פשעי שתיקה: טריבונלים עממיים כ"קהילות מוסריות" וצדק במצבי טרום-מעבר פוליטי ותודעתי / ג'סיקה נבו 

"May this Tribunal prevent the crime of silence"

Bertrand Russell, 1966

יוזמה בשם "Historias Desobedientes" (“סיפורים לא ממושמעים” או “סיפורים חתרניים”) נולדה בארגנטינה, ארץ הולדתי, כעשרים שנה לאחר סיום הדיקטטורה הצבאית (1976–1983), כחלק מתהליך ארוך, מורכב ולא ליניארי של התמודדות עם עברה האלים של המדינה. בנות ובנים של קציני צבא ואזרחים שהיו חלק ממנגנוני הדיכוי בחרו לשבור את קשר השתיקה המשפחתי, לחצות את גבולות הנאמנות הביולוגית ולהצטרף דווקא לקריאתם של השורדים, בני משפחות הנעדרים וארגוני זכויות האדם: זיכרון, אמת וצדק (Memoria, Verdad y Justicia).

סיפורה של אנאליה קאלינק ממחיש את המחיר האישי הכרוך במהלך כזה. בבגרותה גילתה את מעורבותו של אביה, גנרל בצבא ארגנטינה, בפשעי הדיקטטורה. כאשר הוגשו נגדו כתבי אישום, בחרה להתייצב בפומבי נגדו ואף לגנות את שחרורו לחופשה. אביה תבע אותה על הוצאת דיבה ונישל אותה מירושתו. סיפורה מבטא בחירה להמיר נאמנות משפחתית באחריות מוסרית.

בין השנים 1976–1983 הנהיגה החונטה הצבאית בארגנטינה משטר טרור: מוסדות המדינה פורקו או הוכפפו לצבא, צנזורה הוטלה על התקשורת, מערכת החינוך והאקדמיה הושתקו, ואזרחים נחטפו למרכזי מעצר ועינויים חשאיים. אלפים נעלמו, נשים הרות שנכלאו ילדו בשבי ותינוקותיהן הופרדו ונמכרו למקורבים. ההערכות מדברות על כ־30 אלף נעדרים וכרבע מיליון גולים. המונח "desaparecidos" — “המועלמים” — שנולד בהקשר זה, הפך מאוחר יותר לקטגוריה מרכזית במשפט זכויות האדם הבינלאומי.

עם חזרת הדמוקרטיה ב־1983 החלה ארגנטינה בתהליך ממושך של התמודדות עם העבר באמצעות שפה שלא הייתה אז שפה מובנת מאליה. הקריאה ל“זיכרון, אמת וצדק” הייתה רדיקלית: היא לא הסתפקה בהעמדה לדין אישית, אלא דרשה מן החברה כולה להכיר במה שאירע ולשאת באחריות ציבורית. חברות פצועות הבוחרות להיכנס לטיפול שורש, מבינות שהמסע אינו לינארי והוא אינסופי. 

בהדרגה הפכה פרדיגמה זו, אמת, זיכרון וצדק, לאחת מאבני היסוד של מה שמכונה כיום "צדק מעברי". ועדת האמת CONADEP והדו”ח "Nunca Más" (“לעולם לא עוד”) שימשו מודל לוועדות אמת ברחבי העולם. לצידן התפתחו ארכיונים אזרחיים, סימון מרצפות היכן שא.נשים נחטפו, פרויקטים של תיעוד, ויוזמות של בריאות נפש קהילתית. מטפלים ומטפלות יצאו מן הקליניקות אל המרחב הציבורי כדי להקשיב לעדויות, ובכך תרמו לעיצוב שפה חדשה של טראומה ואבל קולקטיביים. פסיכואנליטיקאים תמכו בארגוני שטח וכולם ביחד הכניסו את המדינה לקליניקה פומבית ענקית. אלו שהקדימו את זמנן היו "אמהות כיכר מאי", ששנה לאחר ההפיכה העזו לצעוד עם תמונות של ה"מועלמים" הנעדרים. מאפריל 1977 עד היום, כל שבוע בימי חמישי ב-15:30, בדרישה לדעת היכן הם או השרידים שלהם.

יוזמת "Historias Desobedientes" היא אחת ההתפתחויות הייחודיות בתוך תהליך זה. בני הדור השני של מבצעי הפשעים אינם נושאים באחריות פלילית, אך הם מסרבים לשאת את השתיקה. הם ממירים נאמנות משפחתית באחריות מוסרית, והופכים מעדים שותקים לעדים פעילים. בכך הם מממשים את תפיסתה של חנה ארנדט (Arendt, 2003), על אחריות קולקטיבית: האחריות אינה מוגבלת למעשינו, אלא נובעת מעצם ההשתייכות לעולם משותף. עצם ההשתייכות לקהילה אנושית יוצרת אחריות שאינה ניתנת לצמצום למעשיו הישירים של היחיד. מושג האחריות עבר בעשורים האחרונים הרחבה משמעותית. אם בעבר הובחנה הבחנה חדה בין מבצעים לקורבנות, כיום הולכת ומתבססת ההבנה כי רוב בני האדם מצויים באזורי ביניים: הם אינם מבצעי הפגיעה, אך גם אינם חיצוניים לה. הם חיים בתוך מערכות חברתיות, מוסדיות וכלכליות שבהן פגיעות מתאפשרות ולעיתים גם מושתקות. ארנדט טענה גם כי אחריות פוליטית אינה זהה לאשמה פלילית. 

מכאן מתרחבת המסגרת אל מושג ה“מעורבות” (implication). בספרו 'The Implicated Subject" מציע מיכאל רוטברג (Rothberg, 2009) להשתחרר מן החלוקה הבינארית בין קורבן למבצע. רוב בני האדם, הוא טוען, אינם חפים ואינם אשמים באופן ישיר, אך הם חיים בתוך מערכות חברתיות שבתוכן מתאפשרת פגיעה. המעורבות איננה אשמה אישית, אלא מיקום בתוך מבנים של כוח.

מן הזווית הפסיכואנליטית, ג'ודי רות (2025), מתארת את ההכרה ב"מעורבות" ובפגיעה כמשבר נפשי אפשרי: היא עלולה לעורר חרדה, אשמה ושיתוק. אך היכולת לשאת את אי-הנוחות הזו היא תנאי למעבר מהתגוננות לאחריות. לא אשמה היא המטרה, אלא נוכחות מוסרית מול מציאות מורכבת.

השאלה איננה רק כיצד חברה מענישה לאחר מעשה, אלא כיצד קהילה מוסרית מתחילה לשאת באחריות עוד בזמן שהפצע פתוח, ולעיתים כאשר מוסדות המדינה עצמם מסרבים לפעול. זהו הרקע למה שאני מכנה כאן צדק טרום-מעברי (Nevo, 2006).

קהילה מוסרית נגד “פשעי השתיקה”: מורשת טריבונל ראסל

“Our task is neither to judge nor to condemn in the legal sense, but to establish the facts.” Bertrand Russell

בשנת 1966, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, יזם ברטנרד ראסל, יחד עם אינטלקטואלים נוספים את "טריבונל ראסל' גוף אזרחי שלא נשען על סמכות מדינתית או משפטית, אלא על אחריות מוסרית.

הטריבונל התכנס ב־1967 בשני מושבים פומביים, שמע עדויות רבות מווייטנאם ומארצות הברית, ובסופו קבע ממצאים בדבר הפרות חמורות של המשפט הבינלאומי. חשיבותו כמובן, אינה טמונה בפסק הדין, אלא בשאלה שהציב: מה עושה "קהילה מוסרית" כאשר מוסדות הצדק אינם פועלים?

ראסל זיהה כי הפגיעה אינה מסתיימת באלימות עצמה. כאשר העולם יודע ואינו פועל, כאשר מוסדות מסרבים לחקור, וכאשר עדויות אינן נרשמות. לכך קרא “פשעי השתיקה” (Russell, 1966/1971).

השתיקה איננה רק היעדר דיבור, אלא מנגנון מחיקה חברתי. היא מונעת מן הפגיעה להפוך לעובדה ציבורית. מכאן נובעת חשיבות התיעוד שהוא הבסיס של כל בית משפט עממי, ועדת אמת וטריבונל. איסוף עדויות, פרסום ממצאים ושימור מסמכים אינם רק שלבים משפטיים, אלא פעולות התנגדות למחיקה.

ראסל טען כי כוחו של הטריבונל נבע דווקא מהיעדר סמכותו. הוא לא יכול היה להעניש או לאכוף, אך דווקא בכך חשף את השאלה היסודית: האם אחריות מוסרית תלויה בסמכות מדינתית? הטריבונל שיזם היה ביטוי לכך ש"אחריות מוסרית" מתקיימת דווקא כאשר המדינה שותקת. האחריות אינה נעלמת; היא עוברת אל החברה האזרחית.

אחד הגלגולים המשמעותיים של מורשת טריבונל ראסל היה טריבונל ראסל על פלסטין (2009–2014). בדומה לטריבונל המקורי על וייטנאם, גם כאן לא היה מדובר בגוף משפטי רשמי אלא ב”טריבונל מצפון” אזרחי, שביקש להתמודד עם מה שנתפס ככשל של המערכת הבינלאומית באכיפת הדין ובהכרה בעוולות מתמשכות. באמצעות סדרת מושבים שנערכו בברצלונה, לונדון, קייפטאון, ניו יורק ובריסל, נאספו עדויות, חוות דעת משפטיות וניתוחים פוליטיים שנועדו לייצר מרחב ציבורי של תיעוד, שיפוט מוסרי וזיכרון קולקטיבי. בכך המשיך הטריבונל את המעבר ממודל של “בית דין ללא סמכות” למודל של ארכיון אזרחי חוצה גבולות, המבקש למנוע את מה שראסל כינה “פשע השתיקה”.

בשנת 2024 הוקם גוף חדש בשם "Gaza Tribunal", שמצהיר במפורש שהוא ממשיך את המסורת של טריבונל ראסל. בראשו עומד ריצ'ארד פאלק (Richard Falk), והוא נוצר בעקבות תחושת כישלון של המוסדות הבינלאומיים להגיב למלחמה בעזה לאחר 7 באוקטובר. הטריבונל החל בהתכנסויות הכנה בלונדון באוקטובר 2024, בהשתתפות כ-100 אנשי אקדמיה, משפטנים, פעילי זכויות אדם ועדים. השימוע המרכזי והכרעת ה-Jury of Conscience” התקיימו באיסטנבול. 

במובן זה, טריבונל ראסל מגלם את היסוד הראשוני של צדק טרום-מעברי: פעולה מוסרית שאינה ממתינה לתנאים פוליטיים, אלא מתחילה כאשר קהילה מסרבת לשתיקה.

צדק טרום-מעברי: קהילה מוסרית שאינה מחכה

מנגנוני צדק מעברי מזוהים לרוב עם “היום שאחרי”: לאחר נפילת משטר, לאחר סיום מלחמה, לאחר שינוי פוליטי. אולם בפועל, רבות מן היוזמות המשמעותיות ביותר של אמת ותיעוד נולדו הרבה לפני רגעי המעבר.

לא רק לפני ששינויים מוסדיים חלו, אלא גם מבלי שישנה שום הבטחה לכך שיקרו בעתיד הנראה לעין/שניתן לדמיינו, ולמול ייאוש עמוק בקרב כל מי שמדברות.ים נגד העוולות שמתרחשים. בישראל, במשך שנים רבות, נדמה היה כי המושג צדק מעברי אינו ישים. אולם בשנים האחרונות התפתח מרחב אזרחי רחב של תיעוד, עדות והכרה, לפני שינויים מוסדיים.

ארכיונים קהילתיים וקבוצות עדות שנולדו לאחר 7.10, כגון "מועצת אוקטובר", יוזמות של תיעוד הפשעים במלחמת עזה, ויוזמות של משפחות נפגעי אלימות בחברה הפלסטינית בישראל, מבטאות כולן צורה של אחריות אזרחית שאינה ממתינה למדינה.

אני מבקשת לכנות מרחב זה צדק טרום-מעברי: משום שהקהילה מסרבת להמתין לו. זהו צדק שאינו מחליף את המשפט ואינו מבטל את המדינה, אלא פועל במקום שבו הן אינן פועלות על פי ארבעה עקרונות עיקריים: חיפוש האמת, תיקונים ומזור סמלי ופיצויים חומריים, טרנספורמציה מבנית של מוסדות, מערכות ופעולות שנועדו למנוע את הישנות הפשעים. 

בהקשר זה ניתן לראות גם את היוזמה להקמת "הטריבונל. צדק אלטרנטיבי לנפגעות עבירה", אותו יזמנו עם קהילה שבחרה לשאת עדות לנפגעות, כאקט שאינו מחליף את מערכת המשפט, אלא מרחיב את מרחב העדות וההכרה כאשר ההליך המשפטי אינו מספק מענה שלם של צדק או כלל לא קיים.

כפי שכתבה דנה אמיר (2026), חשיבותו של מרחב כזה אינה בהיותו חלופה למשפט, אלא בכך שהוא מייצר תנאים שבהם עדות יכולה להישמע מחדש, הנפגעות יכולות לשוב ולהיות סובייקטים מוסריים מלאים. 

בהקשר לטקסט של ז'אן פרנסואה ליאוטר אותו אמיר מצטטת במאמרה בגיליון זה, טריבונל כקהילה העוסקת ב"פשעי שתיקה" (של מגדר) מאתגר את שפת המעוול האינדיבידואלי והקולקטיבי, בו "העד עיוור, השופט חירש ותוכן העדות מפורק וחסר פשר, שם הפשע לא נרשם, ולכן, לכאורה, לא אירע כלל". הטריבונל שלנו, בעיקר מנגנון ה"רישום האלטרנטיבי" של תלונות הוא מענה לניסיון של "שופטים חירשים" ו"עדים עוורים" למחוק מחיקה קולקטיבית "פשעים שלא אירעו כלל".

בשנים האחרונות, במיוחד לאחר המשברים הפוליטיים והחברתיים של 2023 והמלחמה שבעקבות 7 באוקטובר, מילים כמו אמת, אחריות, תיעוד והכרה הפכו מרכזיות בשיח הציבורי בישראל. לצד זאת צמחו יוזמות אזרחיות רבות שנולדו מתוך היעדר מוסדי ומתוך הצורך למלא חלל של הכרה.

ייתכן שזהו הלקח העמוק של ראסל, הרמן והניסיון המצטבר של קהילות רבות: קהילות מוסריות אינן מחכות ואינן דורשות צדק, הן מייצרות את התנאים לקיומו וגם מדגימות לממסד כיצד עושים זאת. 

בהשראת פרספקטיבה זו, ועדת אמת על הנכבה בנגב ביוזמת ארגון זוכרות (2014)  מיצג "היו ואינם", מיצג הילדים המתים בעזה מהפצצות צה"ל במלחמה בעזה מ-2023 והארכיון "נושאי עדות", הינן קהילות מוסריות המקדמות תהליכי צדק טרום מעברי על ידי ישראלים (יהודים). גוף חדש בשם "Gaza Tribunal" ביוזמת החברה האזרחית הבינלאומית ב-2024, ממשיך את המסורת של טריבונל ראסל. הוא נוצר בעקבות תחושת כישלון של המוסדות הבינלאומיים להגיב למלחמה בעזה לאחר 7 באוקטובר. בכינוס בלונדון השתתפו כ-100 אנשי אקדמיה, משפטנים, פעילי זכויות אדם ועדים. השימוע המרכזי והכרעת ה-”Jury of Conscience” התקיימו באיסטנבול. 

סיכום

גם בחלוף שישים שנה מטריבונל ראסל, ובהקשר פוליטי ובנסיבות שונות לחלוטין, אז היו אלה אנשי רוח מאירופה שהעמידו לדין את ארצות הברית על פשעי מלחמת וייטנאם, ניתן לזהות בישראל ביטויים שונים לאדוות שהותיר אותו ניסוי פורץ דרך. הרציונל שעמד בבסיס טריבונל ראסל ממשיך להדהד גם כיום, במציאות אחרת, דרך יוזמות אזרחיות המבקשות לייצר אחריות, הכרה וצדק בהיעדר פעולה ממסדית.

שתי יוזמות חדשות שצמחו מן השטח מהדהדות פרקטיקות של צדק ברוח טריבונל ראסל. הן שונות מאוד זו מזו, אך שתיהן מבטאות צרכים עמוקים של קהילות המבקשות להתמודד עם עוולות שהממסד אינו נותן להן מענה.

קבוצה של אקטיביסטיות, חלקן נפגעות ישירות של 7 באוקטובר וחלקן נשות מקצוע מתחומי הצדק המעברי והטיפול בטראומה, החלו תהליך חשיבה ראשוני להקמת סוג של "טריבונל" לקראת ציון שלוש שנים לאירועי 7 באוקטובר 2023.

בבסיס הרעיון עומד הקמתם של "שימועים פומביים" בהשראת "הטריבונל. צדק אלטרנטיבי לנפגעות עבירה". המחשבה של הפעילות היא לקיים את הדיונים במהלך חודש אוקטובר 2026 ובכך גם לאתגר את סדר היום של מערכת הבחירות המתקיימות ב27 לאותו חודש.

הבחירה המכוונת במודל של "טריבונל" מבקשת להפנות את הזרקור אל אחריותם ולהפקרתם של מוסדות המדינה באמצעות שימועים פומביים, פתוחים ונגישים לציבור, אותם המדינה מסרבת לקיים כל עוד היא נמנעת מהקמת ועדת חקירה ממלכתית.

היוזמה השנייה היא, למיטב ידיעתי, ראשונה מסוגה, ובעלת פוטנציאל לפריצת דרך בהתמודדות עם פשעי הנכבה המתמשכת מאז 1948. קבוצת פעולה אזרחית החלה לפעול ביחס לרכוש נייד שנאסף בידי קבוצת אמנים וסטודנטים שסיירו במחנה הפליטים נועיימה, סמוך ליריחו, במחצית השנייה של שנות השבעים, ותיעדו את הבתים הריקים. תושבי המחנה, שהגיעו אליו לאחר גירושם ב-1948, נעקרו ממנו פעם נוספת לכיוון ירדן בעקבות כיבוש הגדה המערבית בשנת 1967. הרכוש שנאסף ונשמר מאז בסטודיו של אחד האמנים כולל מאות פריטים מחיי היומיום של תושבי המחנה: כלי עבודה חקלאיים, כלי בישול, מסרקים לשיער, לצד פיסות טקסטיל רקומות, ציורי ילדים, מכתבים, תעודות ומסמכים משפטיים.

במהלך ההכנות להוצאת ספר-אמן המבוסס על צילומי בתי המחנה, שנהרס בסופו של דבר בידי צה"ל בסוף שנות השבעים, החלו שתי אמניות מצוות ההוצאה לאור של הספר, לקדם תהליך של חשיפת אמת, זיכרון וצדק סביב שאלת השבתו של הרכוש הנייד הזה, מתוך פרספקטיבה של צדק מעברי.

בדיאלוג עם האמנים שהשתתפו בסיורים במחנה בשנות השבעים החלה קבוצת הפעולה לבחון את סוגיית השבת הרכוש כפרקטיקה ההולכת ומתפתחת ברחבי העולם. במקביל החלה בהתייעצויות ובבדיקת ערוצים אפשריים לאיתור בני משפחותיהם של תושבי המחנה, באמצעות המסמכים שנמצאו במקום, במטרה לקדם תהליך של השבת הרכוש.

מנקודת המבט של השפעת טריבונל ראסל על המציאות בישראל/פלסטין בשנת 2026, ניתן לטעון כי שתי היוזמות הללו מבשרות על הופעתו של דור חדש של "מרחבים אלטרנטיביים לצדק", מעין צורה היברידית של ארכיון-טריבונל. מרחבים אלה אינם מסתפקים ברישום ובתיעוד של מה שהממסד, המקומי או הבין-לאומי, נמנע מלעשות; הם גם משמרים מידע מתוך תפיסה של אחריותיות (accountability), כהכנה לדרישת דין וחשבון בעתיד, ובו בזמן מתפקדים כמנגנון להגשת "תביעות צדק" הנובעות מאחריות מוסרית. בכך הם מתכתבים היטב עם הספרות העכשווית על צדק מעברי, ארכיונים וזיכרון.

קהילות מסוג זה, בדומה לתנועת "סיפורים לא ממושמעים" (Historias Desobedientes) בארגנטינה, ארץ הולדתי, וליוזמות נוספות בעולם ובישראל/פלסטין, אינן מסתפקות עוד בעמידה מן הצד. הן נוטשות את עמדת הצופה מן החוץ ובוחרות לעבור אל מרחב ה"מעורבות" (implication), מרחב של אחריות מוסרית פעילה ושל פעולה אזרחית המבקשת להניח את היסודות לצדק עתידי.

במובן זה, מורשתו של טריבונל ראסל אינה מתמצה במוסד שהוקם בשנת 1966, אלא ברעיון שלפיו גם כאשר המשפט שותק והמוסדות נמנעים מפעולה, קהילות מוסריות יכולות ליזום מנגנונים מכוח הסמכות המוסרית, ובהיעדר סמכות רשמית, שהוא דווקא יתרונו ולא חסרונו של בית הדין האלטרנטיבי כפי שהגה ראסל ב-1966.

בבליוגרפיה

אמיר, דנה. (2026). "על שתיקה הולכת ומתמשכת". חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי, גיליון 7, יולי 2026.

גינזבורג, רותי. (2026). "מעורבים בעל כורחם: על המחאה של מציגי תצלומי הילדים הפלסטינים שנהרגו בעזה". בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון 13, אפריל 2026.

"נושאי עדות: להביא לאור את המציאות והעדויות המגיעות מעזה מאז ה־7 באוקטובר 2023". עמוד הבית — Bearing Witness 

רות, ג'ודי. (2025). "להתעורר למשא המעורבות שלנו: שיתוק, דיסאוריינטציה ומה נמצא נפשית על כף המאזניים". תרגום: נעמה הוכשטיין. חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי, גיליון 7, 12 במרץ 2025.

קוגן, קלאודיה. (2023). "על טראומה, נוכחות רדיקלית ומקומו של הרוך". שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, גיליון מיוחד: "שיחות כשאין מילים – חרבות ברזל 2023", עמ' 37–38. 

Arendt, Hannah. (2003). "Collective Responsibility." In Jerome Kohn (Ed.), Responsibility and Judgment (pp. 147–158). New York: Schocken Books.

Comisión Nacional sobre la Desaparición de Personas (CONADEP). (1984). Nunca Más: Informe de la Comisión Nacional sobre la Desaparición de Personas. Buenos Aires: Eudeba.

Kalinec, Analía. (2021). Llevaré su nombre: La hija desobediente de un genocida. Buenos Aires: Marea Editorial.

Memorias Desobedientes / Historias Desobedientes. https://historiasdesobedientes.org.ar/

Nevo, Jessica. (2009). "Transitional Justice Models and their Applicability to the Zionist-Palestinian Conflict." In Terry Rempel (Ed.), Rights in Principle – Rights in Practice: Revisiting the Role of International Law in Crafting Durable Solutions for Palestinian Refugees (pp. 327–338). Bethlehem: BADIL Resource Center for Palestinian Residency and Refugee Rights.

Rothberg, Michael. (2019). "Introduction: From Victims and Perpetrators to Implicated Subjects." In The Implicated Subject: Beyond Victims and Perpetrators (pp. 1–28). Stanford, CA: Stanford University Press.

Russell, Bertrand. (1966/1971). "Speech to the First Meeting of the War Crimes Tribunal, London, 13 November 1966." In K. Limqueco & P. Weiss (Eds.), Prevent the Crime of Silence: Reports from the Sessions of the International War Crimes Tribunal. London: Allen Lane.

Russell Tribunal on Palestine. (2013). Findings of the Final Session. Brussels, 16–17 March 2013.

The Gaza Tribunal. (2025). The Gaza Tribunal Report. London: The Gaza Tribunal.