דבר המערכת / גליון 8
בפתח הגליון השמיני שלנו אנו רוצות להודות לכן.ם קהל הקוראות.ים שלנו ולהזמין אתכם לתמוך בהמשך הפעילות שלנו דרך קמפיין הגיוס שהעלנו לאויר בימים האחרונים.
המקצועות הטיפוליים נשאו תמיד באחריות על מציאת מילים לתיאור מציאויות אותן הנפש האנושית שואפת להכחיש, להשכיח או לעוות. בהקשר זה, מוטל עלינו תפקיד כפול: מצד אחד, להבין ולהמשיג, בצורה אמפתית ולא שיפוטית, את פעולתם של מנגנוני ההגנה, ומצד שני , להנכיח בצורה עיקשת את המוכחש ולא להסכים להעלמתו. פונקציה כפולה זו שלנו נהיית קריטית במיוחד נוכח תופעות מאסיביות של השמדה ומחיקה, וכתיבה הופכת בהקשר זה לכלי עוצמתי במיוחד למתן עדות, הנצחת זיכרון והתנגדות למאמצים להשליט נרטיביים שקריים. גם אם נתקשה לעתים למצוא מילים שיטיבו לבטא את עומק הזעזוע, בכוחותינו לוודא שמילים יוכלו להמשיך למלא את תפקידן הבסיסי, עפ״י ויטגנשטיין: להמשיג את מה שקורה במציאות ולייצג נאמנה את מה שהן טוענות אודות המציאות. (״טענה היא תמונה של המציאות. טענה קובעת דבר-מה, והיא מייצגת אותו״, מתוך ״חקירה פילופוסית-לוגית״).
המאמרים הנאספים בגליון השמיני של ״חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי״ אינם מציעים נחמה פשוטה או עמדה מאחדת, אלא מזמינים להתנגד למתקפה חריפה על חיבורים ולהמשיך לחשוב יחד על אחריותינו המקצועית אל מול ייאוש ואימה.
מה עושות מול השתיקה המהדהדת של החברים למקצוע, של הארגונים המקצועים? מול ההשתקה הפנימית והחיצונית? קבוצת א.נשי מקצוע שמאסו בשתיקה וההשתקה החליטו לצאת בקריאה ש"שתיקה היא פשע" ולהתארגן יחד מול הצורך לומר משהו מתוך הרגישות והאתיקה המקצועית, החובה האנושית שלא לשתוק לנוכח העוולות הבלתי נתפסות. ברב שיח גלוי לב משתפות ומשתפים אותנו המארגנים בהלך הרוח מאחורי הדברים ומזמינים להצטרף להפקעת השקט.
איך מייצרים דיאלוג עם החלקים הרצחניים בחוץ ובפנים? בכתיבתה הנוקבת מנסה אירה קונטורובסקי לנהל "דיאלוג עם מה שרוצח". במסה פואטית שנעה בין המציאות שבין כותלי חדר הטיפול לזו שבין חומות ההפרדה היא מתבוננת בקצה הרצחני של החויה ומעבר לו.
ראיון שערכה אסתר רפפורט עם רוחמה מרטון, פסיכיאטרית, פסיכותרפיסטית, ופעילה פמיניסטית ותיקה, השתיים דנות בפעילותה של רוחמה כמקימת הארגון ״רופאים לזכויות אדם״ (רל״א) ואת המרפאה הניידת שפעלה מטעמה בשטחים הכבושים. בספרה האוטוביוגרפי של רוחמה ״אישה קשה״, שראה האור השנה בהוצאת פרדס, היא סוקרת את פעילותה בעמותה ומספרת על המכשולים שפגשה בדרך. בגליון זה אנו מביאות פרק מתוך ספרה של רוחמה.
המאמר של סטיב בוטיצ׳לי ״לתרגם את הסולידריות: התארגנויות יהודיות למען שחרור פלסטין״ שואל הכותב, שחי בניו יורק, מדוע יהודים.ות שפעילים.ות בסולידריות עם העם הפלסטיני מתמקמים בפעילותם כיהודים ולא כאמריקאים? הוא מונה סיבות היסטוריות, תרבותיות ופסיכולוגיות לבחירה זו של ההתמקמות. בוטיצ׳לי נשען על התיאוריה הפסיכואנליטית של ז׳אן לאפלאנש כאשר הוא מציע שסולידריות עם האחר מאפשרת לסובייקט לתרגם את האחרות התוכנפשית שנשתלת, על פי לאפלאנש, במפגש המכונן בין ההורה לתינוק.ת.
המאמר “טיפול חוקר מגדר: ייבוא שיח אנטי טרנסי לשיח הטיפולי בישראל״ מאת עומר אלעד ומעיין שטנדל מבקר את הגישה ״חוקרת המגדר״ לטיפול בנוער טרנסג׳נדרי, שמציגה עמדות אנטי-טרנסיות שמרניות כעמדות מקצועיות אתיות שקולות ומתונות. השניים מציעים עיון ביקורתי בטקסטים שפורסמו לאחרונה בישראל ומהווים דוגמאות לגישה ״חוקרת המגדר״.
יעל איתי פק נשענת במאמרה ״אכזריות והמתקפה על סימבוליזציה: קריאה קלייניאנית באלימות של מדינת ישראל במלחמת עזה 2023-2025״, על חשיבה קלייניאנית וביוניאנית, כאשר היא מציעה שלא רק הרטוריקה אלא עצם המדיניות הישראלית במהלך המלחמה, היוותה תוצר של מתקפה מאסיבית על חשיבה. לטענתה, החיבורים הסימבוליים שיכולים היו לאפשר הזדהות ואבל הוחלפו בחיבורים מטונימיים שאינם סימבוליים, כגון החיבור בין "הריסות" ל"נס", מה שהוביל לייצור של סאדיזם ואכזריות ללא מנגנוני בקרה חברתיים.
במאמרה של טובה בוקסבאום, "לשאת את המתים אל מרחבי החיים: נתיב הנקמה ונתיב ההנצחה", היא בוחנת את תפקידו של הדחף העז וההרסני לנקמה בהיסטוריה המקומית ובפרט מאז ה-7/10. בוקסבאום מציעה נתיב חלופי להתמודדות עם הכאב הנוראי של השכול והאובדן, המתגלם כהנצחה ודיאלוג. היא משרטטת את האופן שבו מתממש הנתיב הזה, על הקשיים והטלטלות בדרך, במרחב המשותף שיצרו היא וחבריה ל"פורום המשפחות השכולות ישראלי פלסטיני".
בראיון עם ישיטו שמואל היא מספרת את סיפור ההקמה של מרכז ווצטה צגה, המציע טיפול מותאם תרבות ורגיש הקשר לקהילה האתיופית ומעבר לה. הראיון מציע חלון לדינמיקות המתרחשות בפגישה של אנשים מהקהילה האתיופית עם אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש, ולנזק הנעשה מתוך חוסר היכרות עם התרבות האתיופית, ההיסטוריה של העולים מאתיופיה, מאפייני השפה והנורמות שלה. נזק זה קשור גם לחוסר מודעות לצורך להיות קשובים ולשים לב למאפיינים תרבותיים. ישיטו שמואל מציגה את החובה שלנו כמטפלות להיות מודעות לגזענות המופנמת, לדעות הקדומות שלנו, ולמה שמתעורר בנו סביב מוצא, שייכות, אמונות או נראות של אדם. ישנה תנועה בראיון בין תכנים ספציפיים לקהילה האתיופית, וכאלה הנכונים לקהילות מסורתיות, לבין עקרונות כלליים למפגש בין תרבותי בטיפול. ההקמה של ווסטה צגה מתוך רצון לתת שירות לקהילה האתיופית, והפעילות של המרכז במישורים רבים היא דוגמא לפעולה של שינוי חברתי בתוך שדה הטיפול.
בטקסט שלה, נור קאסם מציעה מודל תיאורטי חדש להבנת השפעתם של רגשות על החוויה הרגשית של הפרט ועל תהליכים קבוצתיים רחבים, מודל שאינו מתכחש ליחסי הכוח שבתוכם רגשות פועלים אלא מציב אותם במרכז הניתוח. בניגוד לגישות הרואות ברגשות קטגוריות בעלות ערך קבוע, המודל מדגיש כי האינטרומנטליות של רגשות, כלומר, תפקודם והשלכותיהם, משתנה בהתאם למיקומה המבני של הקבוצה בסכסוך. דרך עדשה זו נבחן המאבק הפלסטיני במקרה של לגון (כפר פלסטיני שנעקר מתושביו), ונחשף כיצד רגשות כגון כעס, תקווה ואמפתיה פועלים באופן שונה עבור קבוצה מוחלשת לעומת קבוצה הגמונית: רגשות שיכולים להוות מנוע לפעולה קולקטיבית, התנגדות ושימור אופק של צדק עבור הפלסטינים, עלולים באותו זמן ממש לשמש בקרב קבוצות בעלות כוח כמנגנונים של שימור הסטטוס־קוו, השתקה או נטרול ביקורתי.
האוהלים של עזה, נוכחים הן בצילום של פאדי תאבאת, המתפרסם בשער הגיליון, ומעלה מחשבות על הקיום השברירי של הא.נשים בעזה - בעת שבינם לבין הפגזים והגשמים המוטחים מעל חוצצים רק בדים ועור, והן בשיר "דוקטור" פרי עטה של אורה ברקן, המצורף לגיליון ובו נשאלת השאלה "איך ממשיכים לנשום…?"
אנו מודות למיה מוכמל, נעמי ליפין, נורית ענבר וויס, אפי זיו, יוחאי נדן, ג׳ודי רות׳ ונוגה אריאל גלור על עזרתן בעריכת הגליון ומזמינות את כל הקוראות.ים להצטרף לקהילת חוצות- בקריאה, כתיבה, עריכה, תמיכה מרחוק או בכל דרך שתרצו.
