אנו מניחים שניתן לגזור מתוך הרוח היהודית תובנות ל"תורת חיים" של האדם המודרני באשר הוא. באמצעות שימוש בהסתכלות נארטיבית, אנו מציעים לראות את התהליך הלאומי של "חורבן, גלות, נחמה וגאולה" גם כתהליך אישי. כמו כן ניתן לראות במשבר לא רק הזדמנות, אלא גם תהליך בשלבים. 

 

   אנו מציעים לבצע בירור נרטיב אישי אמוני ייעודי.

1. חורבן: העדר מימוש היעוד. דיכאון, העדר, אין. 2. גלות: ריחוק מהיעוד  3. נחמה: פיוס עם עצמי על כך שניסיתי או לברוח מייעודי לא להכיר בו, לחשוב שאני אחר, שאני רוצה להיות אחר (חוסר דרך ולא חוסר ערך)  4. בהגיע הנחמה תגיע הגאולה האישית. 5. במהלך הגאולה האישית נחשפים ניצנים של חורבן אפשרי נוסף וכך הלאה  וחוזר חלילה...עד "באחרית הימים."

 

הבה נתאחד סביב התהליך של רגעי חורבן פרטיים ולאומיים ונקווה ביחד לגאולה אישית ולאומית. הבה נתפלל תפילה מיוחדת לבורא עולם: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. שְׁמֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. וְאַל יֹאבַד יִשְׂרָאֵל. הָאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל. כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר גְּאוּלָּה וִישׁוּעָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.

 

"משחרב בית המקדש רבו הפרושים בישראל ולא היו אוכלים בשר ולא היו שותים יין. ניטפל להם ר' יהושע,  אמר להן: מפני מה אין אתם אוכלים בשר? אמרו לו: נאכל בשר? שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח  ועכשיו בטל! אמר להן: בני, מפני מה אין אתם שותים יין? אמרו לו: נשתה יין? שממנו היה מתנסך על גבי  המזבח ועכשיו בטל! ...אמר להן: אף תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאים ביכורים בעצרת, לחם לא נאכל שממנו היו מביאים שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה, שמהם היו מנסכים בחג?' שתקו. אמר להם: 'שלא להתאבל  כלל אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, ועוד להתאבל יותר מדי אי אפשר. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו  בסיד, ומשייר דבר מועט זכר לירושלים. עושה אדם כל צרכי סעודתו, ומשייר בה דבר מועט זכר לירושלים.  עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים, שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני...".  תוספתא ליברמן סוטה ט"ו, יא-טו..

"עובדא הוה בחד יהודאי (מעשה ביהודי אחד) דהוה קאים רדי (שהיה חורש) געת תורתיה קומוי (צעק השור לפניו) עבר חד ערביי ושמע קלה (עבר ערבי אחד ושמע את הצעקה של השור) א"ל, בר יודאי בר יודאי שרי תורך ושרי קנקנך דהא תריב בית מקדשא (אמר לו הערבי, יהודי יהודי, שחרר את השוורים מיתד המחרשה, כי חרב בית מקדש שלכם) געת זמן תניינות, א"ל בר יודאי בר יודאי קטור תוריך וקטור קנקניך דהא יליד מלכא משיחא (צעק השור פעם שניה, אמר לו הערבי, יהודי יהודי, קשור שורך ליתד המחרשה, כי משיח שלכם נולד!) א"ל, מה שמיה? (שאלו היהודי, מה שם המשיח? והערבי ענה לו) מנחם. א"ל ומה שמיה דאבוי? (שאלו היהודי מה שם אביו?) א"ל חזקיה. א"ל, מן הן הוא? (שאלו היהודי מאיזה מקום הוא?) א"ל, מן בירת מלכא דבית לחם יהודה (שם מקום). אזל, זבין תורוי וזכין קנקנוי ואיתעביד זבין לבדין למיינוקא (הלך ומכר את שורו וקנה לבדים ומטפחות שתינוקות משתמשים בהם) והוה עייל קרייה ונפקא קרייה עד דעל לההוא קרתא (והיה הולך ממקום למקום למכור את אותם לבדים לתינוקות עד שהגיע לאותו מקום), בירת מלכא דבית לחם יהודה והויין כל נשייא זבנן, ואימה דמנחם לא זבנה (והיו כל הנשים קונות ממנו, והאימא של מנחם לא קנתה) שמע קלן דנשייא אמרין, אימיה דמנחם אימיה דמנחם, איתיי זובנין לברך (שמע קול הנשים שאמרו, אימא של מנחם, אימא של מנחם, בואי לקנות לבנך!) אמרה, בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דישראל, דביומא דאיתיליד איחרוב בית מוקדשא (רוצה אני לחנוק כל שונאיהם של ישראל, והיא התכוונה שרוצה לחנוק את בנה מנחם, כי ביום שהוא נולד נחרב בית המקדש!) א"ל אמר לה אותו איש רחיציא אנן בטוח אני דברגליה חריב וברגליה מתבניי (כשם שהמקדש נחרב ביום שנולד, כך עתיד להבנות באותו יום). א"ל, לית לי פריטין (אמרה לו, אין לי פרוטות, מעות, לשלם לך) א"ל, והוא מה איכפת ליה (ענה לה, לא איכפת לי) איתיי זובנין ליה, אין לית קומך יומא דין בתר יומין אנא אתי ונסיב (קני עכשיו ואם אין לך מעות ביום זה, אבוא אליך בעוד כמה ימים ואקח את הכסף) בתר יומין עאל לההיא קרתא (אחר כמה ימים נכנס לאותה עיר) אמר לה, מהו מיינוקא עביד? (שאל את האימא מה קרה לתינוק?) א"ל, מן שעתא דחמיתני, אתון רוחין ועלעולי וחטפיניה מן ידיי (אמרה לו, מאותה שעה שראית אותי, באה רוח סערה וחטפה אותו מידי ונעלם ממני)". (ירושלמי, ברכות פ"ב יז:).