פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מה באמת אנו יודעים על הורינו?

מה באמת אנו יודעים על הורינו?

פרופ. עמיה ליבליך | 11/4/2010 | הרשמו כמנויים

לפני ימים אחדים פורסמה רשימה שלי ב"הארץ -ספרים" על ספרה של ליזי דורון "ויום אחד עוד ניפגש". הספר האוטוביוגרפי הזה עוסק בחוויותיה של הגיבורה, 'דור שני' לשואה, המנסה לגלות את עברה ובעיקר את נסיבות היעלמותו של אביה. בעוד שזוהי העלילה המרכזית בסיפור, חידה הנותרת עלומה, טענתי בהערותי לספר כי לא רק בני דור שני לשואה חסרים פרטים מדוייקים על מוצאם ועל דמויות הוריהם, אלא שכולנו נידונים לבורות ולעיוורון כשאנו מנסים להסתכל נכוחה על הורינו. מה שלא יהיו הסבריהם של פסיכולוגים קליניים, כל אחד לפי התיאוריה שהוא מחזיק בה, לדעתי זוהי עובדה שאין ממנה מנוס, פער הדורות הזה הוא גורלנו. יש מסך המפריע לנו לראות את ההורים כפי שהיו באמת, והרחקת המסך היא מטלה קשה המושגת רק לעיתים רחוקות.
חברה שהתאלמנה סיפרה לי כי בשנים שהיא ובעלה היו צעירים, נהגו לערוך מסיבות ריקודים סוערות בביתם. כאשר ישבה שבעה על בעלה התייחסו כמה מהמבקרים לאותן מסיבות של פעם. בנה של אותה חברה, ששמע את הדברים, אמר לה בנוכחות המבקרים: "מסיבות? ריקודים? כאן בבית? את ואבא בכלל ידעתם לרקוד?" חברתי ניסתה להזכיר לבנה הבכור כי היה נוכח במסיבות שכאלה כילד בגיל בית הספר, ולא כתינוק, עמד ובלע את המראות והקולות בלב ההתרחשות, ואפילו אהב לעזור בהגשת הכיבוד והמשקאות לחברים. הצעיר טוען - להד"ם. הדחקה? הצורך להפוך את הורינו ליותר טובים, יציבים וחזקים ממה שהיו באמת?
מזוית אחרת, אני חווה את התופעה בעצמי בשבועות האחרונים, בהם אני עוסקת, בעזרת ידיד, בתרגום מכתביהם הפרטיים של הורי ושל סבי וסבתי מפולנית לעברית. אגב, זוהי משימה שבמשך שנים דחיתי אותה מכל וכל, והנה פתאום כבשה את לבי וזמני. כל דבר בעיתו, כנראה.
במכתבים שרובם נכתבו עוד לפני שנולדתי, אני מגלה עובדות שכלל אינן מתיישבות עם הזכרונות שלי. המכתבים חושפים אהבה רומנטית, ארוטיקה לוהטת, בין הורי כשהיו סטודנטים והתכתבו בין אוניברסיטת פראג ואוניברסיטת וינה. בתכתובת המשתרעת על עשר שנים כמעט, מתגלה ערגתם הגדולה זה לזו. לפי זכרונותי כילדה, היו יחסיהם טובים, אך מתונים. הם היו בראש וראשונה שותפים למשימה של ניהול הבית והמשפחה. עד כמה שלא אחטט בזכרונטי, לא גיליתי שום סימן של מיניות או משיכה גופנית ביניהם, הם היו תמיד מאופקים ביחסיהם, וגם האהבה שגילו זה לזו הייתה מלווה בציניות שהקטינה את חשיבותה. האם עד שגדלתי להבין מה קורה בבית התפוגגה האהבה של נעוריהם? או שמא ידעו להסתיר היטב מבנותיהם את מה שהביעו הלאה בחדרי חדרים? אגב, ההשערה השנייה קשה מאוד להגנה לאור תנאי המגורים הצפופים בהם גדלנו. עם זאת, ידוע כי העצה הרווחת להורים אז הייתה לא להראות רגש יתר על המידה, לא כלפי הילדים וגם לא ביניהם, בין היתר כדי לא לעורר את תסביך אדיפוס...
דוגמא אחרת לבורות או לעיוורון נוגעת לאישיותה של סבתי, שהגיעה ארצה עם בעלה, סבא שלי, אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי שברחו מפולין עד סיביר וניצלו בנס. במכתביה להורי שעלו ארצה לפני המלחמה, מתגלה סבתי כאשה חזקה וגאה, בעלת מקורות מידע ותושייה, המייעצת להורי הצעירים בארץ, ואף מעודדת אותם במשברי הקליטה שלהם. כאשר פגשתי אותה בירושלים, עשר שנים מאוחר יותר, לא נותר בה כל סימן מכוחותיה אלה, היא הייתה אשה פסיבית וחלשה, ונראתה לי כזקנה מופלגת שלא יכלה לשרוד אפילו יום אחד לבדה. ודאיי חלו באישיותה שינויים עמוקים הודות לתלאות שעברה. אילו התבקשתי לספר עליה מזכרונותי הייתה מתקבלת תמונה שונה לחלוטין מזו המצטיירת מתוך מכתביה.
יהיו שיגידו כי כל זה מובן מאליו וכבר נאמר על ידי גדולים וטובים. אבל התגלית האישית שווה יותר מאלף ספרים.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

היה לי הכבוד לבקר אמש במוזיאון תל אביב בתערוכה המקיפה של דגנית ברסט, זוכת פרס רפפורט לשנת 2012, יחד עם...
זה טבעי לגמרי ששבוע-שבועיים לפני בחירות עולה הממד של שייכות פוליטית ומפלגתית לראש הרשימה של מגדירי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דרורית אמיתי-דרורדרורית אמיתי-דרור17/7/2010

שלום לפרופ' עמיה ליבליך,. הבלוג שלך, שנוגע, בין השאר, גם בחיפוש שלנו אחרי ראשיתנו עוד בדור של טרם היווצרנו, מעסיק הרבה מן האנשים שאני מכירה. גיל? דור שני? עניין אישיותי? לא ממש ברור לי. אותי זה מאד מעסיק ואני יכולה להעיד על עצמי שאני מתאימה לשלושת הקריטריונים (גיל, דור שני, אישיות מחפשת...)
העיסוק בהורינו וב"ארגז החול" שבו גדלו (בארץ אחרת, בזמנים אחרים, בחיים אחרים) הוא עניין שמדובר הרבה ביני ובין כמה מבני משפחתי, ביני לבין חלק מחברי.
חלקם כותב אותם בדרכים שונות. אני כותבת סיפורים קצרים ומציירת אותם, אחרים צורבים אותם אחרת.
חברה טובה מאד שלי, שנמצאת זה שנים רבות בארץ אירופאית ובנתה שם את חייה, כתבה סיפור נפלא, מדוייק עד כאב ורגיש על אביה ועל עצמה ובה עולה אותה שאלה שאת מעלה במיוחד בפוסט הזה וגם באחרים.זהו סיפור ראוי מאד מבחינה ספרותית, מצליח להגיע אל האוזן הפנימית של השומע, חשוב מאד (אולי אפילו מכונן) מבחינת הכותב עצמו - וחייב להיות נחלת האחרים שחווים חווית חיפוש דומה ואולי ואינם מצליחים לכתוב אותה ולהתבונן בה במראה.

הבלוג הזה עשוי לשמש התחלה של יצירת מקום איכסון מכובד ונגיש לסיפורי חיים וחיפוש, כמו אלה שאת מתחילה לתת לנו במתנה.

דרורית אמיתי-דרור

רות רגולנט-לוירות רגולנט-לוי17/4/2010

מעניין למה. התרגשתי לקרוא את דברייך, עמיה, כיוון שלי היתה חוויה דומה. לפני כשנה וחצי, בעקבות מותו של אבי, קראתי את מכתבי האהבה שהוחלפו בין הורי. אמי התגייסה לצה"ל זמן קצר לאחר הכרותם וכך שמרו על הקשר בתקופה מסויימת. גם אני הופתעתי מאוד מהארוטיקה ומן האהבה הגדולה שחוו אז. בבית כן ראיתי לעיתים כילדה ביטויי אהבה, אם כי לא ביטויים מיניים כלשהם - אני חשה שזה היה טבו.
מעניין מה עומד מאחורי הצורך שלנו להכחיש את מיניות הורינו? וגם את עולמותיהם "האחרים", אלה המשתרעים מעבר לפן של הורותם? האם זו העמדה הנרקסיסטית-אגוצנטרית של "היות ילד" הזקוק למקום של הכלה מלאה ואין לו אפשרות לחשוב שיש משהו מלבדו? האם אלה חוטים או שיירים של העמדה האומניפוטנטית של התינוק- העולם קיים למעני, ואני במרכזו? אני מניחה שזו חלק מן התשובה.
ובמקביל עולות בי מחשבות על הורים שהקדישו את מרבית חייהם למשהו אחר "גדול מהורותם", אמנים או מדינאים (עגנון, בן גוריון- סתם דוגמאות)- ששם אולי חל היפוך מסוים בתפקידים, והילד פינה מקום להורה ולעולמו, ואולי מקום ההורות השתנה שם והילד היה חשוף לחלקים רבים מן אדם, האמן, המדינאי שהיו אביו או אמו? ואיזה מחיר משלם ילד הגדל להורה כזה?
מחשבות...
תודה על דברייך.

פנינה יונה בר-יוסףפנינה יונה בר-יוסף16/4/2010

הורינו. שלום עמיה
מרגש היה לקרוא את דברייך, עמיה.
אני בהחלט מסכימה שאנחנו לא מכירים את הורינו כמו שהם "באמת"
זה לא פלא. הם מסתירים מאיתנו המון דברים, שמא לא יוכלו לתפקד בתור "מחנכים"
ועוד כל מיני סיבות

דרך אגב, מצאתי עכשיו את האתר הזה, ולשמחתי את כתבת משהו.
וזו הזדמנות לומר שקראתי את כל ספרייך.
ואהבתי אותם מאד.

רק את ילדי גוש עציון לא התחלתי ולא גמרתי.

האם את כותבת עוד ספר? מחכה לו.

בברכה
פנינה-יונה.

יעל סיוןיעל סיון15/4/2010

מחשבות.... שלום עמיה, היה מרגש לקרוא את החלק האישי בדבריך, על הזכרונות המצויים בפער ממה שאת מגלה ולומדת על הוריך ועל סבתך מהמכתבים...
אני חושבת לעצמי מהו מקור הקושי, המשיכה, אבל פעמים רבות גם הדחייה, מלהכיר את הורינו "כבני אדם"? האם זה משהו שהוא חוצה זמנים ותרבויות, או שיש להבנייה התרבותית חלק בו?
האם זהו "הישג התפתחותי", בדומה להישג של היכולת לפגוש את המטפל/ת כסובייקטים במסגרת טיפול, ולהגיע ל"הכרה הדדית"? (לפחות לפי גישות מסויימות) או שאולי זה כלל לא משהו לשאוף אליו?
אני מרגישה שהיכולת של אדם להכיר אדם אחר, באופן שהוא יותר שלם, יותר מורכב, היא דבר בעל ערך רב, הישג אנושי... אני חושבת עוד שהאפשרות של ילדים והורים (ובני משפחה בכלל) להכיר את זה את זה היא גבוהה מאד. היכרות שהולכת "עד לעצמות", לניואנסים של כל קול, מבט, ומצב, וכוללת אינספור מצבים אינטימיים נפשיים וגופניים. אולם, בד בבד משהו גם לא מתאפשר, ופעמים רבות בני משפחה אינם "מכירים" אחד את השני וכל כך הרבה יכול להישאר לא ידוע, לא מוכר, לא מובן...
אני חושבת באיזה מצבים יש יותר גמישות בתוך התפקידים שלנו בקשר, כך שאמא תהיה גם אמא וגם עוד דברים אחרים (אשה, ילדה, בת זוג, "אחרת") עבור הילד/ה? והבן או הבת יהיו גם הילדים המוכרים, וגם "אחרים" לא ידועים להוריהם? האם זה רצוי?
פתאום אני חושבת שאולי בקשרים משפחתיים, שהם מטבעם מאד קרובים ואינטנסיביים, קשה לווסת את הסקרנות - לשמר אותה (לרצות להכיר את האחר), וגם לא "לקלקל" אותה (להפוך אותה לחודרנות או להיעדר סבלנות לצורך במרחב פרטי).
מחשבות...