עוד כמה מילים על עמוס עוז
פרופ. עמיה ליבליך | 30/12/2018 | הרשמו כמנויים
כולם מדברים, כותבים ומצטערים נורא. אני יודעת, אך איני מצליחה להתאפק מלהוסיף למרק הזה גם טיפה משלי.
אמש הייתה אצלי קבוצה של נשים, כולן קוראות הרבה, ורובן גם כותבות. רובנו בגילו של עמוס עוז, ואפילו יותר. יחד עם הרגשת הצער העמוק ריחפה בחדר גם תודעת הרווח שנשאר, תודה על כל הספרים שקראנו ונקרא שוב ושוב. אותי, לפחות, מדף ספרים זה מנחם.
בשיחה אמש אמרתי דברים שארצה לכתוב כאן בצורה קצת יותר מסודרת. עבורי היה עמוס עוז צייר של ירושלים במילים, ובמיוחד ירושלים של שנות החמישים, של מיד אחרי קום המדינה, זה העשור לפני שהגעתי לאוניברסיטה העברית, העשור שהחמצתי.
התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה במחזור השני מאז שנפתחה המחלקה. ראיון הקבלה – אחרי בחינות ה'קונקורס' (כך קראו לזה לפני הפסיכומטרית ודומיה) – התקיים בבניין עתיק בשכונת ממילא, בפרוזדור שבסופו הייתה המעבדה של ישעיהו לייבוביץ, שאף הוא לימד במחלקה הצעירה וכנראה תרם חדר לתהליך הקבלה. זה היה אחד הבניינים הנידחים בהם התגוררה זמנית המחלקה לפסיכולוגיה. המראיינים שפגשתי לא ניראו לי במיוחד אוהדים, אבל בכל זאת התקבלתי. שכרתי עם חברה במשותף חדר בשכונת טלבייה, העברתי אליו את שמיכת הפוך שלי מהבית, והתחלתי ללמוד.
כבחורה דתית ותל אביבית (אף על פי שבילדותי המוקדמת גרנו בירושלים שנים אחדות), הרגשתי בעיר כזרה. הכל היה חדש. כל המשאבים הופנו ללימודים, לקריאה, להבנה, להצטיינות. מעבר יומי באוטובוס מהשעורים בקמפוס המפוזר (גבעת רם רק נפתחה) לחדרי ובחזרה, ונסיעה שבועית הביתה בכל יום שישי - וכל העיר המדהימה שהייתה ירושלים של אז, נותרה עבורי מחוץ לתחום. לאט לאט הרגשתי בקיומה של העיר הזו סביבי, ידעתי שיש חיי סטודנטים עליזים בין סורמללו ומיי בר, (אלה המועדונים של אז...), שיש בתי קולנוע ומסעדות חומוס במשולש שבעיר – אבל לי לא היה חלק באלה. בשבילי היה העולם קו שהוביל בין ספרי הלימוד, שמיכת הפוך והאוטובוס; כל היתר היה עולמם של אחרים, מפתה ובלתי נגיש.
חמש או שש שנים לאחר מכן הייתי כבר ירושלמית (וחילונית, אבל זה סיפור אחר), היכרתי את שכונותיה, והקמתי בית וקריירה בעיר הזו. ארבעים שנה חייתי והייתי מאושרת בעיר הזו. אבל החסר של העשור הראשון, קצת לפני שהגעתי ובשנים הראשונות, היה חלל ריק שחשתי בקיומו. הרגשתי שאני מפסידה, שהפסדתי משהו, ולא ידעתי מהו.
עד שבא עמוס עוז בספריו והשלים עבורי את הפער. הוא נתן שפה ותוכן לאהבה שלי את העיר האוניברסיטאית הזו שהייתה ירושלים, ובעצם כבר איננה קיימת. כשקראתי את "מיכאל שלי", הייתה לי לראשונה חווית "אהה": "אהה, זה מה שהפסדתי כשישבתי ליד תנור נפט מעשן ושיננתי את מבואות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה בחדרי". החזרתי לעצמי חוויות ירושלמיות שתוארו בלשונו הבהירה של עמוס עוז משל הייתי שותפה להן. דרך הספר חשתי ברגלי את ההליכה בסימטאות שהיכרתי ושלא היכרתי, ידעתי בשריריי את מדרגות האבן של בניין טרה-סנטה, שהובילו את הספרייה, ומה שלא ראיתי ולא חוויתי, השלמתי בדימיוני. קסם זה המשיך ביתר הספרים, ביניהם כמובן "סיפור על אהבה וחושך", ולאחרונה גם "הבשורה לפי יהודה". כל אחד מהספרים האלה, בכל פעם מחדש, החזיר לי את ירושלים שאבדה, ועבורי הייתה בעצם עיר של דימיון וחלומות. כמו באהבה, כשאתה מנסה להשלים את החסר בעברו של האהוב, להבין מי הוא היה וכיצד נראה לפני שהיכרתם – זה מה שעשה עמוס עוז בשבילי בספריו בעניין ירושלים. ככה אני זוכרת אותו היום.
