מניעת התמכרות
מתוך ספר קצור שו"ע סימן לב - שמירת הגוף ע"פ הטבע (כ"ב)
ממש פיוט
הרוצה לשמור את הבריאות, צריך לדעת התנועות הנפשיות וליזהר מהם.
והם כמו השמחה והדאגה והכעס והפחד, שהם הפעוליות בנפש.
וצריך המשכיל שיהא שמח בחלקו כל ימי הבלו,
ולא ידאג על עולם שאינו שלו, ולא יבקש יתרונות,
ויהיה בטוב לבב ובשמחה הממוצעת,
כי היא סיבה לגדל החום הטבעי,
ולעכל המאכל, ולדחות המותרות, ולחזק אור העינים וכל ההרגשות,
וגם יתחזק כח השכל.
ואמנם לא להרבות השמחה במאכל ובמשתה כמו הסכלים,
כי ברוב השמחה יצא החמימות לשטח הגוף,
ויותך החום הטבעי, ויתקרר הלב פתאום, וימות בלא עתו בפתע.
ובפרט יקרה זאת לאנשים שמנים בגופם,
לפי שהחום הטבעי בגופם מעט,
לפי שעורקיהם צרים ומרוצת הדם שהוא מקור החום היא לאט.
הדאגה היא היפוך השמחה, וגם היא מזקת לפי שמקררת את הגוף,
ויתקבץ החום הטבעי אל הלב ויביאהו אל המות.
הכעס מעורר חמימות הגוף עד שיוליד מין ממיני הקדחת.
הפחד יוליד בגוף קרירות, ולכן יקרה למפחד, רעדה.
וכשתתרבה הקרירות אולי ימות.
ומכאן שצריך ליזהר שלא יאכל כשהוא בכעס או בפחד או בדאגה,
אלא כשהוא בשמחה ממוצעת:
בפרשת ניצבים (כ"ט י"ז-י"ט) נאמר: "פן-יש בכם איש או-אשה או משפחה או-שבט אשר לבבו פנה היום מעם יהוה אלהינו ללכת לעבד את-אלהי הגוים ההם פן-יש בכם שרש פרה ראש ולענה.
והיה בשמעו את-דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה-לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את-הצמאה.
לא-יאבה יהוה סלח לו... "
הפרשנים הראשונים דנים מה הכוונה במילים "למען ספות הרווה את הצמאה" רש"י מסביר שאלו אינם דברי החוטא המביעים סיבה לרצונו ללכת בשרירות ליבו אלא התוצאה. כלומר החוטא אומר "שלום יהיה לי, כי בשרירות ליבי אלך" אך הקב"ה עונה לו "בגלל שאתה חוטא במזיד (="צמאה") אני אפרע ממך גם על השוגג (="רווה"), העונש שתקבל יהיה גם על החטאים שעשית בשוגג וגם על החטאים שעשית במזיד"
לרמב"ן יש פירוש שונה. הוא אומר שההחוטא הנוכחי מביא את עצמו לידי תאווה, מעורר בעצמו תאווה לחטא למרות שהוא כבר שבע- "רווה", ואעתיך את לשונו:
" התאוה הגוברת ומתחזקת בלב תקרא שרירות, כלשון חכמים (בבא בתרא קס ב) שריר וקיים, וכן בשרירי בטנו (איוב מ טז):
ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה - להוסיף השבעה (=מלשון שובע) עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה, כענין "ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו" (ירמיה לא יג), "והיתה נפשם כגן רוה" (שם פסוק יא), והמתאוה תקרא צמאה, צמאה לך נפשי (תהלים סג ב).
והטעם, כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה, כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה. כי המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב ב) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו"
אני מבין מדבריו שמדובר כאן באדם שכבר שבע מכל התאוות והוא מחפש כבר "ריגושים חדשים". רף העונג שלו גבוה ודברים שבעבר סיפקו אותו- היום כבר לא. הדוגמא שהרמב"ן מביא היא מנושאים מיניים, למרות שהעיקרון נכון גם לנושאים אחרים (אדם שהתרגל למלונות חמישה כוכבים- יחפש רף גבוה יותר).
שמעתי פעם מפסיכולוג קליני מפורסם שמהתרשמות קלינית שלו מנסיונו עם "גבוליים" לרבים מאוד מהם יש נטיות הומוסקסואליות או דו מיניות בגלל הדחף העצום שלהם ל"קשר" מכל סוג שהוא. אני עדיין מתלבט אם ניתן לקשר זאת לנאמר לעיל...
הביאו יששכר וצבי |
מנהלי הפורום
יששכר עשת
כעת בפורום 
קבצים
דפיות פורום 
אתרי פסיכויהדות
חזרה לפורום