פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עגנון בצל הקורונה

עגנון בצל הקורונה

פרופ. עמיה ליבליך | 5/8/2020 | הרשמו כמנויים

במשך הסגר המלא של 'הגל הראשון', קראתי במלואם שני ספרים גדולים, באיכות וגם במידה - את 'אנה קרנינה' מאת טולסטוי (באנגלית), ואת 'ספרי יעקב' מאת טוקרצ'וק (בעברית). את הראשון קראתי בפעם השנייה, מאחר וכאישה צעירה כבר קראתי ספר זה, בעברית, באחד התרגומים הישנים. את השני קראתי, כמובן, בפעם הראשונה. כשאני חושבת מדוע אלה היו הספרים שעימם ביליתי שעות כה מרובות, אני משוכנעת שהדבר נבע מתוך ההרגשה שגם בימי הסגר אני חייבת לעשות משהו משמעותי לרוחי, ואסור לי 'לבזבז את הזמן'. אם אין עולם חיצון, שיהיה עולם פנימי מלא וגדוש ביופי ובהגות.
לא אספר כאן בשבחי אולגה טוקרצ'וק וספרה – אבל שמחתי לגלות שהיא תירפיסטית, יונגיאנית כנראה, וזה מוסיף לי גאווה כפסיכולוגית ש'היא משלנו'. וגם כאישה, כל כך ידענית וכשרונית, כמובן! אני ממש ממליצה לכם לא להירתע מכובד הכרך, משום שהוא יזמן לכם חוויה נפלאה. ועל אנה קרנינה כמובן שאין לי מה להוסיף. אבל, מה שקרה לי בעקבות שני הספרים האלה, שכאשר חזרתי לספרות יפה 'רגילה', מהספרים שיוצאים עכשיו בעברית או באנגלית, ואפילו המומלצים ביותר – חשתי שאין לי סבלנות לקריאה הזו. תגובות כגון: מה, שוב? זה הכל? גרמו לי להניח לספר אחרי עמודים ספורים. כמו בניסיון לטעום יין זול אחרי טעימה מהמובחר, הבנתי שאני מחפשת אילן גבוה, משהו כמו שני הספרים הנ"ל, כדי להקדיש לו את זמני היקר.
כבר אין סגר מלא, אבל הקורונה איתנו, ואנו נדרשים להסתגל לנוכחותה. אני שוב 'עובדת', ולא רק בזום – אבל זמן לקריאה יש. אז למה לא עגנון, בעצם, אולי זה יתן לי את האגוז הקשה לפיצוח שרוחי מבקשת? וכך הגעתי אל כרכיו של עגנון שהעלו אבק אצלי בארון הספרים במשך שנים רבות.
בושה להגיד את מה שכולם יודעים: עגנון הוא באמת גדול, ענק. סיימתי את "אורח נטה ללון", נהניתי מכל רגע, וגם הבנתי – בלי פירוש רש"י של המורים לספרות. הכרך הבא ששלפתי מהמדף הוא "על כפות המנעול". קראתי בשקיקה את סיפור האהבה של "בדמי ימיה" (שראיתי גם ב"חאן" בהפקה תיאטרונית מושבחת), והנה הגעתי ל"סיפור פשוט". ואללה! כמו שאומרים נכדי. זה הספר שעליו נבחנתי לבגרות בספרות מורחבת לפני למעלה מ-60 שנה, ומאז לא קראתי אותו שוב. כמה טוב ליהנות מספרות יפה שלא תחת עול הבחינות המתקרבות! יש מקצועות ונושאים שזהו פשע ובזבוז ללמד ילדים, צריך לחכות להדהוד שנותן ניסיון החיים, ואז משתבח טעם הספרות כמו יין ישן.
עלילת הסיפור הכלל לא פשוט הזה נוגעת מקרוב בקהל פסיכולוגים. זהו סיפור על איש צעיר שבהשפעת הוריו נוטש את אהבת נעוריו ונישא לאישה 'מתאימה' ממנה. שנים מעטות אחרי שנכנס לחיי הנישואין הבורגניים שלו ובזמן שאשתו בהיריון ראשון, הוא 'משתגע'. מדבר שלא לעניין, משוטט יחף ביער, מאמין שהוא תרנגול ומשוחח עם העצים. אפיזודה פסיכוטית היינו אומרים. לפי עלילת הסיפור יש לפחות שלושה גורמים לשיגעון של הירשל, גיבור הסיפור: ראשית, ויתור על אהבה, או ניסיון להדחקת היצר, התסכול מחיים קרים ללא נפש קרובה - עלולים להביא לשיגעון. שנית – גורם תורשתי; שהרי במשפחתו של הירשל מצד אמו היו כמה מטורפים ידועים. ושלישית – כדאי להעמיד פני חולה נפש כאשר נציג הצבא מגיע לעיירה במטרה לגייס לשירות את היהודים הצעירים, שהירשל נמנה עליהם.
לפי עלילת הסיפור, הטירוף של הירשל – שאינו העמדת פנים - ניתן לטיפול, כשהוא שוהה חודשים אחדים ב'סנטוריום' ומבריא ממנו. מה מרפא את הירשל ממחלתו - זהו נושא למאמר נפרד, וודאי כבר נכתב אי שם על ידי סטודנט או חוקר. כל מה שאומר על תיאור ההחלמה לפי עגנון, שיש משהו מאוד הומאני בטיפול שהירשל מקבל וגם דגש על 'גוף-נפש' – שני נתונים שכל פסיכולוג אמור לאמץ. לתרנגול, שמשחק תפקיד מרכזי בשיגעון של הירשל, יש כנראה שורשים בסיפורי שיגעון יהודיים, כמו בסיפור החסידי המפורסם של רבי נחמן מברסלב על בן הפריץ שהאמין כי הוא 'אינדיק', וברור שזוהי קריצה של עגנון לאותו מקור. מעל פני השטח, הירשל מאבד את שפיותו כתוצאה מקרקור תרנגולים שאינו נותן לו לישון בלילות. כך מתאר עגנון את מחשבותיו של הירשל בזמן התקף השיגעון שהוביל לאישפוזו: "מכל מקום טוב שלא צעקתי, שאיני יודע אם הייתי צועק כבן אדם או קורא כתרנגול. ואם הייתי קורא כתרנגול, מה היו הבריות אומרים, דעתו של זה נטרפה" (עמ. רי"ד).
מסתבר שגם על בריאות הנפש והטיפול בה ידע עגנון יותר ממה שאפשר לשער, ובטח כתבו על זה לפני, כמובן. אני רק ביקשתי לשתף אתכם בהנאתי.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהייתי ילדה תל אביבית אני זוכרת את המשפט שנהגתי לומר כתירוץ לעצלנותי, רחמא ליצלן "החום הזה מייבש לי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן9/8/2020

שלום. הרעיון הכל כך גאוני בסיפור פשוט הוא שהעלילה פשוטה מאד כמו סיפור משרתות זול ובכל זאת הוא ספר מופת בגלל צורת הכתיבה החכמה והפסיכולוגיה המורכבת והמעניינת. עגנון בהחלט סופר גאון וטוב מאוד. אני ממליץ לך על ויליאם פוקנר, סופר תודעה אמריקאי גאון במיוחד. קראי "הקול והזעם" "בשוכבי גוועת". הוא עובר בין זמנים, דוברים ותודעות. לא צריך לנסות לעקוב אחרי העלילה שלו כי העיקר אצלו התודעה. "בשוכבי גוועת" ספר על הבאת אם לקבורה, וכל הספר מתאר דיבורים מעשיים טכניים איך להביא אותה לקבורה. "הקול והזעם" מתחיל בקטע שדובר בו גבר מפגר שבגלל הפיגור השכלי עובר כל הזמן באמצע פסקה ובלי קשר בין זיכרונות מזמנים שונים. בשירה אמליץ לך על אלתרמן, על ביאליק ועל אורי צבי גרינברג ובכלל השירה העברית הצעירה מעולה. צבי גרינברג כותב בעוצמה על דם, על אש, על אלוהים, על מוות ועל מין, ולצערנו הפך לפשיסט בסוף חייו אבל היה משורר טוב מאוד.