לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
האלבום שיעיר את אמא שלי - ראיון עם המוזיקאית דניאל רוביןהאלבום שיעיר את אמא שלי - ראיון עם המוזיקאית דניאל רובין

האלבום שיעיר את אמא שלי - ראיון עם המוזיקאית דניאל רובין

כתבות | 31/8/2021 | 7,160

באלבום החדש של המוזיקאית דניאל רובין, "האלבום שיעיר את אמא", היא שרה לאמה המאושפזת במחלקה הסגורה, ומשמיעה את קולן של המשפחות של מתמודדי הנפש. בראיון עם נטע עמית רובין מספרת... המשך

האלבום שיעיר את אמא שלי - ראיון עם המוזיקאית דניאל רובין

נטע עמית משוחחת עם דניאל רובין על האלבום החדש בו משמיעה את קולן של המשפחות של מתמודדי הנפש

מאת נטע עמית

 

 

 

האלבום שיעיר את אמא של דניאל רובין נפתח בזיכרון ילדות. היא מתארת בגעגוע תמונה משותפת שלה ושל אמה וזיכרון שלה כילדה קטנה בשיעור מחול שהאם העבירה. הזיכרון מעורר בה תחושות של שייכות, אהבה וגאווה כלפי אמה. היא מסיימת את השיר במילים "אני יודעת שאני לא לבד", עטופה בביטחון ובשלווה בזרועות אמה. אבל בשיר השני הכל כבר מתחיל להתפרק. ה"אני לא לבד" שמסיים את השיר הראשון מתחלף ב"את לא לבד", שמשקף את חילופי התפקידים בין האם לבת: "אני בצד שלך/ אני אהיה המצפן הקוסטום מייד שלך", היא שרה לאמה, שמאושפזת במחלקה הסגורה בשלוותה לאחר אפיזודה מאנית.

דניאל רובין - צילום: אורי ברקת

צילום: אורי ברקת

"לפני שנתיים היה לאמא שלי התקף מאניה די חמור, שהוביל לאשפוז בשלוותה. קוראים לזה "מאניה דיפרסיה", אבל לאמא שלי יש רק מאניה – זה כל כך נדיר שאפילו אין לזה שם בפני עצמו", דניאל רובין מספרת בשיחה עם פסיכולוגיה עברית.

"העולם שלי התהפך עלי. כל המשפחה שלי התפרקה באותו רגע. ההורים שלי התגרשו. אף אחד לא ידע מה אמורים לעשות. זאת סיטואציה חדשה לחלוטין – אמא שלנו היא שם והיא לא נמצאת. את רואה בן אדם שאת מכירה ואוהבת והיא נראית כמו עצמה אבל היא לא היא. ואין מה לעשות". כך לראשונה התחיל להתגבש אצלה הרעיון: לכתוב את האלבום שיעיר את אמא.

"הרגשתי שיש התעקשות של המאניה של אמא שלי, ולא שלה עצמה, להישאר שם. הרגשתי שאני רבה עם המאניה שלה ולא איתה. המטרה שלה היתה להישאר במאניה, כי שם היה לה כיף. וגם כי אם היא תנחת בחזרה למציאות היא תגלה דברים נוראיים שקרו, ותיפול לה ההבנה של מה שקרה פה בחודשים האחרונים. אז כשאני יוצאת נגד המאניה שלה – אני בעצם יוצאת נגדה. ככה עלה לי הרעיון של האלבום: להכניס אותה למציאות בצורה הדרגתית, להזכיר לה את הקשר שלנו".


- פרסומת -

וכך היא עושה בשיר הראשון, דרך התמונה המשותפת וזיכרון הילדות. ממש כמו שפסיכולוגים משתמשים בקשר הטיפולי שנוצר בחדר כחלק מהתהליך הטיפולי – רובין משתמשת בקשר שלה עם אמה וביחסי האמון והקרבה ביניהן כדי לעזור בטיפול בה, כדי להחזיר אותה למציאות. "היא כל הזמן חשבה שאף אחד לא בצד שלה. היא אמרה לנו: "אין אף אחד שאומר שהוא בצד שלי". וזה היה נורא מתסכל, כי כל מה שעשיתי היה לנסות להחזיר אותה, לאחד את המשפחה. ואז לשמוע שהיא מרגישה שאני לא בצד שלה? זה היה שובר לב", היא אומרת ומסבירה את הסיפור מאחורי השיר השני באלבום, "בצד שלך". "אבל לא באמת היתה לי ציפייה שזה יחזיר אותה למציאות, כן?"

אולי היתה לך משאלה כזאת.

"כן. וגם כדי להסביר לעצמי... במשך שנה לא הצלחתי לכתוב על זה בכלל. הייתי מוצפת רגשית. ואז עלה לי הרעיון – אם היה לי איך להחזיר אותה, הייתי עושה את זה. ואז הכתיבה גם קרתה מאוד מהר. כאילו שהשירים "התבשלו" שם במשך שנה ואז יצאו החוצה בבת אחת".

ואכן, ב-7 שירים וב-20 דקות בלבד, רובין עוברת דרך כל שלבי האבל וההתמודדות עם משבר נפשי ואשפוז של בן או בת משפחה קרובים: מהכחשה, דרך מיקוח, כעס, דיכאון, ולבסוף אפילו גם השלמה וקבלה. "המוזיקה היא כלי תרפויטי עבורי. כתבתי את האלבום הזה קודם כל כדי לטפל בעצמי. הרגשתי שזה עושה לי סדר, להבין מה קרה ואיפה אני נמצאת. הוא גם מאוד נאמן למקור – האלבום מספר את הסיפור, בלי יותר מדי פרשנויות או מטאפורות".

בנוסף על שלבי האבל, גם רגש האשמה שהרבה פעמים נלווה להתמודדות עם אובדן או מחלה של אדם קרוב מאוד נוכח באלבום, למשל כשהיא שרה "לא הייתי שם/ כשהחליטו בשבילך/ עד היום אני/ מצטערת", ומבטיחה לה: "תסמכי עלי כשאני אומרת/ לא נאשפז אותך שוב".

"כשהקלטתי את האלבום זה היה כבר אחרי האשפוז השני, שאירע לפני כחצי שנה. כבר אז ידעתי שלא עמדתי בהבטחה שלי. עשיתי את כל מה שיכלתי כדי שזה לא יקרה שוב. אבל יש גבול למה שאני יכולה לעשות. ובשתי הפעמים לא הייתי שם". אני שואלת אותה על רגש האשמה שהיא מבטאת בשירים, והיא צוחקת: "אני בת, מה זאת אומרת? הרבה יותר קל לי להרגיש אשמה מאשר כעס, למשל". ונזכרת דווקא בשיר מהאלבום השני שלה, זה שצועק, שנכתב לפני האשפוזים של אמה, אך נוגע בהם באופן כמעט נבואי: "כולם סביבי יורדים מהפסים, אין את מי להאשים".

אין את מי להאשים, אבל הכעס כן קיים, והיא היתה צריכה כנראה לעבור דרכו ולאפשר לעצמה לבטא אותו כחלק מההתמודדות: "בגלל זה מוזיקה היא אפיק טוב לנתב אליו. כי עליה באמת לא יכולתי לכעוס. זה לא היה עוזר. הכעס יצא בשיר, לא כלפיה באותו זמן". השיר שהיא מתכוונת אליו הוא אולי השיר הכי סוער באלבום, ונקרא "קרב אבוד": "שוב האמנתי לך שאת לא חולה", היא שרה בסערת פסנתר ורגש, כעס וצעקה. אם עד כה הטון ששלט באלבום היה רוך ואהבה, אז בשיר הרביעי היא סוף סוף מרשה לעצמה לבטא גם כעס על אמה, ועל חילופי התפקידים שנכפו עליה בקשר איתה. היא חוזרת להיות אותה ילדה קטנה שרוצה ליפול אחורה ולדעת שאמא תתפוס אותה. או לכל הפחות שתראה אותה: "אני שוב מבקשת ממך לחזור למציאות/ ולראות אותי, לראות אותי/ וזה קרב אבוד". קשה שלא לשמוע את זעקת הייאוש באופן שבו היא שרה את המילים "קרב אבוד"; יש שם הכרה כואבת במציאות, שעומדת אולי בניגוד לבחן המציאות של האם שהלך והתערער עד שהביא אותה לאשפוז. "אין סיכוי שאני אאמין לזה שוב", היא חוזרת על המשפט הזה במעין שכנוע עצמי. כי המחיר של "להאמין לזה שוב" הוא התרסקות בלתי נמנעת, כשתבוא שוב הנפילה (או יותר נכון: הנסיקה למאניה ואובדן בחן המציאות) של האם, ואיתה גם התנפצות התקוות.

אני מכירה הרבה שירים שעוסקים בדיכאון, או אפילו מאניה – גבריאל בלחסן, למשל – אבל אני בכלל לא מכירה שירים שעוסקים בחוויה הזאת מהזווית של אדם קרוב לאדם המתמודד.

"אני לא מכירה שום דבר כזה, האמת. מהבחינה הזאת זה היה לי מאוד קשה. לא היה לי לאן להתחבר, לא רק מוזיקלית. לא היה לי מידע בכלל. אמא שלי משתחררת משלוותה – ומה עכשיו? איך גורמים לה לא להתאשפז שוב? היה לי קשה שהנושא הזה לא מדובר. לא היה לי עם מה להזדהות ולא היה לי עם מי לדבר. לא כתבתי את האלבום מתוך אג'נדה של "עכשיו אני אדבר על נושא מושתק כדי שיהיה על זה אלבום", אלא קודם כל כדי לרפא את עצמי. אבל אחרי שזה קרה, היה לי חשוב לא להתחבא עם זה.


- פרסומת -

ולא רק אלבום – בתוך כמה ימים הקמת אתר שמאגד בתוכו סיפורים של משפחות של מתמודדי נפש שהגיעו אלייך בעקבות ההאזנה לאלבום.

"זה די מדהים. זה הדבר שהכי רציתי שיקרה בזכות האלבום הזה. רציתי שהנושא הזה יהיה מדובר. שמעתי בעבר על אנשים עם מחלות נפש והייתי מתרחקת מהם, כי לא ידעתי על זה שום דבר. רציתי לנרמל את זה. ידעתי שאני מסתובבת עם הסיפור הזה בבטן שנתיים, והרבה אנשים שסיפרתי להם על אמא שלי החזירו לי ב"כן, גם אמא שלי/אח שלי/ קרוב משפחה שלי". אבל עד שלא פתחתי את הסיפור שלי, הם לא סיפרו. ידעתי שיש הרבה כאלו, אבל פתאום הבנתי עד כמה זה נפוץ".

ובכל זאת, מדובר בחשיפה אישית ומשפחתית לא פשוטה. איך המשפחה שלך הגיבה? איך אמא שלך קיבלה את האלבום?

"זה היה מורכב. ידעתי שדווקא אמא שלי תהיה הכי בסדר עם זה, כי אני מכירה אותה והיא מאוד חיובית, היא בסך הכל בן אדם שדי מחובר לצד המאני שלו", היא צוחקת. "היא מאוד התרגשה שהצלחתי להוציא מהסיפור הזה משהו אמנותי ויפה. היא יודעת שזאת הדרך שלי לטפל בעצמי, ופרגנה מאוד. אבל אני יודעת שלא כל בני המשפחה שלי הם כמוני, וברור לי שלא לכולם קל להיות ככה "בחוץ" עם זה. אבל בגדול הם תמכו. ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר בסדר עבורם, אפילו שיניתי כמה משפטים בחללק מהשירים".

איך היתה החוויה וההתמודדות שלכם מול מערך בריאות הנפש, בתור משפחה של מאושפזת ומתמודדת נפש?

"היה לי מאוד קשה מול העובדות הסוציאליות שם, שלא תמיד נתנו מענה או מידע. לא אפשרו לנו להגיע לביקורים באופן חופשי בגלל הקורונה, ובמשך שבוע העובדת הסוציאלית לא ענתה לי לטלפון, אז לא יכולתי לבקר את אמא שלי. ובעצם מרגע שיצאנו משם – לא נתנו לנו שום כלים. אמרו לנו ללכת לטיפול משפחתי, זה באמת עוזר והכרחי, אבל זה לא מספיק."

איזה מענה היית רוצה לקבל, בדיעבד?

"רק שנתיים אחרי שהדבר קרה גיליתי את עמותת מילם שעוזרת למשפחות של מתמודדים, מספקת טיפולים בחינם ועוזרת בבירוקרטיה ובמימוש זכויות. איך לא אמרו לי שזה קיים? את יוצאת משם חסרת אונים. אני חושבת שזה כל כך קריטי לחזק את המשפחה, לדאוג שהם שומרים על עצמם ושיש מי שנותן להם מענה. בסופו של דבר, אנחנו האנשים היחידים בעולם שיכולים להוציא אותה מהמצב הזה ולשמור עליה. כשלא מתייחסים למשפחה, אלא רק למטופל.ת – מפספסים נקודה חשובה. אנחנו המערכת שאמורה לתמוך בה. למי עוד אכפת ממני חוץ מאיתנו? אז צריך לדאוג גם לי. אני חושבת שהעובדה שהייתי בטיפול כשהסיפור הזה התחיל ממש הצילה לי את החיים. הרגשתי שזה עזר לי להבחין בין עיקר לטפל, שזה קריטי בסיטואציה שבה המון דברים קורים בבת אחת ופשוט צריך לתפקד. זה דיני נפשות – אם עושים מהלך לא נכון אחד זה עלול להיגמר נורא. הטיפול הציל אותי".

*

האלבום שיעיר את אמא הוא אלבום שכל מי שעוסק.ת בבריאות הנפש צריכ.ה להקשיב לו, אבל ממש לא רק. זה אלבום כנה וחשוף, ומעבר לחשיפה האישית, הוא גם שובר טאבו ביחס להתמודדות ולחוויה של מתמודדי נפש ובני ובנות משפחתם. וזה בעיקר אלבום שאי אפשר להקשיב לו בלי ממש להרגיש את החוויה הזאת, להרגיש אותה בבטן ולהזדהות - וזה מה שהופך אותו לאלבום טוב באמת, ליצירת אמנות שחורגת מעבר לסיפור האישי והמשפחתי של דניאל רובין. לא הצלחתי להקשיב לו מבלי לבכות, אני אומרת לה. ולא רק בהאזנה הראשונה או השניה או השלישית.

זה אלבום שפורט על כל נימי הרגש, שלוקח אותך איתה אל תוך המחלקה, עם תחושת חוסר האונים, האשמה, הייאוש, הכעס והאובדן. אבל לא פחות מכל זה – גם עם הרבה אהבה. "הופתעתי מכמה שהאלבום הזה יצא אוהב בסופו של דבר", היא מתוודה. והאהבה הזאת עולה בכל שיר ובכל תו באלבום, גם ברגעים הכועסים והסוערים יותר שבאלבום. כי הרי ההיפך מאהבה זה אדישות – ואצל רובין אין אפילו רגע אחד של ניתוק, אדישות או ריחוק. "היו רגעים שחשבתי שאולי אם היינו פחות קרובות זה היה פחות כואב", היא מודה. "בכיתי המון. כל השנתיים האלו. כל השירים נכתבו בבכי", היא משתפת. הבכי הזה מבליח לרגע אחד בלבד בסיום השיר האחרון של האלבום, "למרות הכל".

"אני יודעת שיום אחד/ אני אהיה אמא מדהימה", היא מבטיחה לעצמה בשיר האחרון באלבום. ואולי זה גם יהיה הרבה בזכות אמא שלה: "את האמא הכי טובה בעולם", היא חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב לאורך השיר, אולי כדי להזכיר לעצמה, וגם לאמא. "אני נלחמת בקרב הכי גדול של החיים שלי, והוא מול אמא שלי, שגם נתנה לי את הכוחות לעבור את זה", היא מספרת על הפרדוקס של חייה בשנתיים האחרונות. "היא ביססה כל כך טוב את הקשר שלנו, והקשר הזה כל כך חזק וחד משמעי, שכשהיא היתה אומרת לי דברים רעים הייתי יודעת להגיד לעצמי בודאות שזאת לא היא, היא לא מתכוונת, אין סיכוי, זאת רק המאניה שלה".


- פרסומת -

האלבום, שנפתח בזיכרון ילדות מהעבר, עובר דרך ההווה הקשה והכאוטי, ומסתיים בתמונה עתידית שלה, כאמא. ובעצם, מסתיים באופטימיות ובהשלמה: "זה תמיד יהיה שם/ אבל נוכל להמשיך לחיות".

למרות העצב שנוכח לכל אורך האלבום, הסיום דווקא אופטימי.

"זה היה לי ממש חשוב. לא ידעתי איך האלבום יסתיים, אבל הדבר היחיד שידעתי זה שתהיה בו השלמה עם המציאות – זאת מחלה כרונית, החיים ממשיכים ואני הולכת להתמודד עם זה כל החיים אבל אנחנו נהיה בסדר ונתמודד עם זה גם אם יהיה קשה. ידעתי שזה חשוב לי לסיים עם ה"גם וגם" הזה. שזה לא סתם אלבום עצוב. זה לא העניין שלו". גם את האופטימיות שלה, היא מוסיפה, היא ירשה מאמה.

ו"איפה זה פוגש אותך היום", כמו שאומרים אצלנו?

אמא שלי מאוזנת יותר מחצי שנה. היא ואבא שלי חזרו להיות ביחד. והכל יחסית יציב. עדיין יש שברים שאנחנו אוספים, אבל עכשיו אנחנו בנקודה מאוד טובה ואני מאושרת שהאלבום הזה יוצא עכשיו ולא בזמן אחר".

אז האלבום העיר את אמא..?

היא לפעמים מדברת על זה ככה. אבל זה לא האלבום. זאת היתה ההתעקשות שלנו עליה. שתעזור לעצמה. וההסכמה שלה לקחת את זה. התעקשנו עליה מספיק כדי לשכנע אותה לטפל בעצמה".

להאזנה ולצפייה ב"אלבום שיעיר את אמא" בהופעה חיה

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר, משפחה, מחלות נפש, שיקום, תרבות ואמנות, אמהות, מאניה דיפרסיה
בעז גסטהלטר
בעז גסטהלטר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
ד"ר רן ליטמן
ד"ר רן ליטמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
יערה רבניקר צימרמן
יערה רבניקר צימרמן
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה
מוריה כהן גילדין
מוריה כהן גילדין
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
אילת אמיר ברון
אילת אמיר ברון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
קורל לרין
קורל לרין
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.