פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בְּכִיָּה תְּקוּעָה בְּלִבִּי

בְּכִיָּה תְּקוּעָה בְּלִבִּי

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 2/5/2019 | הרשמו כמנויים

אני יושבת במטבח של סבתא, לוגמת באיטיות מתפנקת מרק עוף צח שהיא סיננה עבורי במסננת צפופה, כדי להבטיח שלא יחדרו חלילה שאריות זדוניות של בצל או פטרוזיליה. הרגליים שלי כל כך קצרות שאינן מתקרבות אפילו לרצפה, אך האוזניים ענקיות, כרויות במתח סקרני אל הטרנזיסטור שעל המדף. הוא תמיד פתוח בעוצמה נמוכה, לכאורה סבתא אינה משגיחה בו. הידיים שלה מלאות חיים: קוצצת, מבשלת, לשה, מטגנת, מדיחה. אך פעם בכמה זמן, היא נוטשת ברגע אחד את הכל ופורצת בבכי. 'את שמעת מה הם אמרו'? היא שואלת אותי, אך אינה ממתינה לתשובה. מתיישבת לידי כמו היינו זוג חברות, אחיות לצרה, ובוכה על החייל שנפצע בהיתקלות בצפון, על ההרוגים בתאונת הדרכים או על כל מיני מרעין בישין אחרים שזה הרגע התפרצו לעולמה. כשהיא מסיימת לבכות, היא שבה לעבוד במרץ בטבעיות רבה, כאילו לא ארע דבר.

עם השנים גדלתי, ואפילו הסכמתי לאכול את מרק העוף המרפא שלה מבלי שעבר מסננת. שידלתי אותה בלי הרף לספר לי שוב על ד"ר מנגלה הרשע שעשה ניסויים בתאומים, על ילדים רעבים ועל כלבים שטורפים יהודים שמנסים לברוח. כשכוחותיה כלו, היינו יושבות יחד וצופות בטלוויזיה. לא יכולתי לסבול את הדמעות המתפרצות של הסבתא הבכיינית הזו. הן בלבלו אותי. הרי היא אישה חייכנית, פעלתנית, שופעת אמונה. הדמעות שלה הכעיסו אותי – למה הן משתחררות בקלות בלתי נסבלת שכזו?

דמעות של חלב

כשהפכתי לאם, לא הבנתי מדוע סבתא מתעקשת לראות אותי מיניקה. למה היא חודרת למרחב המקודש שלי, מתבוננת בי בעיניים חודרות, פעורת פה? ניסיתי להדוף אותה באלגנטיות, ואחר כך בגסות. זה לא הועיל. היא התעקשה לשבת צמוד מדי אלי, ללטוש עיניים ברגעים אינטימיים וכאובים של ניצני הנקת בתי הבכורה. בזמן שטפחתי לעצמי על השכם בגאווה מטופשת על התיקון שאני עושה, שוברת את שרשרת העדר ההנקה במשפחה, קפאתי כהיא סיפרה לי מדוע לא הניקה את אמי. וזו הייתה ההוכחה לכך שכן בוכים על חלב שנשפך.

סבתא שולמית, אוד מוצל משואת יהודי הונגריה, ניצולת 'רכבת קסטנר', סיפרה לי על החלב שהחל לגדוש אותה לאחר הולדת אימי, ועל הרופא שאסר עליה להניק משום שהחלב שלה כנראה מקולקל, כיוון שהיא הגיעה 'משם'. היא סיפרה על רגעים ארוכים וכאובים בהם עמדה בשירותים, סוחטת את החלב שמסרב להתייבש אל האסלה וממשיך לנזול ללא שליטה. כך עמדה והורידה לטמיון את הזהב הלבן, משום שהוא הגיע מאשה 'מקולקלת'. משהו התחיל להתחבר לי בין שפע הדמעות לשפע החלב שנגזל ממנה ומאמי. כיום ידוע, כי ההורמון אשר מעודד את יצירת חלב האם – הפרולקטין – הוא הורמון שמעודד גם את שפעת הבכי. באותם ימים, כבר לא כעסתי או זלזלתי ביכולתה לבכות בקלות פשוטה וטבעית. למען האמת, התחלתי לחמוד את היכולת הזו.

פונדקאית של דמעות

הפסיכיאטר הבריטי הנרי מודסלי כתב כי: 'הצער שאין לו פורקן בדמעות, עלול לגרום לאיברים אחרים לבכות'. הייתי ילדה שמתקשה לבכות. לא ידעתי איך מתמירים צער וחמלה על עצמי ועל אחרים לכדי דמעות. כצפוי, הנפש גילגלה את העדר הבכי למחוזות פסיכוסומטיים שנראו הרבה יותר מכובדים מלהיות סתם ילדה בכיינית. את היכולת לבכות החליפו חוצפה, כאבי גוף אך גם יצירתיות.

כסטודנטית צעירה, סוף סוף מצאתי לעצמי מקום שבו הצלחתי לבכות – בטיפול פסיכולוגי כמובן. גיליתי את האור, פיצחתי את הנוסחא! מצאתי עיר מקלט שבה השתחררה העצירות הזו. הצרה הייתה, שהיכולת לבכות הייתה מוגבלת אך ורק לחדר הטיפול. ואז עשיתי את צעדיי הראשונים כפסיכולוגית והדמעות החלו לבצבץ להן בלבוש מקצועי ומהוגן. כך מצאתי את עצמי הופכת לפונקדאית של דמעות. גומעת אלי פנימה בבולמוס של רעב בלתי כבוש את יגונם של אחרים שאינם מצליחים לבכות בעצמם, ומשחררת 'בזכותם' או אולי 'בעבורם' שקי דמעות שרבצו בפנים מימים ימימה.

ילדי לא יבכה אף פעם

אות התקשורת המופלא הראשון שלנו בכניסתנו אל העולם הזה הוא בכי. היכולת המובהקת ביותר של תינוקות להפעיל את סביבתם לטובת סיפוק צרכיהם היא הבכי. מנגנון פשוט, הישרדותי, מולד וטבעי כל כך. אך באיזשהו שלב תהליכי סוציאליזציה והתניות תרבותיות מאיימות לייבש את המעיין המרפא הזה, כפי שתיארה מרים ילן-שטקליס המופלאה:

אִמָּא אָמְרָה לִי: דָּנִי,

יַלְדִּי הוּא גִּבּוֹר וְנָבוֹן.

יַלְדִּי לֹא יִבְכֶּה אַף פַּעַם

כְּפֶתִי קָטֹן.

האם הדאוגה חשה צורך לחשל את דני ולהכינו לחיים מסתגלים דרך הקהיית מעיין הדמעות שלו. אך דני, ברוב בריאותו, אינו מצליח: לדמעותיו יש חיות משל עצמן והן אינן נופלות בשבי הרצון לאלף אותן:

אֵינֶנִּי בּוֹכֶה אַף פַּעַם,

גִּבּוֹר אֲנִי, לֹא בַּכְיָן!

אַךְ לָמָּה זֶה, אִמָּא, לָמָּה

בּוֹכוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?

בשונה ממשברי חייו הנורמטיביים של דני, בהרבה מסיפוריהם של ניצולי השואה בולטים בחסרונם תיאורים של מצבי בכי. הפסיכולוגית ד"ר דפנה כצנלסון-בנק כתבה כי נפקדות הבכי היא אות למעבר כאוב מחיי ילדות שגרתיים למצב הישרדותי. הבכי הפך למותרות, שכן כל ביטוי של צער הופך למיותר כשנעדרת דמות מופנמת שבכוחה לנחם או להושיע. היא מוסיפה וכותבת כי הבכי הוא זכות המתקיימת בחברה אנושית בעלת תקשורת רגשית תקינה, אך אינה מתקיימת במצבי חסך רגשי קיצוניים: בוכה מי שנפלה בחלקו הזכות להאמין שמישהו מקשיב לו ואולי גם יכול לנחם אותו או להקל על סבלו.

"בכיה תקיעא בלבאי"

"הלוואי שהייתי יודע לבכות" כתב דוד בן-יוסף בספרו "האם יש סיכוי לאהבה". הוא התבונן בעמיתו לעבודה, רופא מכובד ומבוגר, עומד וממרר בבכי עמוק וחזק, וחשב לעצמו: "מעולם לא ראיתי אדם מבוגר ומכובד בוכה בחופשיות שכזו, ללא מעצורים". לתחושתו, לא רק ילד, אלא גם אדם בוגר שאינו יודע לבכות, סובל מעצירות נפשית. בן יוסף חש כי צינור הדמעות שלו התקשה מחוסר שימוש, וכדי לרכך אותו, לחדש אותו ולשוב להשתמש בו באופן חופשי, עשה כמה דברים. כך למשל, הוא קיבל עצה טובה מפרופ' ברמן, אותו רופא שעמד ובכה בחופשיות משחררת:

"...בשעה שאתה עושה מקלחת חמה, תחשוב על כל הדברים הכואבים המעיקים עליך. תמיד יהיו לך כאלה. זהו הזמן שהכל מתרכך. גם צינור הדמעות. לאט לאט ישוב הצינור לתפקד כהלכה ולהפריש את הפסולת. הזיעה, השתן והצואה הם פסולת הגוף. הדמעות הן פסולת הנפש..."

בן-יוסף מספר כי בראשונה למד להפריש את הכאבים בשעת המקלחת, כמו היו פסולת המצטברת בגוף. בעקבות כך, הפך לאדם הרבה יותר בריא ושמח. סבתי לא הייתה זקוקה לכך: על אף או בזכות ייסורי חייה, היא ידעה לבכות: על עצמה, על אחרים, על צער העולם ועל מכאוביה שלה. הגמישות והטבעיות שבהן עברה בין שחוק לדמע נשגבת מבינתי. בכל שנה, כשאני מתקשה מחדש לעכל את המעבר הקשוח בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אני מנסה להתנחם. והנה לאחרונה נתקלתי בגרעין של נחמה, הלקוח מספר הזוהר:

"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא': בכיה תקועה בלבי מצד זה, וחדווה תקועה בליבי מצד זה"

הלב יכול לשאת בו זמנית את שתי התנועות הנפשיות ההפוכות – בכיה על הצער והייסורים הקיימים בעולם, וחדווה הנובעת מאותו אמון פנימי ביופי העולם, הבריאה, בני האדם והבורא. יהי רצון שנזכה לשפוך כמים ליבנו ללא מעצורים, ולצד זאת לתת דרור לחדווה שבליבנו.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.