי, כשלמעשה רציתי להתרכז בעניינים מקצועיים....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום16/8/2010

לד"ר אילן אבירם. סלח לי, אתה מתפרץ בלהט רב ובריבוי מילים מבלי שקראת בעיון את מה שנאמר על ידי.
ד"ר ניצה ירום

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם13/8/2010

הפוסל במומו פוסל. אבוי לנו שכך כותבת אשת מקצוע, בשיפוטיות מוסרנית ושמרנית שאין בינה לבין חקירה מדעית דבר וחצי דבר. כשקראתי את הרשימה, הרהרתי כיצד בקלות כזו ניתן לפסול צורות שונות של הבאת ילדים מעולם שחורגות מהמשפחה המסורתית הרגילה, שכל מי שמטפל באמת בילדים, יכול להיווכח כמה רבות הפתולוגיות בקרבה.

הכותבת מתרכזת בנושא "ההנדסה" - ובגינו פוסלת את הבאתם של ילדים לעולם תוך העזרות בטכנולוגיה הרפואית המאפשרת תרומת ביצית או זרע והפריית מבחנה, אך משום מה לא ברור האם הפסילה ה"הנדסית" מפריעה לה רק כאשר הנעזרים בהנדסה אינם גבר ואישה. נשאלת השאלה האם ההזדעזעות שלה היא גם כלפי כל אותם אלפי זוגות הטרוסקסואליים שנחלצו מהקללה של חוסר הפריון בזכות הטכנולוגיה והביאו ילדים מאושרים לעולם, או שמא רק כלפי מי שנטייתם המינית שונה משלה או כלפי אלה שלא מצאו זוגיות (כמו נשים הנעזרות בבנק הזרע).
כמו כן, הכותבת מערבבת מספר סוגיות (מוסריות יש לומר ולא פסיכולוגיות) הנוגעות לנושא הפונדקאות והלגיטימיות שלה, ולא ברור האם ההתנגדות היא לקיומה במדינת עולם שלישי כהודו או בכלל בכל מדינה בעולם, ובלי קשר לתנאים בהן היא נוצרת. בהחלט יש מקום לדיון פומבי ופוליטי בנושא אך גם הוא כדאי שלא ילקה באותם מומים בהם אנו מתיימרים לטפל - פיצול, דוולואציה של האחר, וראייה של שחור ולבן.

יש לומר בצורה חדה וברורה. תפקידנו כאנשי מקצוע אינו לקבוע חוקים ותקנות לזכותם או לכשירותם של אנשים להיות הורים. לו זה היה תפקידנו, לצערי היה עלינו לפסול רבים שאינם "מהנדסים" את ילדיהם ומכתתים את רגליהם לארצות רחוקות תוך הוצאת אלפי דולרים מכיסם, אלא פשוט מתרבים. תפקידנו כאנשי מקצוע אינו להיות שיפוטיים ובכך להרחיק אל השוליים את מי ששונים ועדיין רוצים להביא לגדילה ולצמיחה של צאצא מקרבם.

אכן, בהורות שמקורה בתרומה של זרע וביצית יש סוגייה משמעותית שלא ניתן לטאטאה מתחת לשטיח - של זהות הגורם התורם, הפנטזיות המתעוררות אודותיה ועימם גם כעס על מה שחסר ולא יושלם לעולם.
נציין עם זאת, כי בחלק מתהליכי תרומת הזרע והביצית המקובלים בעולם קיימת גם אפשרות לתרומה שאינה אנונימית או לפחות לתרומה שכוללת תמונות של התורם/ת ופרטים רבים המאפשרים דווקא להשלים נאראטיב חשוב.
עם זאת, תמיד יישאר משהו חסר, אך זה אינו שונה באופן עקרוני מכל מה שהרבה מטופלים מביאים עמם לטיפול, ביחסים מול הוריהם : על מה שלא ניתן, על מה שלא היה ומה שכנראה גם לא ניתן יהיה להשלים לעולם. עם זאת, דווקא הדוגמא שנעשה בה שימוש כאן של אימוץ בין ארצי, מוכיחה שלא בהכרח הביולוגיה היא המרכיב החשוב אלא קיומה של דמות הורית מיטיבה, קבועה ויציבה, והאפשרות ליצירת מרחב לאובייקט שלישי, שמשמש כ"אחר", המשתלב במשולש של מערכת יחסים (וזה לא בהכרח חייב להיות בן זוג נוסף באופן קונקרטי). בפוסט אחר הכותבת מזהירה מפני "הכחשה ומחיקה של בני המין האחר". מעניין בכמה בתים של זוגות חד מיניים ביקרה לפני שהסיקה מסקנה זו. בכך אולי היא גם חושפת את תפיסתה החד צדדית לגבי זוגיות הומוסקסואלית ככזו שאטומה לקיומה של נשיות (במקרה של זוג גברים) או גבריות (במקרה של זוג נשים).

כמו מגיבים אחרים, גם אני ממליץ לכותבת לקרוא קצת גם על מחקרים שנעשו בנושא וגם על גישות תאורטיות חדשות אודות ההתפתחות הילדית במשפחות "אלטרנטיביות". עם זאת, בפוסט אחר שכתבה, היא טוענת שאין בכך כל טעם כיוון כשמחקרים אלה רק " מוכיחים את משאלות הלב של הכותב". חשיבה מדעית אמרנו?

שינויים חברתיים שכרוכים בטכנולוגיה חדישה אכן יכולים להיות מאיימים ולעורר חרדה רבה. עם זאת, מצופה מאיתנו כאנשי מקצוע לא להסתחרר מהחרדה אלא להכיל אותה ולספק גישה תאורטית ומעשית שתוכל לתת מענה לצרכים המשתנים של מטופלינו. במיוחד מצופה כך ממי שכתבה על "לקרב בין אנשים של זמננו, החווים מבוכות וקשיים אך פתוחים למידע ,גדלים לאינטראקטיביות ומוביליות חברתית, ובין הפסיכואנליזה שנווטה את עצמה לשמרנות ולהתבדלות מובנית".

 שמרנות אמרנו?

נירית נאמןנירית נאמן24/3/2010

ואוסיף:. העלאת השאלות נהדרת,
אך הכעיסה אותי הבעת העמדה,
המבוססת על מידע חסר להרגשתי, בקשר למודעות ההורה לסבל הילד.

לידיעתך למשל: הרבה הורים כן מקבלים הרבה מידע על סבל הילד האפשרי, וגם מקום להתלבטות- במסגרת "סדנאות הכנה להורות יחידנית". כמו כן ישנם דיונים מפרים ותומכים באינטרנט, במסגרת פורום באתר תפוז-"פורום יחידניות מבחירה". חברי הפורום נוהגים לקיים מפגשים, שבהם הילדים מכירים ילדים אחרים שנוצרו באותה דרך, להקטנת תחושת השונות החברתית.

בבקשה קצת עבודת שטח בצד של ההורים- לפני שאת קובעת שזו "הורות ממניעים טרנדיים"... ש.."לא לוקחת בחשבון את סבל הילד".

עינת אסא פולנסקיעינת אסא פולנסקי24/3/2010

את נחשפת בעיקר לתחושת החסר. ונדמה לי שגם מעצימה אותה. אבל כמו שאמרו פה קודם- ישנם ילדים שגם אם התחושה הזו היא מנת חלקם , היא אינה מהווה את עיקר חייהם. אם החסר הזה, כמו גם אם חסרים אחרים ניתן להתמודד בכבוד. אפשר להקטין תחושת חסר ולהכניס לפרופורציות של חיים, ואפשר להעצים אותה- כלל לא לטובת הילדים.

נירית נאמןנירית נאמן24/3/2010

מכעיסה! תיכף תציעי שטיפשים ועניים לא יביאו ילדים.. תמוה בעיניי שפסיכולוגית משכילה ואם בעצמה - מפרסמת כזאת אטימות לרגשות ולזכויות האחרים - להעניק לעצמם המשכיות, משמעות וקירבה. לזכותם לתת לילד - חיים, דאגה, אהבה.

בטח את למזלך מספיק מוכשרת לזוגיות רגילה, (שהיא הטרנד האמיתי), והצלחת ללכת בתלם ולהקים משפחה. יופי לך.

אצלי לצערי הרב אף קשר זוגי לא הבשיל לידי חתונה, והבאתי את ילדתי דרך בנק הזרע.
את מעדיפה אותי ערירית, או נשואה למי שלא חשקה נפשי-העיקר שיהיה אב ביולוגי צמוד.
לי דווקא נראה שביתי מעדיפה להיות תוצר של תרומה
מאשר לא להיות בכלל.
או מאשר להיות בת לאם מתוסכלת מזוגיותה.

לביתי אין את קלף האבא, אך יש לה קלפים אחרים שאולי לילדייך אין, (ארד לרמת הפוסט שלך ואפרט: יופי מרשים, שמחת חיים גדולה, אמא מגניבה, סבתא עשירה ואפילו סבא טייס).
עם החלק החסר מראש, היא תיאלץ להתמודד.
אגב קחי בחשבון שהילדים שאת פוגשת לא מהווים את התמונה המלאה. הרי המסופקים והמרוצים לא מגיעים אלייך.
ובכלל יש מחקרים בנושא, כמו זה שמצא שילד שאיבד הורה- סובל הרבה יותר מילד שמראש חסר אב ביולוגי.

יש דיעות שמוטב לשמור לעצמך.

ירון אבניירון אבני27/2/2010

על פסיכואנליזה והשקפת עולם. מעניין לציין בהקשר למאמר, שפרויד התעקש, שאסור שלפסיכואנליזה תהיה השקפת עולם כשם שלמדע לא צריכה להיות השקפת עולם. כנראה שהוא צדק. השקפת עולם מניחה שאתה תופס את המציאות כמות שהיא ואולם הפסיכואנליזה מגלה שוב ושוב שהפער בין המציאות לתפיסת המציאות הוא לפעמים בלתי נסבל. גם היכולת שלנו להשפיע על המציאות של מי שתפיסת המציאות שלו שונה משלנו היא חלשה ביותר.
ניצה כפסיכואנליטיקאית יודעת שהדרך שבה אנשים מקבילים החלטות ויותר מכך - מתרצים את קבלת ההחלטות מושפעת ממנגנוי הגנה, ומנגנוני הגנה של הפרעות אישיות הם נוקשים ביותר ולכן הפכו להפרעת אישיות. הפרעת אישיות נרקסיסטית היא הפרעה נפוצה מדי כיום ולמרבה הצער - כפי שהבינה אליס מילר (הדרמה של הילד המחונן) זאת הפרעת אישיות שעוברת בתורשה. שיבוט של ילדים הוא רק שאלה של זמן וכנראה לא זמן רב מדי - למה להסתפק ב 50% של המוצר המקורי אם אפשר להשיג את 100% המוצר המקורי ( שהוא כמובן חסר תחליף :) )
את המופרעות האנושית כנראה שכבר אי אפשר לעצור. - על זה דיבר ניטשה כשדיבר על "מות האלוהים".
לפסיכואנליזה אולי אסור שתהיה השקפת עולם משום שזאת תהיה השקפת עולם פסימית מידי ועדיף להיות אופטימיים :).

אורית גודקאראורית גודקאר27/2/2010

הילדים והאג'נדה. שלום דר' ניצה ירום היקרה ושלום לכל המגיבים והקוראים,
רוב האנשים קונים נעלי נייק בלי שיקול דעת, פשוט מפני שבחנות לא מחזיקים את תווית המחיר הילדים הסינים המנוצלים, הם שקופים, המחיר האטרקטיבי לא. אבל מי שמאמץ דפוסי מוסריות שקוראים לו להחרים את נייק חייב לבדוק את הטענה הראויה באשר לנכונותו לקנות סוג ניצול אחר של רחם של נשים מהעולם השלישי. בהתלבטות האישית המוסרית שלי אני לצערי בוחרת את השיקול הפרקטי על השיקול המוסרי במרחב החיים שלי. ועדיין, זו בחירה שחשוב לא להשאירה שקופה.
התהליכים המתרחשים במשפחות ובהורות הם בעיני מרתקים ומדהימים, וכפמיניסטית ופסיכולוגית אני יכולה רק להצר שדר' ירום היא אחת הבודדות שמעזה לדבר עליהם. חשוב שנתבונן בהם באומץ, שנאתגר את עצמנו ולא רק נשב מהצד ונבחר לשתוק. הניסיון הקליני הצנוע שלי הוא שילדים במשפחות הומולסביות אינם סובלים יותר מילדים במשפחות הטרוסקסואליות, אך הניסיון כאמור צנוע. בעיני, העיסוק בהורות, הבחירה בהורות, ובעיקר אבות הומוסקסואלים שבוחרים באבהות טומן בחובו הזדמנויות חברתיות בעיקר לאבות ואמהות הטרוסקסואליים בתוך הורות עם חלוקת עבודה מסורתית, וזו כנראה האג'נדה שלי...
באשר למחקרים שרבים מכם הזכירו. נכון, יש מחקר שמראה על מגמה חיובית, וחשוב להסתמך על המידע שכבר נצבר. אבל גם את המחקרים האלו חשוב לסקור בעין ביקורתית ומפוקחת. מרבית המחקרים נערכו על ילדים לאמהות לסביות שנולדו מלכתחילה במשפחות הטרו' - יש אוכלוסיה קטנה מאד עדיין של ילדים שניתן לעקוב אחר גדילתם לאורך שנים. מרבית הילדים גודלו על ידי שני הורים, וקשה להשוות את תנאי החיים שלהם לילדים שגדלו עם הורה יחיד. מרבית המחקרים שבדקו אמהות חד הורית בדקו אמהות חד הוריות שלא מבחירה, או אמהות שהתחילו במשפחה רגילה והאב נעלם מחיי הילדים במרבית המחקרים אוכלוסיית הביקורת היא ילדים שהוריהם התגרשו, ולגירושים יש מחיר (שונה כמובן ממקרה למקרה, אבל עדיין מחיר) על הרווחה הנפשית של ילדים. מרבית המחקרים בדקו משתנים מאד "גסים" - כמו בכל המחקרים בפסיכולוגיה המדדים הם כה מורכבים שקשה מאד ללמוד על חווית היחיד מתוך ההכללה.
נדמה לי שדר' ירום מצביעה בעיקר על המשמעות של להיוולד לתוך אג'נדה כנטל נוסף שנושאים ילדים. מרבית המגיבים הצביעו בצדק על המחיר של להיוולד כלאחר יד, בלי מחויבות כלשהיא לאג'נדה. מובן שיש סכנה בכל אחד מהמצבים המוקצנים הללו. עד כאן אין כל חידוש (-: גם ילדים שנולדו לאג'דנה של "פיצוי" על אובדן או חסר בחיים של אמהות הטרוסקסואליות מצויים במידת מה של סיכון, כמו ילד שנולד לאחר אבל ואובדן של ילד אחר, ילד שנושא זכר של קרוב משפחה שנפטר, מצבים שמוכרים מקדמת דנא. גם אמהות "מושקעת מידי" יכולה להיות מקור לקושי ולמצוקה של ילדים, ועל זה כמדומני יש פחות מידי נכונות לתת את הדעת. חשוב שנדבר על המחיר של להיות "רצוי מידי", על המקום שתופסים ילד או ילדה בחיים של מי שצריכים להוכיח משהו עבור עצמם או אחרים באמצעות ההורות. ונדמה שהטכנולוגיות הרפואיות ותהליכי הגלובליזציה דוהרים קדימה ומוחקים את המחירים או הסיכונים באפשרויות שהם פותחים.
המשמעות של לגדול עם הורה יחיד או שני הורים גם היא אינה מבוררת מספיק. הורות היא משימה כבדה, מורכבת. האם אדם אחד מספיק לשאת את המורכבות הזו? האם נשים (שאני מעריכה כי לאורך שנים קיבלו עידוד ולמדו לשאת מורכבויות ריגשיות) אכן תמיד צריכות להיכנס למחויבות חיים כזו של גידול משפחה לבדן? לצד המגמה של אבות להיכנס לעול המשימות המשפחתיות, יש גם מגמה הפוכה של התפרקות מאחריות, הסתמכות על נשים ובנק הזרע לבדן...
ועוד - מה קורה כשנולדים ילדים עם צרכים מיוחדים לתוך משפחות אחרות, או אפילו ילדים עם טמפרמנט קשה יותר, ילדים שקשה להם להסתגל לשינויים ומעברים במתוך מצב שמובנים לתוכו מעברים רבים? כמה כחברה אנחנו מציעים תמיכה ופיגומים לתהליכי גידול ילדים מורכבים וקשים, או שאנחנו ממהרים לעשות אידיאליזציה של הבחירה בהורות. הורים רבים (מכל המשפחות) מצפים לתסריט אחד בלבד של גידול ילדים - ילד בריא ונוח שמביא סיפוק והנאה. חייבים לדבר את התסריטים המורכבים יותר, השכיחים לא פחות, של ילדים עם צרכים מוגברים, שמצריכים לגידולם ויתורים קשים וכואבים, לא ילדי "designer" בהזמנה. הפסיכולוגים צריכים לדבר על כך שהורות לפעמים חייבת לבוא על חשבון הגשמה עצמית של ההורה. גם זו אמירה לא תקינה פוליטית הרי.
הפסיכולוגים צריכים לקרוא לעצמנו לעצור רגע ולהרהר. לא להשתיק את הקולות אלא לבקש להתמודד באומץ ובפתיחות עם כל הספקות והשאלות שמתעוררות. ושוב, המחקר על ילדי הפריות, מבחנות ותרומות זרע וביצית לא תומך בהשערה שאלו ילדים בסיכון - כל המחקרים הרבים שבים ומראים כי לאחר פרק זמן של חרדה מוגברת והסתגלות מדובר בילדים שאינם שונים מילדים שנהרו בלי התערבות טכנולוגיות פיריון. ועדיין - אם נשתיק את הקולות השואלים, נפסיד הזדמנות פז להתבוננות ולמידה. אולי נפסיד את מי שמוכרחים על כתיפהם לשאת את משא האג'נדה. יעידו כאלף עדים ילדים שנשאו את משא האג'נדה בלינה המשותפת בקיבוצים לאורך השנים. מובן שמרביתם התפתחו למופת, ועדיין - יש מחירים, חלקם משמעותיים ומתמשכים.
ניצה יקרה, אני מודה לך על האומץ להתייצב ולהשמיע קול ברור, לעיתים נחרץ (-: אני תוהה שוב ושוב על חוסר הנכונות של רבים בקהילה המקצועית שלנו לעשות מעשה דומה. אולי מפני שבאמת יש חשש להיות לא תקין פוליטית? אני מבקשת לחדד לצד זאת את הרווח האפשרי לחברה שלנו מהתהליכים של היווצרות משפחות חדשות, משפחות מבחירה.
שבת שלום,
אורית

גיא שילהגיא שילה26/2/2010

ראיה סובייקטיבית ומוטעית. כמו שכתבו קודמי, חבל שהכותבת לא התייחסה לבסיסי ידע קיימים בנושא, שבדקו וחקרו התפתחותם - הן הפיזית והן הרגשית של ילדים שגדלים במשפחות אלטרנטיביות;
מצבם של ילדים במשפחות חד הוריות אינו דומה למצבם של אלו במשפחות בהן יש שני הורים (אגב, המחקרים הקיימים - שאחד מהם נעשה בישראל לאחרונה על ידי ד"ר תומר שכנר ופרופסור תלמה לייבל - מגלים שאם קיים הבדל בהתפתחותם של ילדים - ברמה הרגשית - הוא בין ילדים שגדלים במשפחה בה הורה אחד, לעומת ילדים הגדלים במשפחות בהן שני הורים, ולא משנה מאיזה מין/מגדר שני ההורים, כולל הורים בני אותו המין).

בנוסף, האם הורות 'נורמטיבית' היא הורות שבהכרח קיימת בה חשיבה על טובת הילד/בריאותו הנפשית והפיזית? האם המחברת באמת יכולה להצביע על כך ששני בני זוג נשואים, גבר ואשה, חושבים, שוקלים ומתכננים את ההורות שלהם, ועושים זאת כתוצאה מחשיבה מושכלת על טובת הילד? האין בהורות בכלל (לפני שהילד/ה נולדים) צורך אישי, לעיתים אגוצנטרי של ההורה הפוטנציאלי?
לצערי, בעבודתי עם משפחות והורים רבים, נתקלתי בלא מעט מקרים בהם דווקא ההורות האלטרנטיבית, זו שיש בה חשיבה ותכנון, ואינה מובנת מאליה, מביאה את ההורים הפוטנציאלים (זוג נשים, זוג גברים, אשה וגבר שאינם נשואים ומעוניינים בהורות משותפת וכו') לחשיבה ממוקדת על טובת הילד עוד לפני בואו לעולם, וגם לאחר מכן במהלך מסע גידולו והתפתחות המשפחה; מאידך, הורים רבים שמביאים ילדים בהורות 'נורמטיבית', נראה לעיתים כי מתייחסים לילדם כמובן מאליו, ולעיתים מביאים את הילד למציאות שלא תמיד מיטיבה עם התפתחותו - הן הרגשית והן הפיזית.

גילי רובינשטייןגילי רובינשטיין26/2/2010

מחשבות על חד הוריות. שלום ניצה,
כרווקה בת 39, הנמצאת בפרשת דרכים סביב שאלת האימהות, תגובתי הראשונית והאינסטינקטיבית בעת קריאת הטור שלך הייתה התקוממות ואף כעס, על שמרנותך, צרות אופקייך. כמטפלת, נזכרתי במטופליי ובאבותיהם, רבים מהם נוטשים, משתלטים, מתעללים רגשית, פיזית או מינית. תהיתי, האם הפנמות גבריות שכאלו עדיפות על אב הנעדר-מראש? אולם, במחשבה שנייה, הבנתי שהקול שאת מביאה קיים גם בתוכי. חוששת ליצור ילד באמצעות תרומת זרע, שכן מראש רחמיי נכמרים עליו, על הילד שלא יהיה לו אבא. לכן, שוקלת כיום גם את האפשרות להורות משותפת עם גבר הומוסקסואל, וכאן מוצאת עצמי מתקוממת שוב מול דברייך: למשל - האם גבר שאינו נמשך לנשים, אך מטבעו חם, רגיש, אמפתי וליברלי, אינו יכול ללוות ילדה במסעה לגילוי המיניות שלה?  ייתכן מאד שביכולתו לעשות זאת טוב יותר מאימהות רבות שמכירה, ובוודאי שיותר מאבות "סטרייטים" רבים. אין לי תשובות חד משמעיות, בעיקר שאלות, וחושבת בנושא כה מורכב גם לא ייתכנו תשובות כה פסקניות וחד משמעיות, כשלך.  
 

גליה אלמוגגליה אלמוג26/2/2010

הידע קיים..... שלום רב, ברצוני להביע הסכמה עם עם תגובתו של אורן שקדם לי, מאחר ובקריאת פוסט זה בולטת ההתמקדות בתחושות סוביקטיביות וההתעלמות מגוף ידע מחקרי רחב, מבוסס ומקובל בעולם על הורות אלטרנטיבית בכלל והורות חד מינית בפרט. גוף ידע זה בן כארבעים שנה מדגים היטב את תהליכי ההתפתחות והחוויות האישיות של ילדים בהורות אלטרנטיבית על סוגיה השונים. אין דינו של ילד מאומץ כדינו של ילד שנוצר בסיוע בנק הזרע ואלו גם אלו שונים בתכלית השינוי מהמסע שעובר ילד של הורה יחידני מבחירה.... לא חייבים להסכים עם גוף ידע קיים, אפשר להתנגד לו ולהציע אלטרנטיבות תאורטיות ומחקריות, אולם כדאי להכירו ולהציגו.

אורן קנראורן קנר26/2/2010

על בורגנות, תחושות בטן ובני אדם. "ריק קיומי מובנה"? "הורות טרנדית" - טקסט קשה מאוד כתבת. לא משום שהוא לא תקין פוליטית בעליל, זה דווקא יופי, אלא משום שהוא מתעלם ממציאות חייהם של הורים וילדים רבים, מהניסיון שנצבר בתחום וכן מהידע שמתחיל להיאסף מהמחקר בנושאים אלו. אבל למה לבלבל עם עובדות כאשר יש תחושות בטן? שאלת תם: האם "סבל הילדים" שאת רואה הוא הבסיס לכתיבת הפוסט? אם כן, מעניין: האם כולם באו ממשפחות חד-הוריות בורגניות, כל הילדים אומצו מסיבה טרנדית או נולדו בפונדקאות אופנתית? ואם לא, על בסיס מה נכתב הפוסט, מלבד "תחושות בטן"?
לפני שבועיים הסתיים כנס בן ארבעה ימים - כנס "משפחות הקשת" הראשון בישראל, שהוקדש למשפחות גאות ואלטרנטיביות, השונות במבנה שלהן ממבנה המשפחה המסורתי. הכנס עסק, בין השאר, בשאלות שאת מעלה, וממגוון דיסציפלינות. השאלות שנשאלו בו היו אמיצות, והתשובות מרתקות ומגוונות. חבל שלא היית שם לפני כתיבת הפוסט. מקווה שתוכני הכנס יתפרסמו בקרוב.

רחל בר-יוסף-דדוןרחל בר-יוסף-דדון25/2/2010

שאלה פילוסופית. את מעלה שאלות פילוסופיות שאינן פשוטות. עם זאת, לתחושתי, ישנן בעיות גדולות בהרבה שגורמות לסבל לילדים. האם עדיף היה לילדים אלו שנולדים, כפי שאת מגדירה כ"מותג", שלא להיוולד? לא נראה לי. ייתכן, שלפעמים המטפלים בילדים נתקלים באלו שסובלים, ולא באלו שעוברים תהליכים אלו באופן תקין יחסית, או שיודעים להתמודד עם סבלם. גם כמדריכה (כתבת שאת מלווה טיפולים), החוויה לעיתים יותר קשה מאשר לילד. את גם רואה את הילד בשיא מצוקתו, כשלצידך תיאוריות, הרואות בהורים כאשמים להרבה תחלואים, כפי שציינו זאת אלון ועומר.
התמונה לרוב מורכבת הרבה יותר מכך, ואפילו יותר מכפי שעומר ואלון מתארים זאת.
זו הפעם הראשונה בחיי שכתבתי משהו לא אוהד במיוחד באינטרנט, ואני חייבת להודות, שזה לא קל לי. אני מקווה שלא קשה לך מדי עם תגובתי.

דים סאםדים סאם24/2/2010

אגרוף לרחם.... את אומרת דברים מאד חשובים, שמדגישים פן שלא תמיד עוצרים לחשוב עליו. אותי מטריד גם מה עובר במוחו של ילד, שיודע שאביו הוא תורם עלום שם, ושיכולים להיות סביבו עוד ילדים כמוהו, שאולי נוצרו מאותו תורם. הרבה אחים שלעולם לא יכיר. כל המושג הזה של אחאות גם מקבל משמעות אחרת לפיכך. היה את המקרה ההזוי והמזעזע הזה, שבו בני זוג בבריטניה התכוונו לבוא בברית נישואין, ובדיקה גנטית העלתה שהם אח ואחות!
יחד עם זאת, אני חושבת שכל מי שמביא ילד לעולם הוא במובן כזה או אחר אנוכי, ומממש את זכותו, גם אם הוא עושה זאת בדרך הטבעית והמסורתית. יש אנשים שכנראה לא יוכלו או לא הצליחו להגיע לזוגיות בגיל מוקדם מספיק והם יודעים שתרומת זרע תהיה ההזדמנות האחרונה שלהם להביא ילד, כנ"ל הורים דו-מיניים, שלא רוצים לוותר על חדוות גידול הילדים. אני חושבת שיש דרך לגדל ילדים בצורה מיטיבה, לבנות איתם את הנרטיב שלהם (זה מתחבר לי קצת לפוסט של דוד אופנהיים על טראומה ובניית נרטיב), ואולי אפילו להתייעץ ולחשוב עם אנשי מקצוע איך לעשות זאת בדרך שהכי תיטיב עם הצמיחה וההתפתחות של הילד.