התנ"ך וטבע האדם: עשו ויעקוב - מותר לרמות
ד"ר עפר גרוזברד | 4/10/2013 | הרשמו כמנויים
בחברות מסורתיות-קולקטיביות מותר לרמות. תפקיד האדם הוא לשמור על עצמו שלא יצליחו לרמותו ואם רומה זו בעיה שלו. זוהי חוכמת חיים שהשימוש בה זוכה להערכה כשם שבחברה המודרנית חשיבה רציונאלית ולוגית זוכה להערכה ואין לבוא בטענות למי שיותר מוכשר על כך שהשתמש בכישרונותיו ולא חשב על האחר.
עשו מוכר ליעקוב את הבכורה משום ששב עייף ורעב מן השדה ורוצה לאכול. קצת מזכיר ילדים שיכולים לקנות ולמכור כל דבר כולל להחליט שהאחד יהיה משרת של אחיו. עולם שבו שולט הפחד משום שניתן בהבל פה לאבד הכל. אכן הפרט בחברות מסורתיות-קולקטיביות חי במצב של פחד תמידי שבן המערב כבר שכח. "אשרי האיש מפחד תמיד" נאמר במשלי ואכן בחברה נעדרת נפרדות מה שמותר ומה שאסור נקבע לא על ידי הפנמות אלא על ידי פחד מחציית הגבול.
רבקה אוהבת את יעקוב ויצחק אוהב את עשו – גם כאן אין דרישה לשוויון בין הילדים. הרי תיכף יברך יצחק את אחד מילדיו ויאמר לו שהוא ישלוט באחיו. גם כאן הגורל (סדר הלידה) והרגשות קובעות את הכל והשוויון שהוא בבסיס הדמוקרטיה המתחיל במשפחה עדיין לא התבסס.
לרבקה אין בעיה להציע ליעקוב לשקר את אביו ולגנוב את הבכורה מאחיו עשו. יצחק מבקש מעשו שיכין לו ארוחה טובה כדי שיברכו ועשו הולך לשדה לצוד. ארוחה תמיד הייתה הזמן שבו מתפייסים, סוגרים משאים ומתנים ומברכים. כך עושה יצחק לאבימלך ארוחה שבה הם נשבעים שלא יפגעו איש ברעהו וכך זה קורה גם היום בחברות מסורתיות-קולקטיביות. עסקים מלווים בארוחה. בינתיים מביא יעקוב לרבקה בפקודתה גדיים, רבקה מבשלת מטעמים, מלבישה את יעקוב בבגדי עשו השעירים וכך נכנס יעקוב ליצחק, אביו העיוור במטרה לקבל את הברכה. יצחק חושד ואומר "הקול קול יעקוב והידיים ידי עשו" אולם משתכנע ומברך את יעקוב שיצליח כלכלית ושישלוט באחיו. אך יעקוב יוצא ונכנס אחיו עשו ואז מתברר גודל התרמית. עשו בוכה אבל את הנעשה אין להשיב. ככה זה בעולמם של ילדים מילה זו מילה. גם לא כועסים על הגנבים או הרמאים – במקרה זה רבקה ויעקוב. אם מישהו הצליח לסדר אותך, כפי שאמרנו, זו בעיה שלך. היה עליך להיזהר. זוהי מהותה של חברה מסורתית – קולקטיבית. מותר לנסות לרמות, חוכמת חיים לגיטימית, לא? הרי כך חיים אנשים בקבוצה שבה האחר קובע את גבולות הפרט שלא עבר תהליכי נפרדות ואינדיבידואציה ולא הפרט אחראי לאמת שלו.
יצחק לא אומר שמה שנלקח ברמייה יוחזר, רבקה ויעקוב לא מביעים כל חרטה על מעשיהם ועשו לא תובע להשיב את הנעשה. בתנ"ך ככל הזכור לי אדם מרגיש אשם רק כתוצאה מפחד. "אשמנו, בגדנו" יאמר האדם הדתי בתפילה כתוצאה מפחד מאלוהים. אבל חשבון נפש אישי ורגשות אשמה – לשם כך צריך להיפרד מהקבוצה ולהיות אינדיבידואל. בחברה מסורתית – קולקטיבית מי שהצליח לרמות ניצח - אלו כללי המשחק.
סוף סיפור, לעשו לא נותר אלא לתכנן את רציחתו של אחיו. אבל שוב יש כללים ולא עושים זאת בשבעה על מות יצחק. זאת משום שאבל וצער הם מאחדים. גם כאן מציית עשו לחוק הרגשי ולא יפר אותו. הוא לא יגלה חשיבה עצמאית ויאמר מה איכפת לי האבל. רבקה מייעצת ליעקוב לברוח לאחיה לבן בארם ועל המשך הרמאויות, המתבטאות בכישורים חברתיים שבני המערב כבר הספיקו מזמן לשכוח, נשמע בבלוג הבא.
אבל בינתיים בקפיצה חדה לעולמנו הנוכחי – רבים מאתנו משתוממים לנוכח השקרים שמספר אסד השכם והערב הנוגעים למלחמת האזרחים בארצו. דומה שהוא אפילו לא מבין כיצד יש לשכנע את בן המערב כשהוא מדבר על קבוצות טרוריסטים שנלחמות נגד משטרו. אבל הוא מדבר בעיקר פנימה, לבני עמו שרבים מהם נותרים מבולבלים מהצהרותיו משום שבחווייתם האמת מעולם לא הייתה ברורה ובעיקר לא חשובה, אז מי יודע מי צודק?
ומה בנוגע לאיראן? מדוע לא לנסות שקרים שכבר עבדו בעבר?! גם הם היו יכולים להרוויח נקודות אילו היו מכירים את שפת המערב. אולם למערב יש בעיה קשה ביותר – הצורך לראות את העולם בצבעים ורודים ואופטימיים של תקווה ושלום. זוהי מהות הנפרדות והאינדיבידואציה שבה האדם יכול לממש את עצמו, שבה הכל תלוי בפרט ויש לאן לשאוף. ואז כשמישהו מצהיר על כוונותיו הטובות לך תבין שהוא בן החברה המסורתית – קולקטיבית שמכיר אותך יותר טוב מאשר אתה מכיר אותו, בגלל מבטו התדיר החוצה ולא פנימה, והוא מנצל זאת כדי להשלות אותך ולספר לך את מה שאתה כל כך רוצה לשמוע. האופן שבו אנו – בני המערב – נופלים שוב ושוב במלכודת האשליה, מאמינים, ומתאכזבים בלי כל יכולת למידה, מעידה על תהליך הנפרדות הקטלני שעברנו שיכול לפגוע בכושרנו לשרוד.
קישור לכתבה ב YNET על "בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב":
http://www.ynet.co.il/a...4718,00.html
קישור לשני הפרקים הראשונים בספר:
http://ofer-grosbard.com/books/babylon/