שתיקה היא פשע – היכרות עם הפרוייקט דרך רב שיח בין המקימות.ים

על מדרגות ההסתדרות עמדנו מעל 100 א.נשי בריאות הנפש והרווחה, בשתיקה זועקת וכואבת. פונים לאירגונים שמייצגים אותנו - הקשיבו לקול המצפון והאתיקה המקצועית שלנו- קראו להפסקת רצח העם, פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות הנעשים בשמנו בפלסטינים בעזה ובגדה. לא נדע שקט, לא נדע בריאות נפש, לא נדע בטחון, כל עוד לידינו אנשים חפים מפשע, סובלים סבל רב כל כך.

טובה בוקסבאום: מתחילה את השיח שלנו לכתב העת "חוצות" ביום אפל במיוחד, לאחר ליל הפלישה של צה"ל לעיר עזה. אני עם תחושה שכמה טוב שיצרנו לנו את "שתיקה היא פשע" כמרחב של שיתוף ועשייה וחיבורים של מוסר ואנושיות במציאות של אין סוף פיצולים וקריסות. אבל גם עם שאלות כבדות ומועקה גדולה לגבי האפקטיביות של כל העשייה שלנו כאן ובמרחבי האקטיביזם שאנחנו פועלים בהם.

איך זה התחיל?

זעקה שיצאה משתיקה

אז בואו נתחיל בשאלה- איך זה התחיל? מי בינינו היה בהתחלה? ומה קרא לנו להצטרף?

לירון טל: זה התחיל מקריאה של עדי (ארגוב) להפגנה של אנשי בריאות נפש שמטרתה לקרוא לארגוני בריאות הנפש והרווחה, למוסדות, למנהלים ולכלל אנשי בריאות הנפש לא לשתוק אל מול מלחמת ההשמדה המתחוללת בעזה. עדי פנתה אלי בבקשה לפרסם את הקריאה ב"פסיכואקטיב"[2] ומאחר ואני מעריכה ומוקירה את פועלה מזה זמן וביתר שאת מאז החלה להפעיל את ה-"דף היומי"[3], התגייסתי מיד. נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של ארגון ההפגנה, קבוצה שכללה חבורה של אנשי מקצוע מבריאות הנפש והרווחה, אקטיביסטים ותיקים ועם מוטיבציה גבוהה להשמיע קול ולעשות בתקופה מייאשת זו. ואכן ארגון ההפגנה, כולל ניסוח מסרים, שלטים, חולצות וכו', התקיים במהירות מסחררת. ההפגנה כללה עמידה מול הסתדרות הפסיכולוגים עם תמונות של ילדים שנהרגו מעזה, ומשפטים מהקודים האתיים של מקצועות בריאות הנפש והרווחה הקוראים לא לעמוד מנגד כשאוכלוסייה אזרחית מותקפת.

כשהסתיימה ההפגנה הרגשנו שאנחנו רוצים להמשיך לפעול בסקטור המקצועי שלנו: גם כדי לתת גב לאנשי מקצוע שמשמיעים קול נגד מלחמת ההשמדה בעזה, האלימות והטרנספר בגדה וההשתקה של הפלסטינים ושל השמאל בישראל; וגם כדי לעודד אנשי מקצוע נוספים להשמיע את קולם. כולנו פועלים בכל מיני זירות ולעיתים מרגישות בודדות בתוך המקצוע שבאופן מסורתי שמרני יחסית וחותר לנייטרליות מבחינה פוליטית. במצב חירום זה של מלחמת השמדה של אוכלוסיה אזרחית הכוללת הרג ילדים, נשים וגברים אזרחים, עקירה והרס בתים ותשתיות שלא היה כמותו, הרס מערכות בריאות, חינוך, אסון שקורה לנו מול העיניים שאנו חשות חסרות אונים מולו, כועסות מולו ובעיקר מרגישות שאי אפשר להמשיך לחיות כרגיל כשאסון כזה נעשה על ידי המדינה שלנו.

החלטנו להפוך את יוזמת ההפגנה להתארגנות. הזמנו אנשי מקצוע מבריאות הנפש והרווחה להצטרף לקבוצת וואטסאפ ולהיות חלק מהפורום הרחב יותר של הפעילות, להציע ולהתעדכן בפעילות וגם כדי ליצור קבוצה בה ניתן לשתף בקושי להשמיע קול בתקופה זו, ולחשוב יחד. להפתעתנו, תוך שעות מפתיחת הקבוצה הצטרפו אליה מאות אנשי מקצוע, עם הכרת תודה על פתיחתה. הבנו שיש צמא של חלק מאנשי המקצוע בתקופה זו למרחב מקצועי פוליטי, למתן מלים ודיבור במציאות שבה האופציות הללו מצטמצמות והולכות וקיימת אווירה של השתקה וצנזור עצמי, בעיקר אצל קולגות פלסטינים ישראלים, אך גם בקרב יהודים.

בחרנו את השם "שתיקה היא פשע", שמהדהד את הפשעים נגד האנושות הנעשים בעזה, ולא רק בעזה, נעשים כלפי פלסטינים גם בגדה וגם בתוך ישראל. אך עוצמת התוקפנות בעזה חייבה אותנו להתארגנות דחופה, עם רצון לעשות כל שביכולתנו לתרום להפסקת האלימות. השם מהדהד גם את המאמר של חנה סגל מ-1987 "שתיקה היא הפשע האמיתי"[4] בו היא זועקת לחברה הפסיכואנליטית הבריטית להשמיע קול ולהתנגד לבחירת המנהיגים לפיתוח נשק גרעיני. סגל מציעה להשתמש בכלים האנליטיים של הבנת תהליכים נפשיים כדי להיאבק במנגנוני ההגנה המאסיביים שהחברה מפעילה, מנגנוני הפיצול, הפחתת הערך של קבוצה אחרת ויותר מכך הפיכתה לתת אנושית ומפלצתית (דה הומניזציה ודמוניזציה), פיצול והשלכה של תוקפנות, על מנת לאפשר לעצמה להיות תוקפנית עד כדי השמדה מבלי לחוש אשמה על כך.

בצד הצמא וההצטרפות של קולגות, עדיין הקול הקורא לא לשתוק לנוכח הפשעים הנעשים בעזה מהווה קול מיעוט ומעורר התנגדות רבה בתוך הדיסציפלינה. הן בפורומים וירטואליים והן במרפאות קולגות פלסטינים אזרחי ישראל לא יכולים לבטא את כאבם על בני משפחה מעזה ועל ההלם מעוצמות התוקפנות. אנשי בריאות נפש שכן מתבטאים מקבלים תגובות זועמות. קיבלנו על כך פניות, והחלטנו להוציא ניוזלטר שמבקש ממנהלי הקבוצות לפעול נגד תגובות תוקפניות הכוללות זעם, ביוש והשתקה.

ליאור בירן: הצטרפתי לפורום הזה, מתוך העמידה השקטה עם  תמונות הילדים הנרצחים בעזה. החוויה היתה הופכית לכמעט כל חוויה אחרת שהיתה לי בפורומים של אנשי בריאות הנפש. אנחנו מוקפים בפורומים משתיקים, אנשי מקצוע מתקרנפים, וככל שהזמן התקדם, מצאתי את עצמי רוצה להתרחק מהפורומים האלה יותר ויותר. מצאתי את עצמי לא שייך כמעט בשום מקום מקצועי (פרט למקום העבודה שלי, שהוא כמו בית ומשפחה עבורי). מאותה הסיבה, מצאתי את עצמי מנסח מכתבים ושולח להפ"י (הסתדרות הפסיכולוגים) עוד לפני הכניסה לקבוצה ומנסה לקדם קולות של אנשי מקצוע הקוראים  לשבור את מעגל השתיקה והאיום הנפשע.

ההקמה של הפורום הגיעה מבחינתי בעיתוי מצוין, כשכבר איבדתי אמון במקצועות בריאות הנפש ובאנושיות של אנשי המקצוע המרכיבים אותם. לכן גם היה לי חשוב שנתמקד בסוגיה האתית ובשתיקה של האיגודים המקצועיים ושל המטפלים בישראל. הרעיון שדברים כל כך מחרידים קורים במרחק יריקה מאיתנו, ובאותו הזמן אנשים לא פוצים פה, מדסקסים חומרים תיאורטיים, מבקשים פרוטוקולים והפניות, היה לי בלתי נסבל, התקרנפות לשמה. אני מרגיש שיש לנו משימה חשובה ביותר, להחזיר אנושיות, חמלה, אכפתיות, הבנה עמוקה בתוך קונטקסט רחב של אירועים שונים לתוך השדה המקצועי שלנו. שדה מקצועי שהלך והפך קיצוני ועיוור לסבל בשנים האחרונות.

עדיין קשה לי מאד עם התבטאויות של אנשי מקצוע שונים, מתקשה להבין איך אנשי טיפול יכולים לתמוך בשתיקה או בקול ברצח עם, מתקשה להרגיש חלק מהקהילה המקצועית בישראל. אך הפורום הזה ללא ספק החזיר לי תחושת אמון בבני אדם, במטפלים, ואולי גם באופק בו ניתן יהיה לפקוח עיניים ולהישיר מבט אל המציאות ואל המעשים הנוראיים שנעשו בשמנו.

טובה בוקסבאום: שמעתי על הפורום בפסיכואקטיב ומייד הצטרפתי.

מאז פרוץ המלחמה הלך והשתלט עלי דכדוך עמוק. מסביב היתה כל הזמן הסוגיה של "יאוש" ו"כמה חשוב לשמור תקווה" ולי לא הייתה תקווה וסירבתי לתת ליאוש להיות המאפיין שלי. כאקטיביסטית וכפסיכואקטיביסטית ותיקה הייתי במעין שבר זהות מתוך השאלה - איזה משמעות יש לאקטיביזם במציאות הקטסטרופלית שרק הלכה וגברה והתפוצצה ב-7/10? מנגד לא יכולתי שלא לפעול, מאחר והתגובה למתחולל במציאות הנה במהות גרעין העצמי שלי.

המשכתי לפעול על מעין הילוך אוטומטי, חשתי שאחרת הנפש שלי מתה.

אני לא עובדת כיום במקום ציבורי, אך היו שיחות עם קולגות-חברות, משפטים כמו "אין בי חמלה לילדי עזה", "כולם תומכי חמאס", "זה מורכב". שמעתי ממטופלות ממודרכות פלסטיניות על איסור הבעת הזדהות עם העזתים, על הדרישה לגנות את מה שקרה ב-7/10, שפגעה והכעיסה בכך שהטילה ספק באנושיות שלהם ומנגד על איסור מוחלט לדבר על מה שישראל מבצעת בעזה. על הפיצול שנדרשו לו מרגע שנכנסו למרפאה/למחלקה. זה קומם והטריף אותי.

ההצטרפות לקבוצה עם היוזמות והיצירתיות וההעזה החזירה לי גם אנרגיה של פעולה. החיבור בין הטיפולי לפוליטי נמצא איתי כבר שנים רבות בזכות הפעילות בפסיכואקטיב. התחברות, יחד עם עוד חברות כאן מפסיכואקטיב, לאנשי טיפול שיוצאים למרחב הציבור בשם המקצוע והאתיקה "הדליקה" אותי.

נור אבו ראס: שמעתי על הפורום בפסיכואקטיב ולירון טל הזמינה אותי באופן אישי. כניסה לפורומים משותפים בין יהודים.ות ופלסטינים.ות תמיד מעלה אצלי דילמות ומחשבות, ובמיוחד בתקופת מלחמת השמדה שאלות אלו הופכות למציפות אף יותר. החיבור שלי לפורום "שתיקה היא פשע" נבע מתחושת פסיביות עמוקה וחוסר אונים. מלחמת ההשמדה המתמשכת, הטיהור האתני בגדה, הרדיפה וההשתקה כלפי הפלסטינים בישראל, וכל זאת לצד ההתמוטטות והפירוק של הקולקטיב והמנהיגות הפלסטינית בכל זירה אפשרית יצרו בי תחושת יתמות. בתוך המציאות הזו הרגשתי שפורום כזה יכול לאפשר מרחב בטוח לשיתוף ולאקטיביזם.

העבודה שלנו כפסיכולוגים במהותה עוסקת בשאלה כיצד ניתן לשמור על נפשו של האדם ולעזור לו להתפתח בצורה מטיבה. בשנתיים האחרונות המקצוע שלנו כשל כישלון גדול בכך שלא הצליח להתייחס, או אפילו לדבר, על מה שלא מתאפשר לדבר עליו. בעבודה הטיפולית אנו מסייעים לאנשים לפגוש את נקודות העיוורון שלהם, וכך נעשית העבודה; אך במישור הלאומי והקולקטיבי המקצוע שיתף פעולה עם עיוורון זה, ומי שהעז לומר אחרת - הותקף והושתק.

ההתארגנות הזו של אנשי ונשות בריאות הנפש סייעה להחזיר בי את תחושת האמון באנשי המקצוע, ואת האפשרות להציל את מה שעוד נותר. בצל כל החושך, עדיין ראיתי אנשים שנאחזו בעקרונות האנושיים שלהם ובקוד האתי הפסיכולוגי.

הדיאלוג עם אנשי המקצוע – פניה לאירגונים בארץ ובחו"ל

טובה בוקסבאום: אני רואה  שגם אני וגם אחרות כאן מתייחסים לתסכול מאנשי המקצוע. המפגש עם קבוצת השתייכות/פעולה שמבינה את המחויבות שלנו כבני אדם וכאנשי טיפול ורווחה להגיב לרצח העם, מקלה על תחושת אי השייכות והייאוש.

אני מזמינה גם אחרות כאן להתייחס למניע הזה - לזעוק לקולגות - תתעוררו!!! או כמובן מניעים נוספים שהיו.

לירון טל: אני רואה אותנו כמקיימות דיאלוג עם קולגות וצריכות מתוך כך לשים לב שזה יהיה דיאלוג מכבד. מה אנחנו עושות כשאנו תופסות עמדות של קולגות כעמדות גזעניות או פשיסטיות? איך להתייחס לכך באופן שהוא לא מתנשא? הרי המאבק שלנו הוא למען כבוד של בני אדם. ומעבר לזה, אני מרגישה שההבדלים בדעות הם בחלקם הגדול נסיבתיים ולא אישיותיים. לגבי עצמי אם לא הייתי משתתפת במקרה בקורס דיאלוג יהודי ערבי באוניברסיטת תל-אביב לפני 25 שנה לא הייתי נחשפת לנקודת מבט פלסטינית ששינתה את התפיסה שלי, וזו הייתה נשארת אופיינית לקבוצת הזהות הישראלית והאופן שהיא גדלה ומתחנכת.

מאז הקמת ההתארגנות, מעבר לקבוצת הוואטסאפ של אנשי בריאות נפש ורווחה, פתחנו אתר[5] הכולל את הפעילויות והפרסומים שלנו. נייר העמדה[6] שלנו מתייחס לקודים האתיים של מקצועות בריאות הנפש והרווחה ותזכורת של מחויבויותינו האתיות לאורם. כתבנו מספר ניוזלטרים בנושאים שנראו לנו חשובים לקהילות המקצועיות שלנו. הניוזלטר הראשון[7] עסק כאמור בהשתקה, הדרה וביוש בקהילות וירטואליות וממשיות של אנשי בריאות נפש ורווחה. בתחילת שנת הלימודים פנינו לשפ”חים (שירות פסיכולוגי חינוכי), פסיכולוגים העובדים במערכת החינוך בבתי הספר, להזכיר שבמרחב הזה ישנם ילדים שאין להם מרחבים מוגנים ושהם לא מתחילים את שנת הלימודים, בתי הספר שלהם נהרסו כמו גם הבתים שלהם.

בניוזלטרים אחרים ניסינו לחשוב על המציאות דרך מושגים פסיכולוגיים ולרפרר להתייחסויות ופרסומים של אנשי בריאות נפש, כאלה שמתייחסים למציאות וכאלה שלא. התייחסות ל"קיר שנפל" ולצווים האנליטיים של אנונימיות ונייטרליות בעת הזו. על האם אנו יכולים להמשיך ולהתנהל כרגיל בקליניקה ולא לקחת חלק בהפסקת אלימות כלפי חפים מפשע שאנו עדים להתרחשותה[8]. כללנו גם התייחסות לאמירות שגורות כמו "אין חפים מפשע בעזה" והבנת התהליכים שגורמים לביטויין וההשלכות של אלו על היתר האלימות (ניוזלטר 3[9]).

עדי ארגוב: מזה חמש שנים אני עוקבת ומדווחת ברמה היומיומית על הגדה ועל עזה. הצורך לספר את הסיפור במובן של story teller ולשאת עדות לוו בהבנה שלקול שלי יש פריבילגיה ועלי להשתמש בו לטובת מי שזו נשללה ממנו. הפער בין המדווח והנחווה (שכן הצטרפתי לפעולות בגדה) לבין המדובר בציבור הישראלי היה בלתי נסבל. הקול הפריבילגי הפך לצעקה של תסכול לנוכח חומת ההכחשה של כה רבים וחשובים לליבי. לא פעם הזדהיתי עם המיתוס של קסנדרה - הרואה והבלתי נשמעת והמחיר הכבד שנלווה לכך. את ההזדמנות לשאת קריאה קולקטיבית ממוקדת ראיתי בפורום שתיקה היא פשע. ההתחברות לאחרות ואחרים כמוני כמו גם מומנטום הפעולה, יצרו תחושת תיקוף בזמנים בהם יש התקפה על החיבורים שבין אמת להזיה.

פעולות נוספות שעשינו ואנו מתכוונות להמשיך לעשות: כשהתייאשנו מלקבל מענים מאירגונים ישראליים, ניסחנו פניות לאירגונים מקצועיים בחו"ל. עמדנו מחוץ לכמה כנסים מקצועיים כדי לעורר מודעות, חילקנו פנזינים, ומדבקות וחולצות עם קישור לאתר שלנו. חלק מאנשי המקצוע מתעניינים, חלק נמצאים בפורום ולקחו מדבקות והסתובבו איתן בכנס.

ליאור: הפניה לאיגודים היתה מוטיבציה מרכזית לפעולה בהתחלה, ועדיין יש בי חלקים שרוצים להמשיך ולהניע את זה. העניין המדהים הוא, שהפניות הללו נותרו ללא מענה, התעלמות מוחלטת. אפילו לא סירוב, דחיה, אלא פשוט התעלמות. יו"ר הפ"י אמנם אמר שהפ"י לא תוציא התייחסות למצב כל עוד חיילים יהודים מתים בעזה, אך גם האמירה הזו (מקוממת ככל שתהיה), לא נשלחה אלינו, אלא נאמרה בפורום שאינו קשור. יה"ת (האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אמנויות) אמנם קבעו דיון בעניין, אך הוא נקבע לתאריך רחוק קדימה, ואנחנו גם יכולים לשער מה יהיו תוצאותיו (בינתיים התקייים, ואכן לא יצא ממנו דבר קונקרטי). ההתעלמות הזו בעיניי חושפת את ערוות מקצועות הטיפול - אנשי מקצוע שהם סביר להניח מקצועיים, מטפלים, מסורים למטופלים שלהם, אבל ברמה החברתית, כלום ושום דבר. שתיקה רועמת, "שתיקתם אומנותם".

לראות את עוצמות ההכחשה, ההשתקה (שכוללת התייחסויות מפורשות אלינו בפורומים שונים כאל בוגדים ופושעים, המחלישים את המדינה ופוגעים בחייליה) זה דבר מדהים. מעולם לא התביישתי יותר על היותי פסיכולוג ועל החברות שלי בפורומים הללו (שמתווספת על הבושה להיות ישראלי). ההשתקה, ההתעלמות, לא נעשית רק בזירה המקומית. כשפנינו החוצה לאיגודים בינלאומיים, היתה בי התקווה שנשמע איזה שהוא קול, התייחסות, אך גם שם אנחנו פוגשים חומה בצורה של שתיקה.

גם זה שופך אור על העובדה שרצח העם בעזה הוא פרויקט בינלאומי, ולא מקומי. העולם משתף פעולה, אם באופן פסיבי ואם באופן אקטיבי. התהליכים שקורים בשדה המקצועי שלנו הם אותם התהליכים המתרחשים בעולם הרחב. במובן זה, אני מרגיש שהתפכחתי מאיזו תפיסה נאיבית שאנשי טיפול הם בעלי יכולת גבוהה יותר לחמלה, לחשיבה רחבה. התבדיתי, אנשים הם אנשים, לא משנה אם הם פסיכולוגים, רופאים, מורים, נהגי מוניות, פועלי בניין או מדענים. הידע המקצועי שלנו על תהליכים נפשיים לא מחסן אותנו מקהות חושים ונקמנות עיוורת. זו למעשה ההתפכחות המהותית ביותר שלי מאז ה-7.10.23.

עדי: אתייחס לאספקט אחר של הפעולה שמצוי עדיין בחיתוליו- יצירת קהילה של מי שמאמינים בהומאניות ובמיוחד בסקטור הטיפולי. במקום שיש הרבה השתקה, גזלוט, איום והדרה, יש צורך אדיר בתיקוף, בקשר. מבחינת החזון שאני מאמינה בו- הוא מקסום ה-700+ אנשים שהצטרפו לפחות לווטסאפ לכדי קהילה - חושבת וקוראת, קהילה שנותנת מענה ותמיכה למי שחווה השתקה.  

לאחרונה, לא יודעת אם זה שייך, אני ממשיגה את העולם כעובר משבר גיל התבגרות… במובן של עלייתם של תכנים ראשוניים ועיצוב שיח לעומתי. אני מאמינה שבעיתות כמו אלה יש צורך שמישהו יחזיק איזה קו מצפן - מצפון, ערכים, חשיבה ביקורתית. ובמובן הזה אנחנו גם המורד בממסד אבל גם מחזיקי הערכים  שנבעטים. יש משהו בצורך הנוכחי לייצר אקטיביזם קולקטיבי במקום של ספרציה, פיצול  ותביעה לאחידות.  אני חוששת מגיזלוט של עזה והגדה במובן של בואו נמשיך הלאה - היה, יאללה נתקדם אל אופק ההתעלמות. ודוקא עכשיו, במקום הזה של עייפות, צורך ביציבות, עלינו כפורום להיות קול ברור - פרסומים, מעגלי שיח, פנייה פנימה והחוצה. מול ה-numbness צריך מישהו שיעיר. ועוד - אולי פה אנחנו מיעוט אבל בעולם (גם המקצועי) אנחנו בהחלט לא. ולכן יש חשיבות ליצור גשרים עם איגודים מעבר לים.

טובה: אני ממשיכה לחשוב על מה שכתבתם, על האכזבה מאנשי הטיפול שהם לא הומניים יותר מהישראלי הממוצע (ליאור) ובצד זה ההענות המדהימה לקריאה שלנו לצאת בתביעה אתית גלויה כנגד רצח העם בעזה (לירון וטל)  והפוטנציאל לגדול לקהילה (עדי) פעילה ובועטת ומשפיעה.

אני חושבת שהרבה ממה שתיארנו קשור לסוציאליזציה המקצועית שלנו כאנשי טיפול. נראה לי שהרבה מהנמשכים למקצוע הם בבסיסם אנשים הומניים עם יכולות גבוהות לאמפתיה ולראיית פני האחר. אלא שהחינוך מסרס חלקים אלו, בודאי את הביטוי הגלוי שלהם, מנתק בין האדם לחברה, מבצע "התקפה על הקישורים" בלשונה של  לין לייטון (Layton, 2006) מסרס את "האדם הפוליטי" Samuels, 2015)). מטפלים עושים את זה למטופלות שלהם, ומדריכות למודרכים שלהן, ובראש ובראשונה לעצמם במהלך שנות הלימודים וההתמחות וההתפתחות המקצועית.

אלא שיש משהו קיצוני כל כך בתקופה שאנחנו חיים עכשיו, שהיא מביאה להתפרצות ולקיטוב גם בביטוי של מאפייני זהות מקצועיים-טיפוליים. וככה יש מי שיסירו מעצמם את המעטה של האדם האמפתי, (ואולי מלכתחילה זה היה מעין עצמי-טיפוליכוזב), שכביכול אומרים: "די נמאס לי להיות כזה יפה נפש… לאחר ה-7/10 אין בי חמלה אפילו לילדים העזתים. כולם חמאס", מצטרפים ומתמזגים בקול ההמון חסר הרסן שהסיר מעצמו מעטה תרבותי.

ומנגד יש מי שרצח העם בעזה גרם להם למרוד בנורמות הנייטראליות והאפוליטיות המקצועיות, ולזעוק: די! אני לא יכול לשתוק יותר!" ואולי נתנו ביטוי למה שכבר מזמן הטריד אותם- הכיבוש והאפליה והנישול והאכזריות, רק שלא העזו לדבר על כך בגלוי מחשש ממחירים מקצועיים וכלכליים. אנחנו נתנו לקבוצה הזו מרחב ולגיטימציה וקבוצת השתייכות.

זו  שאלה גדולה בעיני האם וכיצד ניתן להרחיב את הקבוצה ולעזור לעוד אנשי מקצוע "לצאת מהארון", לראות את מה שדווקא החינוך המקצועי מונע מהם לראות, להגיב אליו. לזעוק נגדו. לדעתי, בהפגנות יותר ויותר אנשי טיפול לקחו תמונות של ילדים שנרצחו בעזה. אני שואלת את עצמי ואתכם איך ממשיכים עם זה? הם לא יכלו לעמוד מול הפנים של הילדים. אז איך ממשיכות להילחם בעיוורון ובהשתקה העצמית של אנשי המקצוע, שבמקום לעמוד בחזית של המלחמה על זכויות אדם (כמו לדוגמא בדרום אמריקה בתקופות הדיקטטורה) מסתתרים מאחורי נייטרליות מקצועית?

עדי ארגוב: אני חושבת שהפעולה צריכה להיות לפי אותם העקרונות כמו בכלל האוכלוסיה - הנגשת מידע והומניזציה (הנגשה לסיפורים אישיים, עדויות), כל זאת בהעמדה מול הקווים האתיים ובחבירה למוקדים מקצועיים -כנסים, כתיבה, פאנלים וכו'. חשוב לזכור שקהל היעד שלנו הוא לא הציבור כולו אלא הציבור המקצועי.

תולי פלינט: אחד הדברים שמרתקים בעיני הוא שעד שהקמנו את הפורום הייתה שתיקה של עולם הטיפול ושל מטפלים בכלל. האמירה הברורה - "זה בניגוד לאתיקה של המקצוע שלך" - פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, קרימינולוגיה וטיפול בהבעה ויצירה - הוציאה אנשים החוצה. הדיבור על האתיקה איפשר למעשה את היציאה החוצה וגם דחף אנשים החוצה. הצמיחה של הפורום הייתה אקספוננציאלית כי הדיבור על האתיקה אפשר יציאה החוצה.

צריך לזכור שעבודה אתית נכונה היא גם עבודה מקצועית. היציאה החוצה והתרסקות הקירות של הקליניקה בגלל הטירוף שקיים בחוץ. השתיקה היא פשע אומרת לנו- "צאו מהקליניקה". יש טירוף בחוץ ואם נשלח את המטופל אל הטירוף שבחוץ בלי לתת לו מקום והכרה אז נעשה Malpractice. ביציאה החוצה ובהסכמה לטפל בחברה וברחוב שבחוץ אנחנו אומרים למטופלים- אנחנו יודעים שמטורף בחוץ ואנחנו רוצים לטפל גם בחוץ שלך. זה כמו שלא נסכים לשלוח חזרה מטופל למשפחה אלימה בלי להפסיק את האלימות שלה…

היציאה החוצה מהקליניקה אל העולם היא דרמטית. נוצר מצב בעקבות "שתיקה היא פשע" של משהו שניתן לקרוא לו - "מנהיגות טיפולית", רגע שבו נוצר לנו עוד תפקיד. מעבר לתפקיד הטיפולי נוצר לנו תפקיד מנהיגותי, תפקיד מוביל של מי שאומרים -לא! זה לא בסדר מה שקורה בחוץ! ואנחנו לא יכולים לשתוק על כך, כי גם לא נשכח מה שקרה למטופל בתוך החדר ולא נשכח מה שקורה בחוץ כדי לעזור לך לחזור למרחב עם משאבים ועם מקום שרואה את המטופל ורואה את סביבתו ומחויב לבנות לו מרחב וסביבה בריאים יותר.

האישי הוא פוליטי והפוליטי הוא אישי, היציאה אל הפוליטי שכל כך מפחידה את הקולגות שלנו בעצם יצרה שיח חדש. יש פוליטיקה בקליניקה וזה בסדר. כי אם לא נדבר גם את הפוליטיקה בקליניקה אז למעשה אנחנו מפקירים מרחב חשוב של האדם של הקהילה לידי שרלטנים שלא מקשיבים. זה שיש לי דיעה אומר למעשה שגם לך, המטופל.ת יכולה להיות דעה בטיפול ומעבר לו.

הפורום של "שתיקה היא פשע" מהווה למעשה עבורנו דרך להתמודד עם הפציעה המוסרית שלנו  שאפשר להחלים ממנה רק על ידי תיקון, וזהו תיקון עולם.

נור אבו ראס: מצאתי את עצמי, תוך כדי ההתארגנות והפעילות בתוך הפורום, שואלת האם זה באמת התפקיד הנכון עבורי לעשות דווקא עכשיו, כפלסטינית. אני מאמינה מאוד בצורך לחשוף אנשים למה שמתרחש, למה שנעשה, ובאחריות של כל אדם על רצח העם בעזה. אבל עלתה בי גם השאלה: האם מטפל.ת פלסטיני.ת צריכים להישאר בעמדה המסבירה, זו שמנסה שוב ושוב למשוך את האחר אל עבר האנושיות, כדי להסיר ממנו את הסורגים שעל ידיו?

בתוך כל הבלבול הזה מצאתי את עצמי מתגייסת יותר ויותר, תומכת ביוזמות שעלו, ושואלת את עצמי: למה? ייתכן שזו הייתה תחושת אשמה, תחושה ש"עדיף משהו מכלום". ואולי, מאחר שמאבק פלסטיני עצמאי הוא כיום מסוכן מדי, עולה צורך לאחד כוחות. אבל האם ההתגייסות שלי הייתה באמת רק מחוסר ברירה?

אחרי מחשבה הבנתי שלא. עמוק בפנים היה בי רצון לחפש את האנושיות באחר, כדי לא לאבד את האנושיות שבתוכי. פחדתי שהשיח על האחר יהפוך לשיח מפוצל: "הם מפלצות, רוצחים, שותי דם". החיפוש הזה, המפגש עם האנושיות של האחר, עזר לי להרגיש שאני עודנה אנושית, שאני שורדת. עם כל מכתב שנשלח, עם כל הפגנה, הרגשתי יותר ויותר שייכת, קרובה וגם יותר תקווה, דווקא בתקופה שבה הכל קרס.

סיכום

הסכם שביתת נשק נחתם, אך איננו יכולים אפילו לומר "המלחמה נגמרה", כי האם הקשישה ממשיכה לחכות לבנה המת, הרעיה ממשיכה לחכות לבעלה אהובה, והילדים האלו ימשיכו לחכות לאביהם הגיבור" ( מתוך "בסוף המלחמה תגמר, מחמוד דרוויש) הכאב השכול וההרס ורבבות של פציעות בגוף ובנפש ממשיכות לייסר את מי "ששלמו את המחיר" (שם) ורוב הישראלים עדיין אטומים לסבל של העזתים, מתכנסים בטראומות של  האישיות והקולקטיביות של ה-7/10 ולא מוכנים לראות את הסבל של העזתים. שלא לדבר על כך שמאז הפסקת האש עדיין אוכלוסיה אזרחית מופצצת ובגדה האלימות גוברת.

במציאות הזו אנחנו ממשיכות לשאול מה התפקיד שלנו כנשות ואנשי בריאות נפש ורווחה ישראלים, מה עוד אנחנו יכולים לעשות על מנת  להסיר את ההכחשות, לחבר את הפיצולים לשקף את תהליכי הדה-הומינזציה הממאירים שלא רק שלא נעצרו אלא נדמה שאף התרחבו והפכו ללגיטימיים, וממשיכים לכרסם בערך המוסרי של מדינת ישראל.

אתם מוזמנים להצטרף לקהילה שלנו, שמונה כעת מעל 700 חברות.ים, להתעדכן בפעילויות, ולחשוב ביחד מה הלאה.

מקורות

Layton, L. (2006). Attacks on linking: The unconscious pull to dissociate individuals from their social context. In Psychoanalysis, class and politics (pp. 107-117). Routledge.‏

Samuels, A. (2015). The political psyche. Routledge.‏