דבר המערכת, גיליון 9
השתיקה אינה רק היעדר מילים. היא מנגנון חברתי, פוליטי ונפשי; מרחב שבו אלימות יכולה להתקיים מבלי שתיקרא בשמה, שבו סבל נותר בלתי נראה, ושבו הנורמלי לכאורה מכסה על מה שאסור או קשה לראות. גיליון זה של חוצות מבקש להתבונן בהשתקה לא רק כתוצאה של יחסי כוח, אלא גם כפעולה אלימה בפני עצמה – וכזו המתקיימת לעיתים דווקא באמצעות נרמול, דיסוציאציה והסתגלות למציאות גרוטסקית. מתוך ראיה זו אנו מבקשות לבחון את האחריות המקצועית והאזרחית שלנו: כיצד לזהות את מנגנוני ההשתקה, כיצד להתנגד להם, וכיצד להפוך את העשייה הטיפולית, המחקרית והקהילתית למעשה של עדות, של התנגדות ושל פעולה אקטיביסטית בעולם.
במאמרה "פחד, השתקה והיעלמות: רישומיו של איום מתמשך בנפש", עוסקת נג'לא אסמר באחת הסוגיות המרכזיות והכאובות המאפיינות את חוויית המיעוט הפלסטיני בישראל. באמצעות שילוב בין תיאוריות פסיכואנליטיות לבין "פסיכולוגיית השחרור", היא מציעה התבוננות מעמיקה בפחד ובשתיקה כארגון נפשי מתמשך ומופנם, הנבנה לאורך זמן, נטמע בגוף וממשיך לפעול גם כאשר האיום אינו גלוי. אסמר מראה כיצד הציווי "היזהר בדבריך" התעצב לאורך ההיסטוריה – החל באירועי הנכבה ובתקופת המשטר הצבאי – ומועבר בין דורות לא רק כתגובה לאיום חיצוני או באמצעות סיפור מפורש, אלא דרך זהירות גופנית, לחישות והרחקה מכל דיבור העלול להיות מסוכן. עוד היא מתארת כיצד דפוסים אלה משתחזרים במרחב הטיפולי ומתבטאים בצנזורה עצמית, חרדה כרונית ואובדן תחושת הזהות והערך העצמי, ולבסוף מציעה לראות בקליניקה הטיפולית מרחב בטוח המאפשר השבה של הקול, הסוכנות והנוכחות האנושית אל מול מציאות משתיקה.
בראיון שערכה טובה בוקסבאום עם איכלס אישתייה מסאלם, נפתחת הדלת לבוקר "שגרתי" בבית משפחה פלסטינית בגדה: השעון המעורר מצלצל והאם עומדת להעיר את שני ילדיה הקטנים ולשלוח אותם לגנים, אלא שבמציאות של הכיבוש שום דבר בסצינה הדומסטית הזו לא צפוי - דפיקה אלימה בדלת ועשרות חיילים מתפרצים לבית מבהילים את האם וילדיה, אין מילים, אין הסברים, רק צעקות ואיומים, and there was a soldier waving to us with his gun, Shut up, don't talk," מספרת איכלס על רגעי האימה. ההתפרצות לביתה של איכלס הנו מופע אחד מתוך פרקטיקת הכיבוש האינסופית, מטרתה ברורה: להשתיק, להפחיד, לאיין את הסובייקט הפסלטיני. למרר את חייו עד שיוותר… אלא שאל מול הדה-הומניזציה וכוחות ההשתקה איכלס מתייצבת ומשמיעה את עדותה בגלוי, יוצאת בקריאה לקהל הקוראות ולקהילה הבינלאומית לתמוך בארגוני שלום כדוגמת PCFF ובסיום הכיבוש.
במאמרה "על החמצה ותקווה ברחבי יפו כמשל", לירון טל מזמינה אותנו להתבונן על ההחמצה והיאוש, אך גם על התקוה, לאפשרות של חיים משותפים. מנקודת מבט פסיכו-פוליטית, היא מדגימה, דרך התרחשויות יומיומיות של היתקלות, התנגשות ושיח או העדרו, את הפוטנציאל הטמון במפגש האנושי הטעון הפלסטיני-יהודי במציאות היפואית, ואת המשמעויות העולות ממנו כאשר נוטעים אותו בהקשר של יחסי הכוח החברתיים והפוליטיים וכאשר מתבוננים בו מנקודת מבט פסיכולוגית של הקשר וקשר.
בטקסט שלה, "על שתיקה הולכת ונמשכת", המבוסס על הרצאה שניתנה בוובינר בשם "שומר נפשו יקרב", בו א.נשי טיפול התבטאו ומחו לגבי האלימות בגדה המערבית, מזמינה אותנו דנה אמיר לבחון את המשמעות המוסרית של השתיקה, ומתוך כך לתבוע מחדש את השפה ואת הזכות והחובה לדבר כנגד מה שיש לתת לו עדות והכרה ובתוך כך, למחות כנגדו.
איתן גילור מילר מציע גישה תיאורטית חדשנית לטיפול באוכלוסיה מגוונת מגדרית ונוירולוגית: "טיפול אינטגרטיבי מאשש זהות". גישה קלינית-אתית זו מבוססת על ההכרה בזכותו הבסיסית של אדם להגדיר את עצמו מתוך חוויתו ומשלבת מבט ביקורתי על הדרישה החברתית המתמדת לנורמליות, שעלולה להגביר מצוקה נפשית של הפרט המתקיים בנקודת המפגש בין הרצף האוטיסטי לקשת המגדרית. בטיפול אינטגרטיבי מאשש זהות נעשה שימוש גמיש בכלים קליניים שונים לצורך ליווי מכבד של המטופלת בחקירתה הזהותית.
בראיון שערכה אסתר רפפורט עם נטעלי בראון ודנה אולמרט על הסרט "חמצן" של בראון (2025), משוחחות המרואיינות על המשמעויות של הבחירות הקולנועיות של הבמאית והאפקטים הנפשיים שקיוותה לחולל באמצעות הסרט. העלילה, בה האם (המשוחקת בסרט על די דנה איבגי) נדרשת להגיב לבחירה של בנה, חייל קרבי, להשתתף בסבב לחימה מיותר בלבנון על אף שאמור היה כבר להשתחרר, מקבלת מפנה לא צפוי וקהל הצופים "נחטף" למצב תודעה אחר, בו שיתוף הפעולה העיוור של ההורים עם המיליטריזם הנורמטיבי אינו מובן מאליו. דנה אולמרט מוסיפה פרספקטיבה ספרותית, כאשר היא מתדיינת בייצוגים של דמות אם החייל בספרות העברית ובהשלכות הנפשיות של המדיניות בדבר הסכמת ההורים לשירות הקרבי של ילדיהם.
ג'סיקה נבו סוקרת במאמרה היסטוריה של טריבונלים של צדק שהתקיימו בעשורים האחרונים בהקשרים פוליטיים וחברתיים שונים. טריבונלים של צדק, כגון הטריבונל של ראסל שעסק במלחמת ויאטנם וטריבונל עזה שהתקיים לאחרונה, מציבים לעצמם למטרה לתעד פשעים נגד האנושות, לשאת עדות לפשעים אלה ולהביע התנגדות אליהם. לצד הארכיונים ובשיתוף עמם, טריבונלים מהווים מנגנון חשוב של מה שמכונה בפי נבו "צדק טרום מעברי". בצדק טרום מעברי, האזרחים לוקחים על עצמה את המשימה האתית של חשיפת הפשעים והוקעתם, מבלי לחכות למגנוני המשפט הקונבנציונליים, שאינם בשלים עוד למלאכת עשיית הצדק.
לגיליון זה מצורפים שיר, פרי עטה של המשוררת עאליה מליחאת, ויצירת אמנות חזותית של האמנית אמל מטר.
המשוררת עאליה מליחאת היא אישה פלסטינית שנולדה ובגרה בכפר הבדואי אל-מוערג׳את. בשנים האחרונות סבל הכפר מהתקפות חוזרות של מתנחלים. עאליה השתתפה באומץ בהגנה על ביתה ומשפחתה, ובתיעוד האלימות. לפני שנה, לאחר מקרי אלימות חוזרים, הכפר גורש השיר המובא כאן עוסק בחוויית הגירוש.
אמל מטר גדלה וחיה במזרח ירושלים. עבודתה ״לאן נלך מכאן? | נבי מוסא״ המובאת בגיליון זה, מנכיחה בשקט רדוף שאלות לגבי העבר והעתיד, חיים ומוות הממוקמות בתוך נוף מסויים אליו הן קשורות.
אנחנו מודות לאירה קונטורובסקי, אפרת אבן צור, נעמי בן בסט, תהילה מישור ונוגה אריאל גלור שסייעו בעריכת גליון זה.
