אני מרגיש חוסר אונים * ביחס לחברים שלי שמתחילים להיות חולים ומתאשפזים ושם עוברים ייסורי גיהינום * וביחס לתופעות הלוואי הנוראייות מהתרופות * וביחס לכך שאנשים משלנו לא מצליחים לנצל את הפוטנציאל שלהם בתחום המימוש המקצועי ולא מצליחים להשתכר אפילו שכר מינימום * ועל כך שעל כולנו רובצת הסטיגמה שדופקת אותנו על ימין ועל שמאל * וגם על כך שפעמים רבות יש לנו התקלויות קשות עם המשפחה שלנו כאשר אנו לא מבינים אותם או שהם לא מבינים אותנו * שלא לדבר על זוגיות שעבור רובנו הגדול היא כקריעת ים סוף * ויש עוד אלפי בעיות קטנות ובייחוד גדולות בתחום הכואב שלנו....

ואני כאמור מרגיש חסר אונים כלפי הבעיות הפרטניות האלה כאשר חברים פונים אלי ואין בידיי כלים מספיקים על מנת לסייע.

ואז חשבתי שאולי אפשר לגשת לבעיות האלה באופן כולל יותר, לא מלמטה, אלה ממש מהכי למעלה! כי במדינת ישראל יש 3 "צלחות" תקציביות הנוגעות לענייננו. והן מצויות אחת בתוך השניה ותלויות אחת בריעותה ומשפיעות באופן מרחיק לכת על מצב המתמודדים פה במדינה:

1. הצלחת הראשונה היא תקציב המדינה שפחות מדי ממנו מופנה למשרד הבריאות.

2. הצלחת השניה היא תקציב משרד הבריאות שברור שהוא מוקצב מתוך הצלחת הראשונה, שגם ממנו יחסית מעט מאוד מופנה לשירותי בריאות הנפש (רק כ-5%) למרות שאנו קבוצת הנכים הגדולה ביותר בישראל (כ35% מכלל המוכרים כנכים).

3. הצלחת השלישית היא תקציב שירותי בריאות הנפש אשר מוקצב מתוך תקציב הצלחת השניה ואשר 85%  ממנו הולך לבתי חולים פסיכיאטריים ורק 15% הולך לשיקום.

כך שהתוצאה מכל הנתונים האלה שאנו מקבלים פירורים שמשאירים אותנו במצבים קשים מכל הבחינות מבחינה שיקומית !!!

ואני עוד לפני 15 שנה, ולפני שהיכרתי את הנתונים האלה, חשבתי שאם אצא לתקשורת אסחוף אחרי מתמודדים רבים שיגרמו לתהליכים חברתיים שישנו את אשר מוגש בקמצנות רבה בצלחות האלה עבורנו.


ואני עדיין חושב ולא התייאשתי רק שאני זקוק לעזרת כל המתמודדים ובני משפחותיהם.