פחד, השתקה והיעלמות: רישומיו של איום מתמשך בנפש / נג'לא אסמר

"في المدرسة حذرتموني: احترس بكلامك! فلما أخبرتكم أن معلمي صديقي، همستم: لعله عين عليك! ولما سمعت حكاية الطنطورة فلعنتهم، همستم في أذني: احترس بكلامك!
فلما لعنوني:
احترس بكلامك!
وحين اجتمعت بأقراني، لنعلن إضرابا، قالوا لي، هم أيضا:
احترس بكلامك!
وفي الصباح قلتِ لي، يا أماه: إنك تتكلم في منامك، فاحترس بكلامك في منامك!.. وكنت أدندن في الحمام، فصاح بي أبي: غير هذا اللحن. إن للجدران آذانا، فاحترس بكلامك!
أريد ألا أحترس بكلامي، مرة واحدة!
كنت أختنق!"

حبيبي, 1974, المتشائل

"בבית הספר הזהרתם אותי:  היזהר בדבריך.
כשאמרתי לכם שהמורה הוא חבר שלי, לחשתם: אולי הוא בולש אחריך!
כששמעתי את סיפור הטנטורה וקיללתי אותם – לחשתם באוזני: היזהר בדבריך.
כשקיללו אותי – שוב: היזהר בדבריך!
כינסתי את חבריי כדי להכריז על שביתה – וגם הם אמרו לי: היזהר בדבריך.
אפילו בבוקר אמרת לי אמא: אתה מדבר בשנתך, היזהר בדבריך גם בשנתך!
נהגתי לשיר במקלחת, אבי צעק עלי: שנה את הלחן הזה! לקירות יש אוזניים, היזהר בדבריך! היזהר בדבריך! היזהר בדבריך!

אני רוצה שלא להיזהר בדבריי – ולו רק פעם אחת ויחידה!
נחנקתי!"

חביבי, 1974, האופסימיסט

(תרגום שלי, נ.א.)

"היזהר בדבריך!" המשפט של אמיל חביבי אינו אזהרה רגעית, אלא תיאור של מצב נפשי מתמשך. הוא נאמר בבית, בבית הספר, ברחוב, ובהדרגה חדל מלהיאמר במפורש והופך למופנם. זהו ציווי המחלחל אל הנפש ומארגן את הקשר בין חוויה לשפה, בין מחשבה לביטוי, ובין נוכחות סובייקטיבית לשתיקה.

מאמר זה עוסק בפחד המקיף את הדיבור, מכוון אותו ולעיתים אף מחליף אותו. במובן זה, הפחד אינו מופיע רק כתגובה לאיום חיצוני, אלא כארגון נפשי מתמשך, הנבנה לאורך זמן, נטמע בגוף וממשיך לפעול גם כאשר האיום אינו גלוי.

שתיקה אינה רק תוצר של פחד או כפייה חיצונית, אלא גם ארגון עדין ומורכב של דיבור: עם מי ניתן לדבר, מה ניתן לומר, ומה חייב להישאר ביני לבין עצמי. לעיתים, השתיקה עצמה נעשית גם כפעולה של התנגדות.

מכאן עולה השאלה: מה קורה לנפש כאשר המילים עצמן נחוות כמסוכנות? ומה מתרחש כאשר גם השתיקה - שנדמית כהגנה - הופכת לאופן קבוע של ארגון החיים?

מאמר זה מבקש להציע הבנה של הפחד וההשתקה לא רק כתופעות נפשיות פנימיות, אלא כמבנים פסיכו־חברתיים מתמשכים, תוך שילוב בין חשיבה פסיכואנליטית לפסיכולוגיית השחרור.

הקשר חברתי־פוליטי: החרפה של מצב מתמשך

מאז ה־7 באוקטובר חווה החברה הפלסטינית בישראל גל חסר תקדים של הפחדה, השתקה ורדיפה פוליטית, הבאים לידי ביטוי במעצרים על התבטאויות ברשתות החברתיות, חקירות משטרתיות על גילויי אמפתיה אזרחיים, פיטורים מן העבודה, השעיות וגירושים ממוסדות אקדמיים, וכן הגבלה משמעותית על חופש המחאה וההפגנה (עדאלה, 2023).

עם זאת, אין מדובר בלידתה של מציאות חדשה, אלא בהחרפה של מצב נפשי וחברתי מתמשך, המושרש בהיסטוריה של הנכבה, המשטר הצבאי והאזרחות המותנית - מציאות המופנמת בגוף ובשפה.

העברה בין־דורית של פחד והשתקה

אמי הייתה בת תשע בזמן הנכבה. בעקבות ההפצצות והשמועות על הטבח בדיר יאסין, לקח אביה את המשפחה וברח עמם ללבנון, שם גם מת אחיה הקטן. כעבור שנה של פליטות לחשו להם: מי שלא יחזור כעת, לא יחזור כלל. החזרה לא הייתה חזרה; היא הייתה הסתננות - לילה, הליכה שקטה, והזהב שעל רגלה של הילדה, סימן אחרון של בעלות, נשמט בדרך. כששבו, הבית שסבי בנה לא חיכה להם. אותו ריהוט, אותם קירות, אך חיים של אחרים התקיימו בתוך המרחב שהיה פעם שלהם. הם גרו בחדר קטן מול ביתם, ובמהלך השנים עבדו כדי לקנותו מחדש.

לפני כמה שנים הזמנתי לביתי קבוצה של מטפלים יהודים וערבים, וביקשתי מאמי לשבת עמנו ולספר את סיפור ילדותה. היא החלה לתאר את ההפצצות, את הפחד, את הדרך ללבנון ואת החיים כפליטים. ואז, בדיוק ברגע שבו הסיפור היה אמור להמשיך - אל ההסתננות חזרה הביתה - היא עצרה. השתררה שתיקה. הבעת פניה השתנתה, ואז לחשה:
“הם מצביעי ביבי?”

ברגע זה התבהר עד כמה הפחד אינו שייך רק לזיכרון העבר, אלא פועל כהעברה בין־דורית של פחד והשתקה. אין מדובר בזיכרון נרטיבי סדור, אלא בידיעה גופנית־נפשית המופעלת ברגע מסוים ומארגנת את גבולות הדיבור והשתיקה. כפי שמתואר בספרות הפסיכואנליטית, טראומה בין־דורית אינה מועברת בהכרח דרך סיפור מפורש, אלא דרך עצירת הדיבור, לחישה, הימנעות, וארגון שקט של החוויה סביב מה שאסור לדעת, לזכור או לומר (וולקן, 2001).

הפחד כאן אינו מתווך דרך מחשבה רפלקטיבית, אלא דרך תגובה כמעט רפלקסיבית של הגוף - של מי שלמדה עמוק בגופה כי יש אזורים של היסטוריה וחוויה שעדיף לא לתת להם קול. כך, ההשתקה אינה רק פעולה מודעת, אלא מנגנון נפשי שהוטמע והפך לחלק מן המציאות הפנימית. במובן זה, הפחד אינו "נזכר," אלא מופעל.

אותה העברה בין־דורית של פחד והשתקה מתקיימת לא רק בזיכרון, אלא גם בפרקטיקות יומיומיות במרחב הביתי. בבניין המשפחתי שסבי בנה, ואשר נרכש מחדש עם השנים, היה מובן מאליו שתמיד יישאר מישהו, ואם כולנו יוצאים - מביאים שומר. הדבר לא הוסבר כתגובה לאיום עכשווי, שכן לא סבלנו מפריצות, אלא פעל כהרגל שקט, כארגון חיים וכנורמה לפיה הבית לעולם אינו נותר ללא השגחה. רק בדיעבד התבהר לי כיצד חוויה קיומית מוקדמת - של בית שפעם אחת כבר ננטש ונלקח - ממשיכה לפעול בהווה דרך זהירות, פיקוח והימנעות, מבלי שנזקקה לניסוח מילולי.

דפוסים אלו של זהירות והשתקה אינם נותרים תחומים למרחב הביתי בלבד, אלא מתמקמים בנפש ונעים עם האדם גם מעבר לגבולות המקום. כאשר אחי נסע ללונדון ללמוד בסוף שנות השמונים, הפרידה לוּותה בזהירות מתמדת. הוריי הזהירו אותו שלא לדבר עם זרים, במיוחד מהעולם הערבי, מחשש שייתפס כמי שיוצר קשר עם “גורם זר”. למרות המרחק, אחי תיאר כי בשנה הראשונה כמעט שלא יצא מן הדירה, וחשש מכל דיבור בערבית. רק בדיעבד התברר עד כמה הפחד היה ממשי, נוכח סיפורו של קרוב משפחה, עיתונאי שנכלא בעבר ונאלץ לבסוף לעזוב את הארץ - תזכורת לכך שהמילה עצמה עשויה להיות מסוכנת. כך התחדדה ההבנה כי המרחק הגאוגרפי אינו משחרר מן ההשתקה; היא נוסעת עם האדם ומתמקמת בנפש.

מפגש עם ההווה: הקליניקה לאחר 7 באוקטובר

הפחד וההשתקה אינם נותרים כלואים בעבר. לאחר ה־7 באוקטובר, הפנמה בין־דורית זו של פחדים שהוטמעו בנפש ובגוף פוגשת מציאות חיצונית אלימה ומפקחת, ומופעלת מחדש בעוצמה גבוהה.

במובן זה, הפחד אינו רק שריד של העבר, אלא מרכיב פעיל בהווה - כזה המארגן את חוויית הדיבור ואת גבולותיו. בהתאם לכך, הפחד, ההשתקה ואובדן הקול נעשו לנושא מרכזי בעבודה הקלינית. מטופלים החלו להביא, שוב ושוב, את החשש מפני עצם הדיבור והבעת עמדה.

כך, למשל, מטופל נכנס לחדר הטיפולים ובפתיחת הפגישה מבקש להשאיר את הטלפון הנייד מחוץ לחדר, “כדי להיות בטוח שאין הקלטה.” אין מדובר בחוויה פרנואידית במובנה הקליני, אלא בתחושת מציאות שבה גם האובייקט האישי ביותר עשוי לשמש אמצעי לפיקוח. הגבולות בין פרטי לציבורי מיטשטשים, והחשש אינו רק שהקליניקה אינה מוגנת עוד, אלא שגם המרחב האינטימי של הסובייקט חדל מלהיות שלו במלואו, כאילו גם לטלפון יש אוזניים.

מטופלת צעירה, שבעבר חוותה את הרשתות החברתיות כמרחב של נוכחות, חיבור והשפעה - מרחב שבו יכלה “לשחק” בזהותה ובמחשבותיה, נדרשה עם תחילת המלחמה להימנע מהבעה עצמית פומבית. הוריה ביקשו שתמנע מכך, ואף אסרו עליה לכתוב, להגיב או להיראות. השתיקה הוצגה כהגנה. במקביל, היא תיארה הצפה מתמשכת של מראות קשים ללא אפשרות לתת להם קול. בהדרגה הופיעה הצטמצמות הולכת וגוברת: נסיגה מקשרים, הפסקת שיתוף ותחושה שקיומה נעשה שקט ושטוח. לכך נלוו קשיי שינה, תחושת חנק גופנית ומצב דיכאוני המלווה באובדן תחושת משמעות.

מטופלת נוספת, רופאה שעבדה מעל עשרים שנה במוסד רפואי וראתה בו “בית שני,” תיארה כיצד שיתוף אחד של פוסט שעסק בהתנגדות להרעבת ילדים בעזה הוביל לזימון, ללחץ להסירו ולתחושה חדה שהמקום שבו הייתה שייכת אינו מכיל עוד את מי שהיא. בסופו של תהליך בחרה להתפטר. היא תיארה זאת כפרידה כואבת מבית שנמחק בן־לילה, אובדן שאינו רק של מקום עבודה, אלא של זהות ושל רצף חיים.

מטופלת אחרת סיפרה כי “ידידה” מן העבודה צילמה פוסט פרטי שלה והעבירה אותו להנהלה. חוויית ההלשנה יצרה סדק עמוק באמון, לא רק כלפי העולם החיצוני, אלא גם ביחסים הקרובים ביותר. מאז, תיארה, היא מדברת בזהירות גם עם עצמה. החוויה הקלינית נעשתה לעיסוק מתמיד במה לא לומר, מה למחוק ומה עדיף שלא להרגיש.

מסגור תיאורטי

תופעות אלו מצביעות על הצורך במסגרת הבנה רחבה יותר של הפחד וההשתקה. פסיכולוגיית השחרור מציעה לראותם לא כתהליכים פנימיים בלבד, אלא כחלק ממציאות חברתית־מבנית רחבה, מציאות המעצבת לא רק עמדות פוליטיות, אלא גם תודעה, גוף ויחסים. היא שואלת: באיזה עולם נפשי אנשים נדרשים לחיות, ואילו דרכי הסתגלות הם מפתחים בתוכו?

פרנץ פאנון היה מן הראשונים שהצביעו על כך שמצבי שליטה פוליטית מתמשכים פועלים בראש ובראשונה על הנפש  (פאנון, 2010). הם אינם מסתפקים בהגבלת תנועה או זכויות, אלא חותרים לשליטה עמוקה יותר, בשפה, בדמיון וביכולת להעניק משמעות לחוויה. הפחד, אצל פאנון, אינו תוצר לוואי של הדיכוי, אלא אחד מכליו המרכזיים: הוא מלמד את הסובייקט היכן לעצור את עצמו, אילו מחשבות עלולות להיות מסוכנות ואילו מילים עדיף שלא לנסח כלל. כך, בהדרגה, שתיקה חיצונית הופכת לפיקוח עצמי פנימי.

איגנסיו מרטין־בארו, אבי פסיכולוגיית השחרור, הרחיב מחשבה זו והציע את המושג טראומה פסיכו־חברתית (מרטין־בארו, 2018). בניגוד לתפיסות בנוגע לטראומה הממוקדות באירוע חד, הוא מתאר מצב מתמשך שבו חרדה, חשדנות וצנזורה עצמית נעשות חלק מן השגרה. האדם אינו חי "אחרי הטראומה," אלא בתוך מציאות מאיימת כרונית. כפי שמתאר משה לנזמן (2021) בקריאתו את עבודתו של מרטין־בארו, האלימות החברתית והפוליטית אינה פועלת רק כאירוע חיצוני, אלא נעשית חלק מן התנאים שבתוכם הנפש מתעצבת ופועלת. תפיסה זו עולה גם בכתביה של סמאח ג'בר (Jabr, 2019), הטוענת כי בהקשר הפלסטיני עצם השימוש במושג "פוסט־טראומה" מטעה, שכן עבור רבים לא הגיע שלב של "אחרי." האיום, אי־הוודאות והפגיעה ממשיכים להיות חלק מתנאי החיים עצמם. במציאות כזו, שתיקה אינה מעידה על היעדר רצון לדבר, אלא על הבנה פרקטית עמוקה: דיבור עלול לעלות ביוקר.

במובן זה, הדוגמאות הקליניות שתוארו אינן ביטוי לכשל אישי. השתיקה של האם והבקשה להוציא את הטלפון מן החדר אינן מעידות על פחד לא רציונלי או על פרנויה במובנה הקליני, אלא משקפות מציאות שבה הטראומה חיה בגוף ופועלת גם במרחבים שאמורים להיות מוגנים. אלו תגובות סתגלתניות למציאות בלתי־אפשרית שבתוכה הנפש מבקשת לשרוד.

מנקודת מבט פסיכואנליטית, ניתן לראות כיצד מציאות זו מובילה לקריסה של המרחב הפוטנציאלי, במובן של ויניקוט (1995), מרחב שבו ניתן לשחק, להתנסות ולבטא חוויה מבלי שתהפוך מיד למסוכנת. כאשר מרחב זה מצטמצם, האפשרות לשחק בזהות ובמשמעות נפגעת, והקיום נעשה הגנתי ושטוח, עד כדי תחושת היעלמות של העצמי.

במקביל, נפגעת גם היכולת לעבד את החוויה עצמה. במונחים של ביון (2003), פונקציית האלפא  -  היכולת להפוך חוויה גולמית למחשבה  -  נחלשת. החוויה נותרת בלתי מעובדת, ללא ייצוג סימבולי, נרשמת בגוף ומתבטאת בדיכאון, חרדה ותחושות של חנק ודריכות. אין מדובר רק במצוקה אישית, אלא בתגובה למציאות שאינה מאפשרת עיבוד.

בהקשר זה, קלי אוליבר מתארת כיצד מצבים מתמשכים של דיכוי וקולוניזציה פוגעים בתנאי החיים החיצוניים, ופולשים אל המרחב הנפשי עצמו. לדבריה, כאשר הסובייקט חי בתוך מציאות שבה קולו, חווייתו ונרטיב חייו מוכחשים או נתונים תחת איום מתמשך, נפגעת גם היכולת ליצור ייצוג סימבולי לחוויה ולהחזיק תחושת עצמי רציפה ובעלת משמעות. במצב כזה, הנפש סובלת מהמציאות הדכאנית ומתקשה לייצר מרחב פנימי שבו ניתן לחשוב, לעבד ולהעניק משמעות לחוויה ( Oliver,2004) .

אך הפגיעה אינה מסתיימת בכך. כאשר גם השפה עצמה נעשית חשודה או בלתי־לגיטימית, נפגעת האפשרות להיות מדובר בתוך סדר סימבולי. במונחים לאקאניאניים (לאקאן, 1999), הסובייקט אינו רק מושתק, אלא מודר מן האפשרות להיות סובייקט מדבר: לא רק “אסור לי לדבר”, אלא “אין שפה שבה מותר לי להיות”.

במצב כזה, השתיקה אינה רק היעדר קול, אלא חוויה של היעלמות, אי־הכרה, אי־נראות ואי־נוכחות כסובייקט. זוהי מחיקה כפולה: של הקיום הפנימי ושל האפשרות להיות מוכר על ידי האחר. כך, האיום אינו מופנה רק כלפי חופש הביטוי, אלא כלפי עצם האפשרות להתקיים כסובייקט בעל קול, משמעות ונוכחות.

כאשר הפחד נעשה עיקרון מארגן של החיים הנפשיים, נפגעת גם תחושת הסוכנות (agency) -  היכולת לחוות את העצמי כבעל השפעה, רצון ויכולת פעולה בעולם. הסובייקט לומד לצמצם את עצמו, למחוק חלקים מעצמו ולהימנע מביטוי, עד שלעיתים עצם הנוכחות נחווית כמסוכנת. מצב זה מותיר את הנפש במצב כרוני של חוסר אונים, דלדול פנימי ואובדן תחושת ערך ומשמעות.

חוויה זו עולה ומהדהדת בדוגמאות הקליניות שתוארו. המטופלות והמטופלים אינם חוששים רק מתגובה חיצונית, אלא חווים אובדן של מקום סימבולי. הדיבור חדל מלהיות אמצעי ליצירת קשר ומשמעות, ונתפס כמעשה העלול לחשוף אותם לסכנה. במצב כזה, שתיקה נעשית לא רק אמצעי הגנה, אלא לעיתים גם תנאי הישרדות.

השלכות קליניות

ההבנה שהובאה, של פחד והשתקה כתופעות פסיכו־חברתיות, משליכה באופן ישיר על העבודה הקלינית. ההקשר החברתי־פוליטי נתפס כאן כחלק בלתי נפרד מן המצב הנפשי עצמו, במיוחד במציאות מתמשכת של יחסי כוח, שליטה ואיום. בהתאם לכך, העבודה הקלינית דורשת הקשבה לאופן שבו פחד, פיקוח והשתקה נרשמים בגוף, בשפה וביחסים.

בתקופה שלאחר ה־7 באוקטובר מנגנוני הפחד, ההשתקה והפיקוח נעשו גלויים ואינטנסיביים יותר, תוך צמצום המרחב המאפשר לחשוב, לדבר ולעבד חוויות. מתוך כך, העבודה הטיפולית מזמינה הקשבה רחבה - למילים הנאמרות, למילים המושתקות, לשפת הגוף שבה נרשמת החוויה, ולמה שמתרחש במרווחים שביניהן.

כאשר מטופלת שותקת, מטופל מבקש להוציא את הטלפון מן החדר, או אדם מצמצם את עצמו עד אובדן תחושת משמעות ונוכחות, נדרשת הרחבה של ההבנה הקלינית כך שתכלול גם עדות למציאות שבה תנאי הנפש הבסיסיים נפגעים. במצבים אלה, הטיפול מבקש לסייע בהפחתת הסבל, ובו־בזמן לשמר את תחושת הסובייקטיביות, הערך והיכולת לחוות את העצמי כבעל נוכחות ומשמעות.

העבודה הטיפולית מבקשת להחזיק מרחב שבו ניתן להסס, לגמגם ולעצור, מרחב שבו מחשבות יכולות להיווצר בהדרגה, ומילים זוכות למקום בטוח דיו להופיע. כפי שמדגישה סמאח ג'בר, במצבים של אלימות פוליטית מתמשכת, האתגר הטיפולי כולל הכרה בכך שהמצוקה נטועה במציאות חברתית ופוליטית ממשית, וכי תגובות רבות הן תגובות אנושיות למציאות בלתי־אנושית  (Jabr, 2019).

ברוח פסיכולוגיית השחרור, העבודה הטיפולית חורגת מגבולות הקליניקה בלבד, ופונה גם אל מרחבים נוספים  -  מרחבים שבהם ניתן להשמיע קול, לשאת עדות, וליצור אפשרות לנוכחות אנושית מלאה יותר.

סיכום

לסיום, אחזור לאמיל חביבי, שאומר, כמעט מתחנן:

أريد ألا أحترس بكلامي، مرة واحدة! كنت أختنق!
ضيق هذا الكهف يا أمّاه، لكنه أرحب من حياتكم!
مسدود هذا الكهف يا أمّاه، ولكنه منفذ!

حبيبي, 1974, المتشائل

אני רוצה שלא להיזהר בדיבורי, ולו פעם אחת! נחנקתי!
צרה המערה הזו, אמא, אך היא רחבה יותר מחייכם!
חסומה המערה הזו, אמא, אך היא מוצא!

(תרגום שלי, נ.א.)

גיבור הסיפור בוחר לברוח אל המערה, לא משום שהיא בטוחה, אלא משום שהיא עדיפה על קיום שבו אין מקום לדבר, לחשוב או להיות. במצב כזה, סכנה פיזית עשויה להיחוות כנסבלת יותר מהיעלמות נפשית שקטה.

על רקע זה, הדיבור אינו שבירת שתיקה הרואית, אלא תנועה עדינה של קול, מחשבה המקבלת מקום ונוכחות המסרבת להיעלם. בתוך מציאות המאיימת על עצם האפשרות לומר, נותר מרחב שבו ניתן עדיין לומר: אני כאן, אני מרגיש, ואני מבקש להישאר אנושי.

 

ביבליוגרפיה

حبيبي، إ‘. (1974). الوقائع الغريبة في اختفاء سعيد أبي النحس المتشائل. منشورات العربسك.

ביון, ו' ר'.(2003). למידה מן הנסיון. תל אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד' ו'.(1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

חביבי, א'.(1992). האופסימיסט: הכרוניקה המופלאה של היעלמות סעיד אבו אל־נחס אל־מתשאאל. תל אביב: עם עובד.

לאקאן, ז'. (1999). ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה. תל אביב: רסלינג.

לנזמן, מ'. (2021). איגנסיו מרטין־בארו והפסיכולוגיה של השחרור. חוצות.

מרטין־ברו, א'.(2018). לקראת פסיכולוגיית שחרור. בתוך מ' מונטרו (עורכת), פסיכולוגיה של שחרור (עמ' 27–54). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פאנון, פ'.(2010). מקוללים עלי אדמות. תל אביב: רסלינג.

עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.(2023). הגבלות על חופש הביטוי של אזרחים פלסטינים בישראל לאחר 7 באוקטובר 2023. חיפה: עדאלה.

Jabr, S. (2019). Trauma in Palestine: Towards a More Authentic Model for Mental Health. Middle East Eye.

Oliver, K. (2004). The Colonization of Psychic Space: A Psychoanalytic Social Theory of Oppression. Minneapolis: University of Minnesota Press.

Volkan, V. D. (2001). Transgenerational transmissions and chosen traumas: An aspect of large-group identity. Group Analysis, 34(1), 79–97.