"את הלילה שלך, שעזבת לבדד,
שעמד על דלתייך סחרחר משיאים,
שנשא את חוליי המוקדש לך לעד,
שידע לענות רק בשמך האחד,
את הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים.

בידי שנגעו בך דועך השרב.
מה יקרו לי חיי שהיו הדומך!
את זרה! את זרה! אל תבואי עכשיו!
התוגה שעזבת פה גדולה כה ממך.

באחרון נרותיו - בשביל מי הדלקתים? -
כבר עומם המשתה אשר אין לו שילום.
רק הרעם אי שם עוד גורר רהיטים.
רק ענק מחייך ושותק על לא כלום.

אל תבואי עכשיו! ילד מת בחיקי.
את נשכחת. עיני המראה עצומות.
בחדרי העולם הגדולים, הריקים,
גם צחוקך יבהל מעצמו."          

                             (נתן אלתרמן)