| מאת: | צחי כהן | תאריך: | 14/1/2006 09:44 |
נושא: |
מאמר | | תוכן: | הפיזיקה המודרנית מציעה לנו כיווני מחשבה חדשים בבואנו לדון על נפש האדם. כך לדוגמא מושג ה"זמן" הפסיכולוגי. אם ניישם על מושג זה כלים אנליטיים חדשים אלו, נוכל להבינו מחדש וללמוד ממנו על תפישת האדם את הממשי, האמת, החומר ועוד...
התיאוריה שאציע יכולה לתרום להבנה חדשה בתחום התודעה, חקר הפנטזיה והפסיכולוגיה. בעקבות התיאוריה הפסיכולוגית- סטרוקטורליסטית של לאקאן, המנסה להבין את האינטראקציה "סובייקט אובייקט" במונחים של שפה, דיבור וכו', אני מנסה לפתח רעיונות חדשים בדבר התודעה שהשאלה המרכזית שאשאל היא האם ניתן לראות את הסובייקט כמי שמאגד בתודעתו "יקומים מקבילים" (משמע את סך האפשרויות הלא ממומשות של היש האקטואלי) ועל כן בחינת יקומים אלו, במונחים של זמן ומרחב, יכולה ללמד אותנו על ממשותה של הרגרסיה הפסיכולוגית. לאור זאת מונח ה"זמן" מקבל משמעות חדשה - אין הוא יותר הזמן הליניארי הפיזיקאלי של ניוטון, אלא זהו מרחב-זמן איינשטייני. לכן הרגרסיה היא אינה "אחורה" אלא היא הבאה לתודעה האקטואלית את ההתנסות הלא אקטואלית של המתנסה. לכן אין לראות את הרגרסיה כמטאפורה, אלא כהתנסות ממשית המתבצעת על ידי האנליזה הפסיכולוגית. מכיוון שזו מותנת ומתבצעת אך ורק על ידי הקשר מטפל-מטופל, היא בעצם אחיזתו של המטפל במטופל, אחיזה המשמרת את שניהם באקטואליות, אך מביאה לתודעתו של המטופל את ה"יקומים המקבילים" שאליהם הוא יכול ל"התפתח".
בדבר זו אני מנסה לתאר את המושגים הפסיכולוגיים של נורמאליות, נוירוזה, פסיכוזה לפי מיקומה של התודעה הפעילה על רצף של האפשרויות בין הכאן ועכשיו (מרחב-זמן קונקרטי ואקטואלי שבו יש קשר מטפל מטופל, נסיין- מתנסה) לבין כל אותם "יקומים" שונים אפשריים שלא התממשו כקונקרטיים: האגו- מבין את הקיום על רצף של זמן אחיד, רציף. האגו מאגד את סך החוויות והתחושות לכדי קיום
שלם תלוי בזמן.
הלא מודע- מה שיכל להיות אך לא התגלה כאקטואלי. זהו חלק על-זמני. קדם מודע- כל מה שבעצם אפשרי. סופר אגו - מה שמגדיר את הנורמאלי במימד החברתי על ידי הכלל וההסכמה. על ידי האנליזה מרכיב האגו מתחזק על ידי התמלאותו באותם מרכיבים אשר האגו עצמו אינו תופשם כאקטואליים או שייכים לו באופן ממשי. על ידי הרגרסיה האגו מתנסה בקדם מודע ובלא מודע- במה שיכול לקרות אך לא היה.
על האמת
הפילוסופיה חוקרת בין היתר את מושג האמת. מה נכון? מה מוסרי? לפי דעתי, האמת לפי, לקאן, הינה מצב שבו אצל הדובר קיים שיווי משקל בין חלקי הסובייקט. שיווי משקל זה מוזכר במאמרי הקודם אודות הגל וגלגלי השיניים שבאקראיות. ניתן לפרש ולבאר זאת בכך שלא חלה התלכדות בין ה I (אני) לבין הme (עמצי במורכב מהסדרים: הממשי הסמלי והדמיוני). למעשה, זהו מצב היידגריאני (היידיגר, פילוסוף) של אוטומטיזציה אצל הסובייקט (ספרו של בריין מגי "הפילוסופים הגדולים" מצוין להבנת המושג). אצלי בתיאוריה זהו מצב של שווי משקל בין הכוחות שדנתי ועוד אדון בהם, כלומר בין היקומים השונים שבסובייקט.
על הטוב ועל האסתטיקה
בתיאוריה של לקאן חסר לי עדיין אלמנט המוסר. אלמט זה חשוב להבנת המורכבות התיאורטית שאותה אני מפרסם כאן. יתכן ואתקל בו בהמשך החקירה על התיאוריה הזו. בכל אופן אני משער כי ההבחנה בין טוב לרע דהיינו חוויה מוסרית הנה בעלת רקע אסתטי. יותר מדויק לנסח אותה כחוויה האסתטית. כלומר, אסתטיקה היא חיבור של מרכיבי הסובייקט האובייקט וחשוב מכל- המוסר.
על מבנה הנפש
הצורך הנרקיסיסטי הוא בין היתר צורך בחיבור הגוף והנצפה אצל לקאן. ניתן לפרש צורך נרקיסיסטי כצורך בחום רגש ודאגה מצד האובייקט האימהי. זהו צורך ראשוני המאופיין בהיצמדות לאובייקט פרוק אגרסיות והפקת עונג מצד האובייקט. כלומר, השד האימהי זהו האובייקט ועליו מושלכים דחף התוקפנות מוות והתענגות. אני מוסיף ואומר כי זה הצורך בחיבור הגוף, הנצפה הזמן והמרחב. צורך עם קונטקסט פיזיקאלי של הגדרות מסה משקל מרחב זמן ולא אקראיות.
לקאן טוען כי המציאות ברובה בנויה על דימויים בהקשרים ויזואליים, ואני טוען שלא רק. הילוד נחשף עוד ברחם לרעש, תנועת סרעפת, פעימות הלב, זרימה מוקצבת של מזון והפרשה (וכן למגע מי השפיר). מה שאני טוען שזהו מחולל פיסיקאי ראשוני אשר נרשם במוח באמצעות מטריצות של נוירונים כחלק מתהליך של למידה, כלומר נוצרים קשרים נוירונים במוח. זהו הריתמוס האנושי. אותו מחולל הוא החשוב מאוד לקיומינו. תינוק המושם על אימו נהנה מכך שהיא עוזרת לו להגדיר את מושג הזמן. זה למעשה בונה את אבן היסוד של הזיכרון..
מה שחשוב לקוגניציה של הילוד זה שילוב של זיכרון לזמן בצירוף קלט חושי היוצרים קליטת תנועה. ויתר המורכבות הלקנייאנית (שלב המראה).
תוקפנות מצד האחר הגדול בצירוף סינסטזיה של חושים (סינסטזיה זהו מצב שגירוי מפעיל שני מודים ויותר של חושים) בצירוף עקרון הזמן יוצרים את עקרון הספק. "אולי אני לא נכון".
לפני עיקרון הספק מה שחשוב לילוד הם מושגי הזמן והמרחב בשפה. המילים התחלה, אמצע סוף. עוזרות לו לחזור לקיום ביקום הקולקטיבי.
השפעת תורת היחסות על קווי היסוד של התיאוריה
למעשה הפיסיקה המודרנית חצוייה בין תורת היקומים המקבילים לבין הפיכת מסה לאנרגיה. כלומר, או שהפוטון מחולק באופן סטטיסטי לשניים ונמצא בשני מקומות בזמן אחד, או שהוא נמצא רק במקום אחד.
ניתן לתרגם את הפיכת המסה לאנרגיה לפי מונחים לקאנייניים, ואף ליצור חיבור מעניין להנחת ההקבלה ולתוצריה התיאורטיים.
נניח כי הסובייקט נוצר מאנרגיה קוסמית. כלומר, אנו יכולים להיות מודעים לכך שחוויות של חיינו יכולות להיות במקורן מודעות מוקדמת לכך שהמחשבה היא אנרגיה (לחשוב על דילמת הגל של הפוטון).
לפיכך, ניתן להניח כי בתחילת חיינו אנו מודעים לאוסף האנרגיות שמסביבנו ולכך שמחשבתנו ניתנת לתיאור כפוטון.
כתוצאה מכך ניתן לתאר את המתח האנושי כמתח בין מודעות למסה לבין מודעות לאנרגיה. כלומר, הסובייקט נע בין מצב שבו האובייקט מתפרש במונחים אנרגטיים לבין מצב של פירוש במונחים של מסה, המונח המקובל כיום. למעשה, האובייקט מספק הגדרת מרחב עם גבולות כך שאנו מדמיינים את האובייקט כמסה ולא כאנרגיה.
כיצד ברחם מוגדר מצב הגדרת האובייקט כמסה?
יתכן, וכאן בא לידי ביטוי תפקיד העור של הילוד ומי השפיר של האם. המגע של הילוד עם מי השפיר בעצם יוצר את הגדרת המרחב האנושית. המחשבה כפוטון מוגדרת לאן תנוע עקב המגבלות המרחביות האובייקטיביות של מי השפיר. כלומר חלה התנגשות של אנרגיה בגוף בעל מסה (מי השפיר).
את אותו תיאור סטרוקטוראלי ניתן להמשיך עבור כיוון תיאורטי זה. אולם ניתן לשלב בין שתי הגישות הללו.
לפי תיאורית ההקבלה (יקומים מקבילים) אנו זקוקים להגדרת הזמן על מנת להתקיים ביקום הקולקטיבי האנושי שבו מוגדר הזמן קדימה. לפי תאוריית היחסות, אנו זקוקים מהאובייקט להגדרת המיקום של המשך המחשבה שלנו. כשם שילד זקוק למלווה על מנת להובילו בחציית הכביש כך המחשבה כפוטון צריכה מרחב על מנת לנוע בכיוון מסוים.
ניתן לשלב בין ההגדרות הללו. המחשבה האנושית נעה מפאזה של פיצול (הקבלה) להתקדמות במרחב (יחסות). יש כאן תלות בזמן אחורה או קדימה עבור כל תיאורייה ולכן על כך נדרשת קריאה.
בכל מקרה, נוסף נדבך משמעותי להגדרת הסובייקט והוא מושג המרחב. המחשבה זקוקה למקום באובייקט על מנת להתקיים. אם כן, ניתן לתאר את הצורך הנרקיסיסטי כצורך בהגדרת הזמן וכן בצורך הגדרת המרחב כבעל גבולות על מנת להפוך את המחשבה האנרגטית לקלט המרוכז בחשיבה כי הכל מסה.
גורם הגדרת המרחב לא נמצא בחוויה הפסיכוטית והאסתטית.
(רגרסיה הנה מצב שבו הקשר עם הממשי ניתק, יש חזרה לזמן עבר כלומר הליכה בזמן שלילי והפניית אנרגיה קוסמית לעבר יקומים מקבילים.
פרוגרסיה – הזמן הנו עתיד חיובי הפיכת האנרגיה לעבר מקום חיבור לממשי שהאחר מספק.)
כלומר ניתן לתאר פסיכוזה ונוירוזה במצב כזה:
מצב אסתטי
תיאור סטרוקטוראלי של השפה במונחים זמן-מרחב
למעשה, ניתן לסכם את התיאוריה עד כה בשני צירים רעיוניים. הראשון, כי הנפש של האדם נמצאת במתח מתמיד בין תנועה ליקומים מקבילים חסרי הגדרת זמן לעבר תנועה ליקום אנושי אחד בו מוגדר הזמן. במקביל נמצאת הנפש במתח שבין מודעות לאנרגיה לבין מודעות למסה. ייצוג הקוטב הראשוני של שני הצירים מספק את מושג הפירוק ואילו הקצה השני של שני הצירים מספק את מושג ההרכבה. קצת מזכיר את מושג האנטרופיה ואת הניסוח של החוק השני התרמו דינאמי.
בכל אופן, ניתן לצרף את ארבעת הקטבים הללו ולאחדם למתח מעניין שבין הזמן למרחב. מצד אחד הסובייקט מתפרק לקיום במושגים ללא זמן ואילו מהצד השני מורכב הסובייקט למושג מרחב שבא לידי ביטוי במושג המסה.
כעת אנסח זאת ואדגים זאת בעזרת חקר ראשוני של השפה.
לפניכם המשפט
משה עצבן אותי היום בעבודה
אותי זו מילה המייצגת את הסובייקט. משה הוא האובייקט האנושי שעליו מדובר ביחס לסובייקט. עצבן זהו פועל המיצג זמן ומרחב משום שה"פעולה" מתרחשת במרחב של הסובייקט. היום זו מילה המייצגת זמן ועבודה מייצגת מרחב. כלומר במשפט יש מתח על ציר זמן-מרחב-זמן-מרחב. אובייקט-זמן-מרחב-סובייקט-זמן-מרחב
ננתח עוד משפט
יאיר הראה לי תסריט שהגיש לקרן
שוב ציר אובייקט-זמן-מרחב-סובייקט-זמן-מרחב.
למעשה, בשני המשפטים קיים איזון בין מספר הייצוגים של הזמן לבין מספרם של הייצוגים במרחב. משפטים אלה נקראים מאוזנים. היחס בין הייצוגים הוא אחד. ניתן לבנות פונקציה שמתארת את היחס בין ייצוגי הזמן לייצוגי המרחב. היחס כאן הוא אחד.
לעומת זאת קראו את המשפט הבא
היום פגשתי את אם נעוריי
הסובייקט נמצא במילה פגשתי. מילה זו היא פועל, כלומר יש כאן גם שילוב של זמן ומרחב. כמו כן יש התחלה במשפט במושג זמן. המילה אם מייצגת את האובייקט והמילה נעוריי מייצגת גם את מושג הזמן משום שזוהי תקופה בסובייקט. אם אסכם- הציר כאן הוא זמן-מרחב-זמן-סובייקט-אובייקט-זמן. כלומר כאן מספר המילים של הזמן גדול ממרחב. זהו משפט טעון. קיים בו מתח במושג הזמן. F שמייצגת את היחס בין זמן למרחב גדול מ - 1.
לבסוף, ננתח את המשפט הבא
לאח שלי יש שתי ילדות קטנות
הסובייקט נמצא במילה שלי. לאח זהו האובייקט. שתי ילדות קטנות מיצג את המרחב. כלומר, אין ייצוג ברור של זמן בשפה למעט העובדה שזהו משפט עובדתי בהווה. יחס F שואף לאפס. זהו משפט טעון מרחב.
ניתן לתאר את המילים באמצעות 3 צירים xyשמיצגים מרחב ו t שמיצג זמן. כל המילים בשפה ממוקמות בקובייה זו, במישורים שונים. המילה היום ממוקמת על ציר t בית ממוקמת יותר על xy. הלכתי ממוקמת על מישור האמצע שבין xyt. נסעתי קצת יותר במישור הקרוב לt מהלכתי כי המהירות של הפעולה עולה.
על מצב של תובנה
ניתן להמשיל את מצב התובנה למצב של סופר-פוזיציה בפיסיקה. מונח המתאר מצב לא ברור שפוטון יודע אם להפוך לגל או לחלקיק. למעשה, סובייקט הלא מודע מתרחק מהיקום הממשי. מושגי הזמן והמרחב אינם מוגדרים. קיים קישור אסוציאטיבי בלבד. קישור זה אינו תלוי זמן ואינו תלוי מרחב. כל חולייה באין סוף השרשראות שברשת אינה תלויה בזמן ובמרחב, אולם היא מקושרת עם מושגים אלו. יש כאן ביקורת על דלז וגווטארי משום שהם טוענים הגוף ללא האברים פועל על פי חוקיות פיסיקאלית של הממשי, קרי היקום. זוהי טעות משום שבלא מודע החוקיות איננה אקראית ממשית פיסיקאלית, אלא חוקיות התלויה בקשר האסוציאטיבי שהוא מנותק מהזמן ומהמרחב. לכן, ניתן לטעון כי האיווי אינו נע מן האחר אל הסובייקט הלא מודע. האחר נמצא בדיאלקטיקה מתמדת ביחס לסובייקט הלא מודע. מזכיר את המכונה אצל גוואטרי ודלז וכן את הגל (Hegel) ומושג רוח הזמן.
הידיעה זוהי נגיעת האלוהות. למעשה, האדם מתרחק מהיקום הקולקטיבי ומהיקום הממשי ונמצא אי שם בתוך חלל מעניין. אולי חלל האלוהות. חלל זה לא מוגדר. אין בו הגדרה ולפי מיטב ידיעתי גם לא תהיה בו הגדרה. זהו פרדוקס האלוהות.
ניתן לקשר את היקום הממשי ואת היקום הפרנואידי באמצעות מושג הזמן. בשניהם קיים צורך בזמן. בחוויה עמוקה שלי הייתי מקושר לתינוק שבתמונה של מוצר כל שהוא שהיה בביתי. העיניים של התינוק היו מאיימות, הרגשתי תהליך של בליעה בתינוק. לרגע הייתי התינוק שבתמונה ואז שאבתי ממנו את מושג הזמן. כנראה לאחר שהתמלא מושג הזמן נוצר הספק, ואז חזרתי למושג הזמן הקיומי הרגיל. נוצר ספק וגבול בריא ביני לבין התינוק שבתמונה והבנתי שהוא לא אני. אנו עושים כך כל העת. אנו שואבים את מושג הזמן מהיקום הממשי והקולקטיבי שבא לידי ביטוי במושג השפה.
על מושג האנרגיה
מושג האנרגיה של פרויד בא לידי ביטוי בליבידו. למעשה, ניתן להרחיב את ההגדרה הזו בכך שאנרגיה זו הנה תולדה של מושג האנרגיה הקוסמית הפיסיקאלית. אותה אנרגיה שהשתחררה במפץ הגדול.
על השפה של המטפל ושימושה באנליזה
למעשה חל תהליך דיאלקטי בטיפול. ניתן להניח כי המטופל מגיע משום שבלא מודע חלה הפרה במושג הזמן והמרחב. המטופל לא מכוון לריתמוס של סביבתו. למעשה, המטפל מכוון את המטופל לריתמוס של סביבתו. התהליך מתבצע בעזרת השפה. המטפל מעניק למטופל את מושג המרחב והזמן והמטופל שואב אנרגיה ומושג זמן קולקטיבי מהמטפל.
למעשה קיימת דיאלקטיקה טיפולית. ברגע שמחפש המטופל מושג זמן, מעניק המטפל את מושג המרחב. ע"י שיקוף בשפה. ברגע שמחפש מרחב מעניק המטפל מושג זמן ע"י ציון פעולה או זמן. קצת מזכיר את הדיאלקטיקה של העמדות אצל מלאני קליין. מצד אחד סכיזואידי ומהשני דפרסיבי. מצד אחר מושג זמן ומצד שני מרחב. כלומר, הענקת הזמן יוצרת פיצול סכיזואידי ואילו הענקת המרחב יוצרת קוהרנטיות דפרסיבית.
על ההרמוניה לפי הגל
מהו מצב הרמוני?. מהו מצב הרמוני של האדם מול הטבע?. הגל שואל את השאלה הזו ואני מנסה לענות עליה כך. מצב הרמוני הוא מצב של חפיפה בין גלגל השיניים של האקראיות שבממשי, לבין גלגל השיניים הלא אקראי שבלא מודע. במצב רגעי שבו קיימת חפיפה בין האקראיות ללא מודע, קיימת הרמוניה כלומר שיווי משקל בין הטבע לאדם. ככל שיש חריקות בין גלגלי השיניים כך גדל הפער במושג הזמן והמרחב וחלה הדיסוציאציה.
על מקור האלימות בעולם
למעשה, פיירה אולנייה במושגה על האלימות הראשונית מגדירה היטב את המקור לאלימות הראשונית בסובייקט. מקורה בכפיית העונג על הילוד. ניתן להעמיק הגדרה זו ולנסחה, ככפיית האקראיות על הלא אקראי. האם כופה על הילוד את מושג הזמן המרחב וחוסר האקראיות. זהו המקור לאלימות. ביטויי האלימות בעולם נעוצים בשלושת המושגים הללו שנכפים עלינו במסגרת חוויותינו את העולם, לראשונה.
מעניין יהיה למצוא את ההקשרים הפוליטיים של הגישה הזו כלפי אלימות.
השאלה שאדון בה בהמשך לכתיבה היא לגבי השיח הטיפולי. השאלה שעומדת במרכז התיאוריה היא עם איזה סדר מילים צריך המטפל לשקף למטופל?. האם מילת מרחב למילת מרחב מצד המטופל או מילת זמן למילת מרחב מצד המטופל?. אנסה לענות על הדילמה הזו בעזרת התאורייה של מלאני קליין אודות העמדות הסכיזו-פרנואידית והדפרסיבית וכן בשאלות פיזיקאליות שלא כולם יחבבו כאן.
המודל של קליין
ראשיתה של גישת יחסי האובייקט קשורה בשמה של מלאני קליין, שבחרה להתמסר לטיפול בילדים.הנחת היסוד הייתה כי בטיפול פסיכותרפי בילדים, לא ניתן להשתמש בשיטת האסוציאציות החופשיות על כן, כדי לאפשר לילדים לבטא את רגשותיהם, קליין סברה שיוכלו לעשות זאת במשחק, בו יוכל הילד לספר על חלומותיו, שאיפותיו, דמיונותיו ופחדיו.קליין בחרה לפתח בהדרגה מודל חדש של הבנת האישיות, בדומה לאריקסון – אך בעוד שהוא בחר להרחיבו "קדימה", עד לזקנה בעוד היא החליטה להרחיבו "אחורה", לחוויות המוקדמות ביותר של החיים, תוך הדגשה של עולמו הפנימי של הפעוט בשנתו הראשונה.קליין מחלקת את השנה הראשונה בחיי התינוק לשתי אופנויות פסיכולוגיות אותן כינתה "פוזיציות".פוזיציה הינה דרך של ארגון פסיכולוגי, יש לה צורה אופיינית של חרדות, מנגנוני הגנה ויחסי אובייקט.
אומנם קליין מחלקת את השנה הראשונה לשתי פוזיציות, כאשר התינוק עובר מאחת לשנייה תוך התפתחות וצמיחה, אך לאורך כל חייו ישנו מעבר בין הפוזיציות אשר מאפיינות גם את חיי האדם הבוגר.
העמדות
העמדה הסכיזו-פרנואידית
בראשית חייו, התינוק עדיין לא יכול לתפוס את האם (האובייקט) כדמות שלמה, והוא מתייחס רק לחלקים ממנה - השד: כל עוד האובייקט מספק לילד חלב והרגעה הוא נחשב ל"טוב", אך כשהשד מתרוקן הוא נחשב ל"רע", הוא מתסכל את הילד ונראה לו כמסוכן. התינוק לא תופס שזה אותו שד ברגעים שונים והוא מפצל בין שני צדדים של האם.
קליין קבלה את רעיונותיו של פרויד בדבר מאבקי הכוחות בין אינסטינקט החיים והמוות וסברה שהתינוק נתון במאבק זה עוד מימיו הראשונים ונאלץ להתמודד עם החרדה שהם יוצרים. לכן הוא מנסה להפטר מהם. הוא משליך את יצר המוות שלו כלפי חוץ במנגנון ההשלכה ומייחס לסביבתו, ולאמו ושדיה בפרט, כוונות הרסניות, וכך הם נחווים כמאיימים ורודפים.
אם הילד ייכשל בפתרון החרדות הבסיסיות הללו, הוא יחלה בפרנויה ובסכיזופרניה.
העמדה הדפרסיבית
כשהתינוק עובר יותר חוויות טובות מאשר רעות, ותופס את אמו כשלמה, הוא תופס שגם החוויות הטובות וגם הרעות מקורן באותה אם. זהו הישג התפתחותי חשוב. אך עם זאת, הוא מבין שיש לו רגשות שנאה ואהבה כאחת כלפי האם - שעכשיו כבר נתפסת כאובייקט שלם ולא חלקי. אז חרד התינוק שמא הכוחות ההרסניים שלו יגרמו לו לפגוע באם, וכך יאבד את צדדיה הטובים, שכה נחוצים לו. זוהי חרדה דיכאונית האופיינית לעמדה הדכאונית.
האישיות הבריאה תתמודד עם חרדה זו ע"י "תיקון" שיש בו ממש – מה שאומר שהוא מסוגל לחיות בשלום עם הצדדים האוהבים והתקופניים של עצמו, דבר שיהווה בסיס מוצק ליחסים מוצלחים עם הזולת
המשך תיאורטי.
כפי שתארתי במאמרי הראשון מילות מרחב וזמן יכולות להשפיע על העמדות. מילת זמן גוררת מצד המטפל שיקוף של מילת זמן ובכך נוצרת המשכיות המעניקה המשך לשיח או שמילת זמן בשיקוף מילת מרחב יוצרת השלמה פיזיקאלית ובכך יוצרת המשך שיח. זוהי הדילמה. חזרה על מילה או השלמה ובכך ליצור קירבה לעמדה הדפרסיבית, שבה תופס הסובייקט את האובייקט כשלם.
רקע פיזיקאלי על הקומפלימנטאריות של בוהר-
בוהר המשיך לפתח את התאוריה של רתרפורד על האטום הגרעיני, לפיה האטום בנוי מגרעין חיובי אשר מוקף באלקטרונים הנעים סביבו. בעיה חמורה במודל הזה הייתה שכמו כל גוף טעון מואץ, האלקטרונים המסתובבים היו אמורים לפלוט אנרגיה, ומסלוליהם היו אמורים להיות ספירלות שנופלות אל תוך הגרעין. המודל גם לא נתן הסבר לספקטרום האנרגיה של אטום המימן. ב-1913, על מנת לפתור בעיות אלה, הציע בוהר תאוריה קוואנטית, בדומה לפלנק ולאיינשטיין לפניו. הוא הניח שהאלקטרונים יכולים לנוע רק במסלולים בהם התנע הזוויתי שלהם יהיה כפולה שלמה של יחידה יסודית - , קבוע פלאנק מחולק ב-2π. הנחה זו הספיקה בשביל שהמודל ייתן את ספקטרום האנרגיה המצופה. לפי המודל, הדרך היחידה של אטום לאבד או לקבל אנרגיה היא לעבור ממסלול למסלול. ב־1922 הוענק לו פרס נובל לפיזיקה על עבודתו זו (גם בנו, אגה, זכה בפרס נובל בפיזיקה לשנת 1975).ב־1916 חזר לקופנהאגן ונעשה פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה שם. הוא המשיך בפיתוח מכניקת הקוונטים, ועמד בראש "אסכולת קופנהאגן" שדגלה בפירוש הסתברותי למכניקת הקוואנטים (ראו גם הערך פרשנות קופנהאגן). בכך היה לבר פלוגתא חריף של ידידו הקרוב אלברט איינשטיין שטען באופן ציורי ש"אלוהים אינו משחק בקוביה". בוהר השיב לו: "תפסיק לומר לאלוהים מה לעשות". כיום נחשבת הפרשנות של אסכולת קופנהגן למיושנת, אולם היא תרמה לתורת הקוואנטים את מושג הקומפלמנטריות שטבע בוהר, ועל פיו, תכונות של עצם קוואנטי שאיננו יכולים לקבוע במדויק בו זמנית (כמו מהירות ומיקום של אלקטרון, או האם פוטון הוא גל או חלקיק), מתקיימות בו בעצם בו זמנית כתכונות משלימות. כאשר נשאל בוהר האם אין בהגדרה זו בכדי לערער על מהותו של המדע כחתירה לידיעה ודאית, הוא ענה (באופן שאולי היה מבודח מעט אך בהחלט ייצג את דעתו של בוהר על מהות החקירה המדעית), "אמת וודאות גם הם מושגים משלימים".
עם כן במה תורמת הגישה של בוהר להבנת השיח של האנלטיקאן? הקומפלימנטאריות תומכת במודל ההשלמה כלומר הענקת מילת מרחב למילת זמן ובכך לתרום לקבלת האם כשלמה. נניח לזה? לא כל כך מהר.
פיירה אולניה פסיכואליטיקאית צרפתייה הגתה את רעיון כפיית השפה על הסובייקט. על כך דנתי במאמרי הראשון. היא תורמת לדיון בכך שככל שנרבה בתהליכי השלמה של זמן מרחב אנו כופים על הילוד את השפה. מה שיוצר כפיית חזרה, מונח חשוב בפסיכואנליזה המרכז בתוכו את הרגרסיה של המטופל.
כלומר, אולי חזרה על מילות המרחב מרחב ולא מרחב זמן יקדמו את שיח האנליטיקאו.
לסיכום ניתן ליצור גישה משלבת אשר מכלילה את הדינאמיקה בטיפול. יתר חזרה המחזירה לעמדה הסכיזו-פרנואידית מעוררת חרדה אצל המטופל דבר המחייב השלמה והענקת הקלה לחרדה (מילת מרחב למילת זמן) אולם על מנת להמשיך את השיח יש להעניק חזרה (מילת מרחב למילת מרחב) ובכך לעורר מעט חרדה והתעסקות הדחפים היסודיים שבסובייקט.
|
|
מנהלי הפורום
לאשכול הקודם
לאשכול הבא
חזרה לארכיון