על שתיקה הולכת ונמשכת / דנה אמיר

הדברים האלה נכתבו מתוך חוויה מתמשכת של מגע יומיומי, בלתי פוסק, עם הבלתי נסבל ועם הקצוות של מה שאפשר לכלול תחת התואר "אנושי". מקובל לחשוב על הבלתי נסבל כעל מה שמאתגר, מעצם מהותו, את המחשבה והשפה. אילו מילים אפשר לתת לו? אבל זה בדיוק העניין: יש משמעות גדולה מאד למילים, או לשפה, שבהן מנוסח הבלתי נסבל שבו מדובר. יש משמעות מאד גדולה לאופנים שבהם השפה ממסכת – ובו זמנית נותנת הרשאה – למה שאנחנו עדים לו .

אני רוצה להתחיל דווקא לא מן השפה, אלא מן השתיקה: העלמת העין, הסבת המבט, החירשות, האילמות – עוד לפני סתימת הפיות שבאה מבחוץ. "את השתיקה יש להבין ולשפוט מנקודת מבט מוסרית", כותבת נטליה גינצבורג במסה בשם "השתיקה". "שתיקה יכולה להביא לאומללות עכורה, מפלצתית, שטנית.  [...] היא יכולה להביא לידי מוות."

למה שתיקה היא עניין למוסר או למוסריות? איך יכולה שתיקה להביא לידי מוות?

מה שעולה מן המשפטים הללו של נטליה גינצבורג הוא שהשתיקה איננה אי פעולה, אלא פעולה. היא איננה אי-דיבור אלא היא סוג של דיבור, אפילו סוג של דיבר, ויש שהיא הרת אסון יותר מן הדיבור עצמו. הדיבור הוא גלוי – ולכן גבולותיו מסומנים היטב. ואילו השתיקה היא שקופה. היא חסרת צורה, ולכן חסרת גבול. היא סוג של מחלה מתפשטת, ממארת, בדיוק בגלל שהיא שולחת גרורות בלי להצהיר על כך. הפאסיביות שלה היא הכוח שלה. פאסיביות, כמו קורבנות, היא כוח עצום. והכוח הזה מצטבר.

כשדורי לאוב טבע את המושג "אירוע ללא עד", הוא התכוון לכך שהאזורים הטראומטיים ביותר בתוך ההיסטוריה האנושית ובתוך הביוגרפיה הנפשית הם האזורים שבהם השבר לא קיבל הכרה ולכן לא נודע במלואו. "אירוע ללא עד", כותב דורי לאוב, "הוא מצב "שהוציא מכלל אפשרות את היכולת להעלות בדמיון את האחר. לא היה עוד אחר שאפשר לקרוא לו 'אתה' בתקווה להישמע, לזכות בהכרה כסובייקט, להיענות.[...] וכאשר לא תיתכן עוד פניה לזולת – אינך יכול לומר 'אתה' אפילו לעצמך" (2008, עמ' 88). אך הרגע הזה שבו אדם אחד נראה על ידי אחר איננו מנכיח רק את הנראה – אלא גם את הרואה. הקריאה "הנני" איננה מכוונת רק החוצה, אל הזולת – היא מכוונת גם אל עצמנו. היא מאפשרת לנו להיקרא אל עצמנו ולא רק אל האחר. לעומת זאת הרגע שבו אנחנו מביטים על סבלו של האחר "בעיניים עצומות לרווחה", וממלאים פינו מים – הוא רגע שבו אנחנו לא רק מבטלים את האחר הזה – אלא גם נגרעים מעצמנו. אנחנו הופכים אלה שאינם יכולים לומר "אתה" אפילו לעצמם.

הגענו אפוא אל השפה, ואל האופן שבו היא הופכת ממה שמצביע על הגבולות המוסריים – למה שמטשטש את הגבולות המוסריים. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטאר טוען בספרו "הדיפרנד" כי מה שמהווה את "הפשע המושלם" אינו רצח הקורבן או חיסול העד אלא הפיכתו של העד לשותק, הפיכתו של השופט לחירש והפיכת טקסט העדות ללא קוהרנטי. אם העד אילם, השופט חירש ותוכן העדות מפורק וחסר פשר – הפשע לא נרשם, ולכן, לכאורה, לא אירע כלל. הסצנה שליוטאר מתאר היא סצנה שהאלמנטים השונים שלה מאפיינים הן את שפת המעוול (מחולל העוול) האינדיבידואלי, והן את שפת המעוול הקולקטיבי. זוהי שפה שמה שנשמט מתוכה הוא כל סוג של הפניית מבט החוצה או פנימה; שפה שמעלימה את המעשים שהיא מתארת והופכת אותם לשקופים. השיח הלאומי המבוסס על השפה הזו הוא שיח שמה שמוביל אותו הוא הניסיון להלבין, לכבס, למוסס את המשמעות שלו עצמו: מלחמה איומה, עקובה מדם, מנוסחת ונמסרת לציבור כמלחמת שחרור שעתידה להביא שלום עולמי; התעללות והתעמרות ממושכות נמכרות כפעולות אין-ברירה, כנוהל צבאי, כמעשים שנעשו לשם הגנה עצמית או לשם הגנה על שלום הציבור. ההתרגלות לכל אלה, ההסכנה עם כל אלה, נמכרות לציבור כחוסן. אין סוף לעיוותים שהשפה מעוותת, ולאופנים שבהם היא חותרת תחת המשמעות במקום להצביע על המשמעות, גוזלת את הדעת במקום ליצור חיבור לאפשרות לדעת.

ג'ורג' אורוול, בספרו "1984", טבע מושג שרלוונטי לנו היום יותר מאי פעם: "שִֹיחָדָשׁ" ("Newspeak"): "שיח חדש". ספרו של אורוול, שנכתב בשנת 1949, הוא חיזיון על שנת 1984. גיבור הספר חי במדינה טוטליטרית שבה האזרחים נמצאים תחת עינו הפקוחה של "האח הגדול", שליט המפלגה. ההיסטוריה משוכתבת לפי צורכי ההנהגה, והשפה הופכת לשפה שמגבילה את יכולת החשיבה של האזרחים. לשפה הזו אורוול קורא "שיחדש". המטרה של ה"שיחדש" היא לצמצם את אוצר המילים, לסלק מונחים מסוימים מתוכו, להפוך את השפה ממה שמאפשר חשיבה ומבטא חשיבה – למה שמגביל את החשיבה. למעשה הופכת השפה משפתו של האזרח – לשפת השלטונות, הקובעים עבור האזרח על מה מותר לו ועל מה אסור לו לחשוב. עד כאן אורוול. אני משתמשת במושג "שיחדש" לא כדי להצביע על האופן שבו מוגבל השיח של האזרחים על ידי השלטון – למרות שהדבר רלוונטי ואקטואלי מתמיד – אלא כדי להצביע על האופן שבו השיח של כולנו מוגבל על ידי עצמנו ועל ידי מה שאנחנו מוכנים לדעת על עצמנו.

סצנת בית המשפט שליוטאר מתאר – הסצנה המורכבת מהעד השותק, השופט החירש והעדות הלא קוהרנטית – מזכירה לא במקרה את תמונת שלושת הקופים מכוסי העיניים, האוזניים והפה המשמשת כלוגו של פורום "שתיקה היא פשע" אליו אני משתייכת. אבל זו איננה רק סצנה חיצונית, אלא גם סצנה פנימית. כל אחד מאיתנו, אל מול הזוועות שמתחוללות בשמנו, מתפתה לרגעים, אולי ליותר מרגעים, להיות עד פנימי אילם, שופט פנימי חירש, טקסט חסר פשר. לא קל להביט בעיניים פקוחות לא רק על הסבל המחריד של האחר – אלא גם על שיתוף הפעולה שלנו עם הסבל הזה. אבל זה בדיוק העניין: ברגע שאנחנו הופכים לאילמים וחירשים, ברגע שאנחנו מניחים לסבל הזועק מולנו להישאר חסר קול וחסר פשר, אנחנו לא רק משתפים פעולה עם טשטוש הסבל הזה – אלא גם הופכים להיות אחראים על כך שהוא נמשך. במושגיו של ליוטאר אנחנו מאפשרים, בשתיקה שלנו, הן מול אחרים והן בינינו לבין עצמנו, לפשע לא להירשם, ולכן להיראות כאילו מעולם לא התרחש.

ה"שיחדש" האורווליאני יוצר סביבה שבה השפה איננה מתווכת בין האדם לבין החוויה אלא מנתקת בינו לבינה. זוהי שפה המותירה מחוץ לסיפור לא רק את הקורבנות אלא גם את מחוללי העוול, ובמובן מסוים את כולנו, מפני שהיא הופכת את הסצנה לכזו שאין בה כל דין וחשבון, לא של האדם ביחס לאחרים ולא של האדם ביחס לעצמו: אין עדים, אין שופטים, אין תלונה שיש לה פשר. זה הסלוגן של התקופה הזו: "לא היה כלום, ולכן לא יהיה כלום."

אם המחלה היא הפיצול של השפה – הדרך היחידה ליצור מצע של החלמה היא התביעה מחדש של השפה. משמעות התביעה מחדש של השפה היא התביעה מחדש של פונקציית העד הפנימי (Amir, 2012), פונקציית השופט הפנימי והמשמעות של טקסט העדות; היא השבת החיבור בין התוכן הגלוי והסמוי, בין המילים והחוויה הרגשית; היא התביעה מחדש לא רק של הסיפור – אלא גם של המספר: ההתעקשות על שפה שאיננה מוחקת את הדובר אלא דווקא מכוננת אותו, על אפו ועל חמתו, כנקודה ארכימדית, כלומר הופכת אותו לנקודת המשען היחידה שבעזרתה הוא יוכל להניף את עצמו, בכוחות עצמו, מן התהום המוסרית שבה הוא לכוד.

מקורות

Amir, D. (2012). The Inner Witness. The International Journal of Psycho-analysis, 93:879–896.

Lyotard, J.-F. (1988). The Differend: Phrases in Dispute (trans., G. Van Den Abbeele). Manchester: Manchester University Press.

Orwell., G. (1949). 1984. London: Secker and Warburg.

גינצבורג, נ. ([1962] 2019). "השתיקה". בתוך: המידות הקטנות (מאיטלקית: יונתן פיין). ירושלים: תשע נשמות, עמ' 103-108.

לאוב, ד. ופלמן, ש. (2008). עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה (מאנגלית: דפנה רז). תל-אביב: רסלינג.