לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דיאלוג דימיוני עם דונה טארט

דיאלוג דימיוני עם דונה טארט

פרופ. עמיה ליבליך | 31/8/2016 | הרשמו כמנויים

דונה טארט היא סופרת אמריקנית, כתבתי עליה כאן לא מזמן, ועכשיו סיימתי לקרוא את ספרה האחרון "החוחית". בזמן הנסיעה ברכבת אני מדמיינת שאפגוש אותה ואשאל אותה המון שאלות, כגון: איך את יוצרת את העלילות המוזרות האלה? איך את נכנסת כל כך עמוק לעורם של הגיבורים שלך ומצליחה להראות עד כמה הם מורכבים? איך את מצליחה – ואינך מתעייפת - לפרט כל כך כל סיטואציה, עוד ועוד פרטים ותנודות עד שהקורא ממש נכנס לתוך המצב? איך את מכירה בכל פעם שדה התמחות חדש ופרטי פרטים של שפות, נופים ומקומות חדשים? מה את עושה על מנת להגיע לבקיאות שאת מגלה בתחומים חדשים בכל רומן – חיי מכללה, לימודים קלאסיים, אמנות הציור ואמנות גנובה, חיי ילדים בדרום ארצות הברית, סוגים של התמכרויות לסמים ולאלכוהול ועוד ועוד. הרי ברור שלא חווית את כל אלה! אני המומה, ולא יכולה לדמיין את התגובה שאקבל.
"החוחית" הוא ספר מרתק, בלשי לכאורה, המתאר את עלילותיו של ציור עתיק של ציפור שיר כבולה למתקן ההזנה שלה. הציור אכן קיים – הוא ציור של ההולנדי קרל פאבריציוס, 1622-1654, ותוכלו לראותו במוזיאון שבהאג, הולנד, או בכל חיפוש בגוגל. אולם, מהבסיס הארצי הזה הספר נוסק לשחקים של מה הם הטוב, הרע והיפה. טארט מראה לנו (לדעתי) כי הגבול בין טוב ורע, נכון ובלתי נכון, הוא מטושטש מאוד, אבל היפה – תמיד ברור בנשגבותו. הנושא של העמדת פנים, משחק זהויות וזיוף מובא בהמון דמויות ופנים, וגם דרך מקצועו של אחד מגיבורי הספר – רסטורציה של רהיטים עתיקים. רוב הדברים בעולמנו בנויים מרבדים היסטוריים שונים, מיסודות שעברו חבלות ותיקונים עם הזמן. יש קירבה עצומה בין פסיכולוגיה וכימיה, כאשר גיבורי הספר נמצאים כל הזמן תחת השפעותיהם של אלכוהול, תרופות וסמים שונים, וגם הם עצמם משתנים ללא הרף. יש קירבה לא פחות גדולה בין פסיכולוגיה והיסטוריה, כי העבר כה משמעותי, שהרי לא יתכן שהגיבור יצמח כאדם בריא כאשר אביו התעלל בו, ואימו נהרגה בהתקפת טרור. רק באמנות נמצא ייחוד קבוע, נחמה לסבל, וגם את מה שמושלם בעולמנו. הציור הוא אלוהים.
אני מתפתה להאריך ולהתפלסף, מה שהייתי בשמחה עושה על כוס יין לבן עם הסופרת, יכולנו לנתח יחד את דמותם של הגיבורים המדהימים, ה'טובים' וה'רעים', המשתנים והקבועים, לזרוק פירושים לסמליות הציור. אבל הדיאלוג הזה אינו מציאותי, לצערי, וגם איני רוצה לגזול מהנאתם של מי שהקריאה עדיין לפניו. אסיים בשתי שאלות דימיוניות נוספות לדיאלוג הנ"ל. הייתי אומרת לטארט כך:
כשחקרתי את לאה גולדברג, משוררת גדולה בשפתנו שאת ודאי לא שמעת עליה, גיליתי ביומן אמירה כזו בערך: "השמדתי את הרומן שעליו עבדתי בחודשים האחרונים. אין לי מספיק ניסיון בחיים ובאהבה כדי שאכתוב רומן טוב." ואת, שכתבת רומנים גדולים כאלה, האם באמת התנסית בכל החוויות הקיצוניות שתיארת בצבעוניות כזו? ואם לא - איך ממריאים לשם בדימיון?
ועוד:
חשבתי שאוכל להגיד משהו כללי על הרומנים שלך, ניסיתי למצוא בהם חוקיות כלשהי, למשל שבכולם יש חיפוש אחר האמת. אולי זה נכון גם בספר השלישי, אבל היום זה כבר לא כל כך חשוב בעיני, וכל מה שיש לי להגיד זה: 'ואוו'! זה מזכיר לי שדניאל אולברייט כתב פעם, כתגובה לכך שגם פסיכולוגים רוצים לעסוק בסיפורים, שהפסיכולוגיה היא גינה מטופחת, והספרות היפה – ג'ונגל פרוע. מה דעתך?
איני יודעת מה הייתה עונה לכל השאלות שהמטרתי עליה, אבל להערה האחרונה אני חושבת שהייתה מסכימה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בחודש אוקטובר 2015 ימלאו לג'רי ברונר 100 שנה. כן, הפסיכולוג הדגול הזה יהיה בן 100, והוא עדיין הולך, מתפקד, חי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.