בלוגים | שפיות זמנית

חריץ של אור - רשמים וחוויות מעבודה עם פליטי עוטף-ישראל

ד"ר דן פולק | 1/12/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

התפאורה יוקרתית, מלונות ים-המלח, התאורה רכה, שמש מעל צבעי טורקיז, לכאורה חופשה פסטורלית ורוגעת. אף על פי כן, לא ניתן שלא להרגיש במועקה ובכבדות השורות בכל. בלבול ופחד, תחושת תלישות, כאב מבעבע, אי אמון ורסיסים של ביטחון (מסויים) שהתנפץ.

מאות ואלפי פליטים, תושבי יישובי העוטף, ממלאים עד אפס מקום, אם לא למטה מזה, את כל חדרי המלונות. כולם עד אחד פגועים, שורדים של טראומה שדבר לא הכין אותם לקראתה. מחבלים אכזריים הגיעו עד חדריהם הפרטיים, והצליחו לפגוע קשות ואנושות בתחושה שיש על מי לסמוך, שהממ"דים יגנו, שהצבא, שמישהו ...

אנחנו, קבוצה של מטפלים מתנדבים, בארגון של עמותת נט"ל (נפגעי טראומה לאומית), מנסים לעטוף את העוטף. באנו ל-3 ימים (נשארנו 10), לנסות לתת מענה ראשוני לצרכים רגשיים שעולים על גדותיהם. הרשימה הזו מנסה לאפשר לכם להרגיש את העשייה, את החשיבות והמשמעות של ההתנדבות כאן (ובכל מקום), עשייה שיהיה בה צורך עוד שבועות וחודשים רבים, אולי שנים.

# כדי לשוחח איתם צריך לשים בצד את האגו, ולוותר כמעט על כל ענייני ה-Setting; צריך לחזר בהתמדה, ולהבין בהדרגה שיותר מ-Reaching-Out ממושך, נדרש כאן Reaching-In מעמיק (שלנו בתוך עצמינו); רבים מ"אורחי המלון" לא ממהרים להיענות להזמנה לדיאלוג; חשוב להם יותר ללמוד איך ואיפה עושים כביסה ודחוף יותר להבין עד מתי הם רשאים להישאר כאן, לאן חוזרים, והאם...; ובכל-זאת, מגיש כוס מים, שואל -"אפשר?", זוכה להנהון רפה, יושב קרוב -"איך אתה?" ... -"הכל בסדר"; ומיד אח"כ "בעצם לא, ממש לא בסדר" (או אני מגיב: "הלוואי שאני הייתי מרגיש שהכל בסדר"); נהר של עצב וחרדה זורם, מהוסס ושוצף, קטוע, מבולבל, זוכר ושוכח, אבל זורם; טראומות עבר נשזרות בטראומת הווה מתמשכת; טראומה עיקשת, נרכשת, טראומה מצטברת; מגוון של טראומות מכל סוג ומין יוצרות קולאז' של מאות ואלפי חלקי פאזל, שאינם מסתדרים זה לצד זה; כילד למדתי להתחיל ב-4 הפינות, אח"כ להשלים את המסגרת, ורק אז לפנות אל חלקיו הפנימיים ולבנות תמונה; וכאן זה במקרים רבים לא אפשרי, לא כך; לא פעם אין מסגרת, ויש להחזיק חלקי פאזל רבים, שרחוקים עדיין מליצור תמונה ברורה; נדמה שגם כשתושלם התמונה היא תהיה שונה, מאוד שונה, מזו שהיתה כאן קודם; נחזיק אצבעות, ביחד, שתהיה שלמה, אף שהתרחקנו כל-כך ממושלמת; אף שחלקים רבים ייחסרו לנו.

- פרסומת -

'מעיון ליישום' מסלול העשרה והעמקה שנתי למטפלים
עיון וקריאה משותפת לצד תרגול סדנאי מונחה של טכניקות פסיכודינמיות

# יש מי שסגורים בחדריהם ואפילו ללובי או לחדר האוכל אינם מגיעים (וחשוב לאתרם, ולהגיע אליהם, לחדריהם); יש מעטים שפונים לבקש עזרה עבור עצמם ורבים שפונים עבור אחרים: ילדיי, בעלי, כלתי, חמותי; אני בסדר אבל היא/הוא/הם זקוקים לעזרה; "היא עוד לא יצאה מהממ"ד", "הוא עדיין נלחם במחבלים, בעיקר בלילה", "הבן הבכור, גדול כבר, חזר להרטיב", "היא שותקת, מתפקדת, אבל אני רואה שקשה לה, נורא קשה לה"; במקרים רבים אציע לפונה (נאמר שזו החמות) להציע לקרוב/ת המשפחה מפגשים משותפים (בואי, שתינו) - חמות וכלתה, איש ואשתו, הורים וילדים, בכל הרכב שהוא; לא אחת אלו ש"לא זקוקים לעזרה" מוכנים להתגייס ולהשתתף במפגש/ים למען קרוביהם שבעיניהם כן זקוקים; וביחד ניתן להתנסות בקרקוע הגוף, נינוחות, בשיתוף שמאפשר הקלה מסוימת, חיבור למשאבים, לכוחות, לזיכרונות טובים, לתקוות; אמא מנסה זאת למען הילד, רק כדי שתוכל ללמד אותו להירגע, ותוך כדי כך נרגעת בעצמה, נושמת קצת יותר; ילדים מתבוננים בהוריהם ומחקים את נשימותיהם ומעשיהם, מחייכים יותר; החמות מעודדת את בנה וכלתה ומחבקת את נכדיה.

# חלק מאלו שנחשפו לזוועות - אזרחים, בוגרים וצעירים, חילוניים ודתיים, חיילים וחיילות, חברי וחברות כיתות כוננות - לעיתים אינם מסוגלים לשתף בחוויותיהם לצד בנות ובני זוג, הוריהם או אחרים; החוויות, המראות והזכרונות קשים עד כדי כך שהם לא מוכנים להעמיס זאת על יקיריהם, מבקשים לשמור עליהם – מי שלא ידע ולא ראה, עדיף שגם לא ידמיין; ואעפ"כ זקוקים, כמובן, לאוזן קשבת, לתמיכה, למישהו שכן יידע, ישמע, יתמוך, ירגיע, יחבק ויכיל, את מה שאיננו ניתן להכלה; מישהם שיהיו עדים לתופת, לזוועה, מישהו שיהיה אדם, לצידם, שיביט ויראה, יקשיב ויבכה, וינשום, איתם.

# חשוב לנו מאוד ליצור גם מפגשים קבוצתיים, וזה לא הולך בקלות (בימינו הראשונים כאן), אבל ההתמדה משתלמת; אנחנו לומדים את השטח, ומן היום השלישי והלאה מקיימים קבוצת בוקר וקבוצת אחה"צ; נעזרים בנשות מפתח מקושרות קהילתית, אלו שמכירות את כולן, ה"סלברטיז"; הן מביאות את הגרעין, הנשי, והנשים את בני זוגן, הנגררים עמן; החללים בהם ניתן לקיים מפגשים – גדולים או קטנים מדי, לא תמיד ממוזגים, ואעפ"כ, מנסים, כי צריך לעבוד עם מה שיש; רק בקבוצה הרביעית אנחנו מעזים לבקש באסרטיביות אמפטית להשקיט טלפונים ניידים; והנה הן והם כאן, ביחד, מתגייסים לעזור זו לזו וזה לזה; מצליחים להביע את הגעגוע לשקט, את הביטחון-היחסי - שנפרץ, ולומר לזולת מילים מרגיעות; נאחזים במה שיש; גם סלוגנים וסיסמאות עוזרים לנו, אנחנו מחבקים באהבה קלישאות ומנטרות, "ברוך השם" ו"בעזרת השם", "עמישראל חי" ו"ביחד ננצח", וגם, כמובן, איך לא, את "העובדה החותכת, שאין לנו לאן ללכת"; הם מסכימים -ומוכיחים: מה שהכי עוזר לנו להתחזק, אלו הרגעים בהם אנחנו מצליחים לעזור לאחרים.

# חלקם אינם דוברי עברית ואנו נעזרים במשתתפים שגם מתרגמים; בתחילת מפגש נראה לעיתים כאילו אין בהם כמעט חיוּת וחיוניות, ממעטים מאוד לדבר ולהשתתף וספק האם ועד כמה מצליחים להקשיב; אני מזמין אותן ואותם לשתף בזכרון ילדות טוב (מארצות מוצאם) וחיוכים מפציעים ומילים מפשירות; מנסים להמשיג ביחד את הרגשות הטובים שמתָּעַדְפִים זיכרון מסויים על-פני אחרים; בשאיפה – נפנים את זה עמוק יותר, יציב יותר, נעגן; אח"כ, מוזמנים ומספרים על חרדות טורדניות וכאבי לב קשים, על אובדנים ממשיים ורגשיים שחוו וחווים, בשבת השחורה ולאחריה, על דאגות חריפות מפני הווה ועתיד מעורפלים ואפורים; בנשיפה – נוציא משהו מזה החוצה, נוריד מעט ממשקל המועקה; ואז נזמין את הילדים שעדיין חיים בתוכם, בזיכרונותיהם, הבטוחים, המוגנים, האהובים, "לפגוש" -בדמיון- את עצמינו הבוגרים והעצובים, להחזיק בידינו, לנשום איתנו ולומר לנו מילים של נחמה, אהבה וביטחון; ולא נשכח לנשום, לאט ועמוק.

# הורים וילדים; יותר מיום בממ"ד, יותר מיממה; שמרנו על ידית הדלת; שמרנו על שקט; השתעלנו ובכינו לתוך כריות, שלא ישמעו אותנו; הכלבה שתמיד נובחת, על כל מי שעובר ליד הבית, השתתקה ודממה לכל אורך היממה, לא נבחה ולא עשתה את צרכיה (אנחנו אילתרנו פתרונות); המון כלבים היו ככה, זה ממש לא יאומן; אני לא האמנתי שנצא מזה; אני הייתי בטוחה שנצא מזה; אצלי זה התחלף כל רגע; תמיד חשבתי את עצמי לאדם פסימי ולפתע, דווקא בנורא מכל, הפכתי אופטימית; פירשתי כל שקט כסימן מיטיב, ויריות כסימן לבואם של כוחותינו לחלץ; בבוקר, כשראיתי חריץ של אור (כי חלון הממ"ד לא אטום לחלוטין) – כבר ידעתי שיצילו אותנו, ממש ידעתי; עכשיו ההרדמות קשות לי, כשהם מחבקים אותי ואומרים לי "אל תלכי" - אני מיד חוזרת לשם, לממ"ד, ומתכווצת; אולי גם הם חוזרים לשם... אבל אולי לא...; לא יודעת איך להגיב ומה לומר; אז אולי כדאי לומר: "איזה מזל שאפשר להתחבק כשמפחדים?"; כן, זה באמת מזל שאפשר; אפשר חיבוק?

- פרסומת -

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

# בין הפגישות הרבות, השיחות החטופות והשיחות העמוקות, בין הפחד, הכעס, הבילבול, העצב הגדול והבכי לפרקים, קורה שגם חיוך מתגנב ונושאי שיחה של פעם, מהזמנים שלפני התוהו, נשזרים בשיח על אירועי אוקטובר הנוראיים; ומותר, כן מותר, לדבר על הכל, על כל מה שמעסיק ומטריד, ומותר שימשיך להעסיק אותנו, בלי שנקטין ונגמד כל עניין מחמת הפרופורציות ההכרחיות; אז גם הזוגיות חשובה, למי שיש וגם למי שאין, ואהבה כמובן, ומיניות -כולן יכולות להיות, לחוד וביחד, גם משאבים משמעותיים לחיזוק הכוחות הנפשיים- ומותר, לגמרי מותר, ואף רצוי, שנשוחח על כך; על חיבוק מנחם, על מגע רועד, על צורך נואש בקרבה ובחום, על מה שהיה, מה שעכשיו ומה שיהיה; ואפילו, כן, למה לא, אם זה מעסיק אתכם אז נשוחח גם על כך (אולי הכשרתי ונסיוני גם כמטפל מיני יהיו רלוונטיים כאן) על זקפה והיעדרה, על טיפולים אפשריים, תרופתיים ורגשיים, ועל חשיבות הזקפה, לגברים ולנשים; היושבת לצידו מצדדת בעמדתי, שבמקרים רבים זה חשוב יותר דווקא לגברים ופחות לנשים שאיתם; שיחות שמתחילות במבוכה ממשיכות ביתר ביטחון לשתף והעזה לשאול, ומתגלגלות מן הזקפה הפרטית אל הזקפה הלאומית שלנו, שגם היא כבר לא מה שהיתה, גם היא כעת חלשה ומגמגמת, מקווה לימים טובים יותר; ונכון לעכשיו, אנחנו מסיימים את המפגש (המשך יבוא) במסקנה ש-גם כשהזקפה נחלשת עדיין אפשר ורצוי להיות ביחד!

# לא חשוב כמה גדולים ובטוחים הם נראים, לעיתים הם מרגישים שבריריים (כשהם מרשים לעצמם להרגיש); איבדו חברים ומחפשים ביטחון בכוחותיהם, בכוחותינו; עצובים וטעונים שאלות לאומיות, קיומיות, חברתיות, ואף שאלות של אמונה; ההתנסות בהרפיית איברי הגוף, במיקוד בכאן-ועכשיו (דחיקה לרגעים של עצב העבר ודאגות העתיד) ובנשימה מוּדָעַת, איטית ועמוקה, מאפשרת לחלקם - אם וכאשר הם מסוגלים להרשות לעצמם לנוח ולסמוך - הרפייה גופנית עמוקה, מן מצב של נים-לא-נים, נעים על גלי קולי המוביל למסע בגוף, בנשימה ובנשמה; נשימתו מהדהדת את נשימתי ונשימתי את נשימתו; עמוק וארוך, קולני ופתוח; שאלות ותשובות ללא מילים; לעיתים נראה שאין צורך במילים, או אין מילים שתוכלנה לתאר, להביע ולנחם; אני מבקש ומקבל רשות לאחוז בידיו ומזמין אותו להרפות אחיזה; עיניו עצומות אך דמעותיו זולגות ללא הרף; וכל העת אנחנו נושמים ביחד, בקול, נשימתי מלווה את מילוי האוויר בריאותיו ואת ההתרוקנות; מעגל ספיראלי מתמשך של שואה ותקומה, אובדן וחָיוּת.

# התחרפנו מכך שנותרנו לבד, שלא הגיעה תגבורת; נדרשנו לבחור בחירה בלתי אפשרית - להישאר ביישוב שלנו, אף שטרם הגיעו אליו מחבלים או לנסוע לעזור אצל אחרים, שכבר היו בעיצומה של לחימה; כל בחירה קשה מזולתה ומחיר האשמה - אשמת הניצולים - משולם כעת בריבית דריבית; אבל - אני מזכיר להם - לא ידעתם אז את מה שאתם יודעים כעת (לאן הגיעו המחבלים ולאן לא הגיעו ולא יגיעו), ואת הבחירות שלכם עשיתם על סמך הכללים הידועים, ההנחיות שתירגלתם, המחוייבות, והסכנות האורבות; לשפוט את עצמינו -בדיעבד - לא יקדם את ההחלמה; המחשבות על "מה היה קורה אילו..." קונות להן אחיזה ומסרבות לנטוש, בעיקר משום שקשה כל-כך להבין ולקבל שלא יכולנו ולא הצלחנו למנוע את האסון הנורא; נקח ת'זמן, נקח אוויר, עמוק ולאט, ונסכין למציאות: קרה לנו אסון; היינו גיבורים, ובכל-זאת קרה לנו אסון; נהיה גיבורים, גם בבכי ובאבל אנחנו גיבורים, ונצא מחושך לאור; חזק, חזק ונתחזק.

# ואיפה אני, איפה אנחנו, המטפלים, בתוך כל זה? מה קורה לי ולנו, בצלילה הפתאומית הזו אל הסיפור הגדול שהפך כעת לסיפור השבר הגדול? נאחזים בניסיון חיינו ועבודתנו, במה שכבר למדנו, בפרוטוקולים קיימים על טיפול בטראומה, אך זוכרים שבראש וראשונה דרושה הקשבה פתוחה לְמה שקורה כעת, לְמה שחי - ומת - כעת, לָאמת; ביום - מכילים את ההצפה ומחזיקים את הסיפורים ואת המספרים, ובלילה – מתקשים להירדם, וכשנרדמים חולמים ומקיצים; הסיפורים ששמענו חודרים לחיינו ולרגשותנו, כי אי אפשר ולא נכון להשאר "בלתי מעורבים"; כי אנחנו שם בנוכחות רגשית, בכוונה שלמה, להיות יחד, ככל שניתן, יחד עם האנשים והקהילות; וגם אנחנו חייבים את ה-יחד שלנו, את קבוצת השייכות; ה-יחד שלי היא בראש וראשונה בת-הזוג שלי, מטפלת כמותי, שאת המסע הזה אנחנו עושים ביחד; ובנוסף, במעגל הרחב, המטפלים האחרים שלצידנו, המסגרות שנוצרות, באופן מוסדר ובאופן אקראי, משמשות לשיתוף, לתמיכה ולהדרכה; לפורקן של כאב ומתח; לשאלות קטנות וגדולות; מה לעשות, ויותר מכך – איך להיות, לצדם של הזקוקים לנו; נאחזים בתפקיד ומתחזקים מן המשמעות והאמונה במה שאנחנו עושים, בתועלת שבכך, בכוח האדם לצמוח גם מן השברים.

- פרסומת -