ראיון עם ד"ר רוחמה מרטון ופרק מתוך ספרה "אישה קשה"

אסתר: אולי תרצי לספר קצת על הספר, מה הייתה החשיבות מבחינתך בלכתוב אותו? מתי התחלת לחשוב על כתיבתו? ועל מה הספר בעצם?

רוחמה: זה סיפור ארוך, ההתחלה הייתה לפני אולי תשע או עשר שנים, אז עוד לא הייתה לי כוונה לכתוב ספר. האמת, בכלל לא חשבתי על זה. אלא היה בי המון כעס על כל מיני אנשים, גברים בייחוד, אבל גם כמה נשים, במהלך ההרפתקה הפוליטית הזאת שנקראה "רופאים לזכויות אדם", שהשם הראשון שלה בכלל היה "רופאים ישראלים פלסטינים לזכויות אדם". רק אחרי אוסלו הלאומים ירדו מהשם ונשאר "רופאים לזכויות אדם". אז כל כך הרבה אנשים ניסו, חלקם גם הצליחו כמובן, לשים לי רגל, להשתמש בי, ובייחוד, שזה בעצם המוקד של הספר, משהו שהבנתי אותו רק במבט אחורנית - למחוק אותי. הכעס שלי וההתנגדות לפעולות העויינות האלה, ובייחוד לניסיונות המחיקה, פשוט דחפו אותי לקחת ליד נייר ועיפרון, והתחלתי לכתוב. פשוט כדי לא לשכוח למשל שגבר גועלי בשם דדי צוקר עשה כך וכך ומישהו אחר עשה כך וכך. זו הייתה הכתיבה בשבילי. ופתאום ראיתי שזה מצטבר ושיש לזה צורה. אז אמרתי, טוב, אולי אני באמת אכתוב, ומה שכתבתי קודם זה לא נקרא אצלי לכתוב, אלא זה היה מין עיסוק כזה. ואז הבנתי שאני צריכה הרבה עזרה מהארכיון שאני ניסיתי להקים, אבל פה באמת ניצחו אותי. פשוט הרסו את הארכיון שהקמתי, ומה שנשאר ממנו, לא נתנו לי גישה אליו. ואז הייתי צריכה...

אסתר: לא נתנו לך גישה לארכיון?

רוחמה: נכון. בדיוק ככה. זה היה המנכ״ל הקודם, אני אפילו לא רוצה להזכיר את שמו כי לא מגיע לו. הוא לקח את העורך דין של העמותה והתחילו להמציא כל מיני דברים של צנעת הפרט. ואני אספתי רבע מיליון מסמכים בזמני, בלי משכורת, בלי כלום, וארגנתי אותם בצורה בלתי מקצועית, כמובן, מתוך רצון שמישהו מקצועי יהפוך את זה לארכיון. ונתתי אותם במתנה, קחו תעשו מזה ארכיון. אז הם באמת לקחו, ולא נתנו לי יותר גישה לזה, וגם התחילו להשמיד דברים. אני חושבת שזו הייתה אחת המכות היותר קשות שקיבלתי. עד היום אין ארכיון. אם כי עכשיו, עם המנכ״ל החדש, כנראה מתחילים בכל זאת לעשות עבודת שיקום לארכיון. נאלצתי להיעזר גם בזיכרון, שהוא כבר לא מה שהיה. וחוץ מזה, 30 שנים, קשה לזכור את הכל. אבל אספתי לעצמי ניירות, מסמכים, ונעזרתי בשאלות לאנשים, ולאט לאט בניתי לפי נושאים מין ספר זיכרון כזה, מה שנקרא ממואר, שהכיל גם אותי, כי בסך הכל זה אני עשיתי, והחשיבה שלי הולכת בספירלות. אז כל דבר הזכיר לי כל דבר אחר. אז כתבתי מה שזכרתי. וככה, במהלך שנים, בלילות, אחרי העבודה, כל פעם כתבתי עוד קצת ועוד קצת. וכך בעצם נולד הספר.

אסתר: זה נשמע שהוא נולד מתוך הכרח, היה הכרח לכתוב.

רוחמה: כן. כי אחרת, כמו שאמרתי לך, הבנתי את זה בדיעבד, את הקטע הזה של המחיקה- שהוא עקרוני ועיקרי, אחרת כל מה שעשיתי היה נמחק. למשל, הנשיא שירש את מקומי כנשיאה, אמר, לא צריך את כל הניירות הישנים האלה לארכיון. מספיק עשר השנים האחרונות. כלומר, למחוק את הקמת העמותה, את כל הדרך. "את זה לא צריך." שזאת הדרך הפוליטית של העמותה. אז הבנתי שממש יש צורך לכתוב את הדברים, כי אחרת לא רק שאני אמחק, גם מה שעשיתי יימחק. והמאבק האמיתי שלי, הפמיניסטי, התרפויטי, האישי, איך שלא תקראי לו- זה תמיד יהיה נכון, הוא בעצם נגד מחיקה, או נגד המחיקה. שזה, ככה אני רואה את העולם, בעיקר אחרי פרויד, שעמוד התווך של תפיסת העולם שלהם היה למחוק את הנשים. קודם כל, למחוק אותן פנימה, שיפנימו שהן בעצם לא שוות כלום. אבל גם להשאיר כמובן את הכוח בידי כל הגברים, החל מהאב, בעל, אח, כהן, מורה, וכל שאר הגברים ההגמוניים בחברה, לפחות המערבית, כי חברות אחרות אני לא מספיק מכירה, אבל בסך הכל אני חושבת שזה די דומה. אז הבעיה העיקרית היא שרוב הנשים, לא כולן, אבל הרוב הגדול, הפנימו את המחיקה הזאת. וכבר מחקו את עצמן.

אסתר: כן. אז כמובן, זה פרויקט גדול לקחת על עצמך.

רוחמה: כן, להתנגד למחיקה ההיסטורית המאסיבית, התרבותית הזאת. זה ענק, זה לא רק גדול, זה ענק. אבל אני פעלתי מבלי שידעתי כמובן מה אני עושה. ישר מההתחלה, כשרק התחלתי את ההתמחות בפסיכיאטריה, ונכנסתי כמובן, כמו כל מתמחה או מתמחה שמכבדים את עצמם, למה שאני קראתי בית הכנסת- הארגון הפסיכואנליטי. אז התחלתי לשאול, ומאז אני תמיד שואלת, מה בעצם עומד מאחורי כל דבר? זה מחלת ילדות כזאת, זאת אומרת, תמיד אני צריכה לדעת מה באמת קורה. והאמת זה לא דבר שאת רואה, אמת זה דבר שאת צריכה לחפש, או שאת מוצאת, או שאת לא מוצאת, אבל את צריכה לחפש אותה. אז שאלתי, מה באמת פרויד חשב לו? מה באמת עומד מאחורי התיאוריה שלו? מה באמת עומד מאחורי הפרקטיקה הזאת שצריך ואפשר, וזה מה שעושים, למחוק נשים, למחוק אותי ואת כל הנשים האחרות גם יחד? ואחרי שהבנתי את זה, לא בצורה תיאורטית, אבל הבנתי את זה כאילו בנשמה ובגוף, אז מיד זה עבר להתנגדות, למרד, לאי-הסכמה. ואם את שואלת אותי, זה אולי מפעל-החיים שלי, להתנגד למחיקה הזאת באלף צורות, אלף צורות של מחיקה ואלף צורות של התנגדות. אבל הצלחתי גם, או לא הצלחתי. זה גרם לי לפתח רגישות, אולי אפילו היפרסנסיטיביות, לכל גילוי של מחיקה, בכל שדה של החיים. ואז להעמד על הרגליים האחוריות ולהתחיל לצעוק, או לפעול, או שניהם, כדי שלא תהיה מחיקה.

אסתר: עכשיו האסוציאציה שלי שהציונות היא מחיקה.

רוחמה: היא מוחקת. היא בעצמה לא מחיקה, היא מוחקת. זה מה שהתכוונת?

אסתר: כן. והיא גם דורשת מחיקה. של העבר, של ההיסטוריה, של החיבורים, של...

רוחמה: של הפלסטינים. בעצם, מה קורה בשנתיים האחרונות? מה שאנחנו רואות זאת הצורה הכי בוטה, הכי גלויה, של משהו שהתחיל לפני מאה שנים - מחיקת הפלסטינים. אז קוראים לזה ג'נוסייד, קוראים לזה רצח עם, הכל נכון, אבל בעצם הפרויקט הוא למחוק אותם. זו לא מילה משפטית אולי, והיא לא מצלצלת כל כך נורא כמו ג'נוסייד, אבל זאת האמת.

גם בעמותה שאני הקמתי, מהרגע הראשון בעצם, מהרגע לפני הראשון, כבר עשו נגדי מין מאבק של מחיקה. כתבתי את זה בספר גם, תיארתי את זה, שלא רצו שאני אפתח את כנס היסוד. לא רצו בכלל שאני אהיה על הבמה. ואחר כך לאורך כל הדרך, זה לא השתנה, זה רק קיבל כל פעם צורה אחרת. אבל העיקרון נשאר אותו דבר. כל הפעם הייתי צריכה להיאבק על הקרדיט. וזה תמיד, תמיד היה מלווה בהשפלות.

אסתר: למה בעצם היה כל כך חשוב לך הקרדיט?

רוחמה: מה זאת אומרת למה זה חשוב לי? אני עשיתי את זה. אז עכשיו אתם לוקחים לי את זה? מוחקים אותי? שוב אנחנו מגיעים למחיקה. כן, קרדיט זה נורא חשוב. לי אישית, אבל גם לעמותה. אתם לא יכולים לקחת את העבודה שלי, כמו שעשו "בצלם" בהתחלה, ולחתום עליה בשם שלכם. העיקר הוא לא שהעבודה נעשית, העיקר הוא שהעמותה תהיה הוגנת כלפי אלה שהיא עובדת איתם. זה ההון האמיתי של העמותה. הרי בלאו הכי כסף כמעט לא היה. אבל הרכוש האמיתי זה המילה שלנו, זה שהבטחנו ועשינו. ואחר כך בא מישהו אחר וחותם על המעשה הזה... ועוד אומר לי בהתנשאות של גבר לאישה, כמובן, "העיקר שהעבודה נעשתה". מה זה חשוב הקרדיט? חשוב מאוד.

אסתר: אז לא די בכך שלא הסכמת להימחק, אלא אפילו כשבמפורש באו ולחצו לך על הכפתורים המגדריים - תתביישי לך, למה את כל כך מתעקשת על הקרדיט! - גם אז הפתעת אותם.

רוחמה: כן, והאשימו אותי באגו נפוח ובכל מיני דברים, ברגע שעמדתי על זה - שלא, אתם לא תמחקו אותי ולא את העבודה שהעמותה עשתה! מכאן גם השם של הספר – "אישה קשה" - כי אני לא ויתרתי. בעצם הייתי צריכה להיות "אישה קשה" כדי לעשות את העבודה הקשה הזאת. קשה מאוד אפילו, כן.

אסתר: והאם הצלחת? את מרגישה שהצלחת בספר להתנגד למחיקה ולהנכיח או להנציח את הזיכרון?

רוחמה: במידה מסוימת. כמובן שהכישלונות הם תמיד יותר נחקקים מההצלחות, והם גם יותר רבים, אני חושבת. אז עצם העובדה שאספתי חלק מהעובדות... גם לא רציתי שהספר יהיה ספר כבד, אז חצי מהספר מחקתי בעצמי, כדי שלא יהיה 500 או 600 עמודים, אלא בסביבות 300. וגם פחדתי שיאשימו אותי כמו  שתמיד מאשימים נשים – שאני עסוקה ב"אכלו לי, שתו לי". זאת אומרת, שיגידו שאני תמיד מתלוננת. אני באמת מתלוננת, אבל המילה "תמיד" היא לא נכונה. אז המטרה הייתה גם לשמור על מה שחשוב, לי ולעמותה, וגם לא להיקלע לסטראוטיפ הקורבני שמוצמד לנשים. אז אני לא יודעת אם הצלחתי, אני לא יכולה לקרוא את הספר בעיניים שהן לא שלי. אני מקווה שכן, לא יודעת.

אסתר: זה נשמע לי כמו עבודה רגשית מאוד מורכבת. כן. אז איך מתלוננות בלי להיות קורבניות? והאם מה שחשוב כאן הוא לא להיתפס כקורבנית, או באמת לא להיות קורבנית?

רוחמה: באמת לא להיות קורבנית. זאת אומרת, לא שאני מזלזלת באיך נתפסים, זה חשוב מאוד, אבל מה שמונע ממני, ואני מקווה שגם מאחרות, לפחות בעמותה, להיות קורבניות, זה להיאבק, להיות לוחמת. לא רק אחת שבוכה, אלא אחת שבועטת ונושכת ועושה כל מה שהיא יכולה, כדי לא להימצא בפינה הזאת של המחיקה. של "לקחו לי, שתו לי, עשו לי". לא, אני לא ארשה את זה. והמון פעמים הצלחתי לא להרשות את זה. וזאת בעצם התרופה נגד הקורבנות. להיות לוחמת. או במילים אחרות, להיות "אישה קשה".

אסתר: זה הלקח שאולי כולנו צריכות ללמוד, מי שעוד לא למדה, צריכות ויכולות ללמוד ממך.

רוחמה:  אפשר ללמוד, זה לא בלתי אפשרי. אני אתן לך גם דוגמה ממאבקים שעשיתי עוד לפני העמותה. עבדתי בשלוותה, שזה בית חולים אוניברסיטאי, מכובד. והאמת, הוא גם היה בית חולים טוב, בוודאי יחסית לאחרים. בשנות ה-70. אז היה בישראל מאבק, שבעצםלא פסק עד היום, אבל אז הוא היה בשיא ההתלקחויות שלו - למען הרשות של נשים להחליט על הפסקת הריון. אז הגברים כמובן אמרו- סליחה, מי אתן? בייחוד הדתיים, אבל לא רק הדתיים. וזה היה דבר נורא, עשו ועדות ויצרו כל מיני דרכים ארוכות, משפילות, עם מעט מאוד תוצאות חיוביות עבור הנשים. אז אני העברתי ברשימת קשר כזאת של הקהילה מסר: "כל אישה שרוצה הפסקת הריון, יש יומיים בשבוע, שני ורביעי, שיכולה לבוא אליי בלי להזמין תור, בלי כלום, למרפאה, ותקבל על המקום מכתב רפואי שמצדיק הפסקת הריון". עכשיו, באו המון נשים, לשמחתי הגדולה, והיה לי מאוד חשוב לא להשפיל אותן, לא לעשות את מה שהוועדות להפסקת הריון עשו לנשים האלה- "למה את רוצה? אולי אפשר אחרת?". לא. "את רוצה להפסיק הריון?" זאת הייתה השאלה היחידה ששאלתי. אם התשובה הייתה כן, בבקשה, המכתב מוכן. וזה עבד נהדר, עד שמרכז קופת חולים אחרי שנתיים שם לב לזה. זאת הייתה צורה של מאבק. במקום לבכות, לנשוך. או יותר נכון- לפעול.

אסתר: את נותנת פה דוגמה משלב מוקדם בעשייה שלך, לאיך במקום לנהל שיח או להתווכח, החלטת פשוט לפעול. "אני אישה אחת, אני אהיה מוסד בפני עצמו".

רוחמה: כן. אבל כמובן שנעזרתי. אם נשים בקהילה לא היו מעבירות הלאה את הידיעה הזאת, אז הייתי יכולה לשבת שם בשקט, ואף אישה לא הייתה מופיעה כי הן גם לא היו יודעות. אבל הפקידות ואחרות, הנשים העבירו את הידיעה הזאת. והייתה הצפה של נשים בהיריון, שרצו להפסיק את ההיריון, וכולן, כולן, כולן, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו את המכתב המושיע. אז זה גם חלק ממה שאני חושבת- שנשים צריכות לפעול ביחד, אם אפשר, שזה מאוד מאוד חשוב לעזור אחת לשנייה. זה גם מה שעמד מאחורי הרעיון שאחרי יותר משנתיים הצלחתי להגשים אותו, של מרפאת הנשים במרפאה הניידת. כולם התנגדו לזה, אמרו שזה כפל עבודה, מספיק שיש מרפאה, למה צריך לנשים לחוד, ועוד הסתגויות. אני לא אכנס כאן לתיאוריות האחרות, אבל אמרתי- "זה חייב להיות". השגתי את הכסף ממש לבד, והמרפאה הזאת נפתחה אז, לפני יותר מעשר שנים, חמש עשרה, אני חושבת, והיא קיימת עד היום. מרפאה לנשים על ידי נשים בלבד. גבר לא נכנס לשם. כל המטפלות, כל המתרגמות, כל האחיות, הכל רק נשים, כדי שהמטופלות ירגישו בטוח וטוב. וחלק ממה שהן מקבלות שם, או ממה שאנחנו עושות ביחד, זה אלף-בית של פמיניזם, כמו להעצים את הנשים הפלסטיניות, שהן במלחמה כפולה ומשולשת, גם בכיבוש וגם בבית. זה כרוך בללמוד דרכים - אם אי אפשר להילחם באופן פרונטלי, אז לעקוף את הגברים. כי יש דרכים. צריך רק לחשוב ולמצוא איך. וזה עובד נהדר. כמובן, יחד עם זה, גם הטיפול הרפואי. שזה מובן מאליו. אבל מה שחשוב הוא שנשים תעזורנה לנשים. ולכבוד זה גם שיניתי את כל הכללים. כי הכלל היה שבאים שבת אחת למקום אחד, ורק אחרי חודשים רבים, אם בכלל, באים לשם עוד פעם. לא, עם נשים - שלוש פעמים רצופות. כלומר, שלושה חודשים, פעם בחודש, כי הן רצו רצף. הן רצו המשכיות. הלוואי והיה אפשר יותר, אבל לפחות שלוש פעמים.

אסתר: רוחמה, את בעצם מדברת עכשיו על מרפאת הנשים שהקמת במסגרת המרפאה הניידת של רל"א?

רוחמה: כן, בדיוק. זאת הייתה הפעילות שלי. אבל יש גם כמובן את השדה הכללי יותר, שהוא בין הציונות לבין הפלסטינים. כמו שאני הבנתי את זה, הציונות מההתחלה, לפני מאה שנים ויותר כבר, רצתה למחוק את כל הפלסטינים, כמה שאפשר. אם אפשר היה את כולם, יופי. אי אפשר את כולם, אז כמה שאפשר. וזה הלך, כי זה קיבל צורות שונות בזמנים שונים. זו הרצאה בפני עצמה שאני לא אעשה אותה עכשיו. אבל זה קיבל את הצורה הבוטה ביותר, האכזרית ביותר, וגם כמובן הברורה ביותר, עכשיו, בשנתיים האחרונות, של ההשמדה בעזה, וגם במידה רבה בגדה המערבית. לא רק בעזה משמידים את הפלסטינים. זה הקו האמיתי, העמוק, של הציונות. זה להשמיד את הפלסטינים. כמובן, כמה שאפשר. אם זה תלוי בהם, אז עד הסוף.

אסתר: מתי בעצם הבנת את זה? הרי לא היה אז שיח ביקורתי מהסוג הזה סביבך. הוא טרם התפתח.

רוחמה: אני לא יכולה להגיד "ביום שלישי הכך וכך לחודש", אבל אני ראיתי את זה מאוד ברור הרבה הרבה הרבה לפני המלחמה האחרונה. כי כל ההתנהלות הציונית, כל ההפרדה הקדושה הזאת, בין הפלסטינים ליהודים, גם זו צורה שונה של מחיקה. המחיקה הזאת כוללת גם את מניעת האפשרות להיות הם עצמם - בדיוק כמו היחס לנשים. תהיו כנועים, אז ניתן לכם לחיות, אולי. בדיוק כמו היחס לנשים, אבל כאן זה לקהילה שלמה. ואני הייתי חיילת, לא תאמיני, אפילו, אני לא מאמינה, לפני שישים וכמה שנים, במלחמה שקראו לה "קדש", ואז הצבא הישראלי כבש את סיני.  אני חושבת שזאת הייתה מלחמה מאוד מלוכלכת, בשותפות מכוערת ומלוכלכת עם צרפת ואנגליה, בריטניה בעצם. אבל לא ניכנס לפרטים ההיסטוריים הפוליטיים של אז.

אבל אני, שהייתי חיילת קטנה מבית ציוני, בגדוד של גברים (היינו שם שמונה נשים בתוך כמה מאות גברים), במדבר הזה על יד עיר שנקראת אסמאעיליה, וחיילים מצרים רעבים, יחפים, צמאים, ירדו מהדיונות, וכל מה שהם ביקשו זה מים. והחיילים האמיצים, הגיבורים, המוסריים של צבא ההגנה לישראל, פשוט ירו בהם כמו שיורים בברווזים במטווח, וגם בחלק אפילו התעללו. הכריחו אותם לשתות שתן וכל מיני דברים נוראים. ואני פשוט הייתי שם, כי לא הייתה לי ברירה, ונעשיתי חולה. לא מטפורית – באמת נעשיתי חולה. לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לשתות, לא יכולתי לישון, כי אני לא האמנתי למראה עיניי. אני פשוט לא יכולתי להאמין שזה קורה, אבל זה כן קרה.

אז הבנתי שבעצם הצבא הנהדר, המוסרי שלי, הוא לא נהדר, הוא לא מוסרי. כל מה שהוא רוצה זה להרוג ערבים. עכשיו, הם אפילו לא הבדילו בין מצרים לבין פלסטינים. כי הבורות גם הייתה גדולה כמו העיוורון שלהם לאחר. אז פשוט רצחו אותם. אני ניסיתי לפרסם את הסיפור הזה, ואז הבנתי, בדרך הקשה והארוכה, שאין שום סיכוי בעולם שהסיפור שלי יפורסם. הלכתי למערכת עיתון שקראו לו "מערכות", אז היה עיתון צבאי כזה. ולמי לא? גם לעיתונאים מהארץ, ומעיתונים אחרים שהיו. סיפרתי להם, ואף אחד לא רצה אפילו לשמוע את סוף הסיפור. קודם כל חשבו שאני... טוב, אני לא יודעת מה הם חשבו, אבל נתנו לי להבין מאוד ברור שקודם כל, לא מאמינים לי, וחוץ מזה, גם אם כן היו מאמינים, הם בחיים לא יפרסמו את זה. וככה אני אמרתי לעצמי: "אה, אם זאת הציונות, אז אני לא ציונית". כי אני לא יכולה, לא יכולה להסכים עם דבר כזה בכלל.

 אז המשכתי לעקוב אחרי המחשבות של עצמי ואחרי מה שקורה בשטח. כי הזמן הרי לא חיכה לאף אחד, הזמן המשיך ללכת. וראיתי שלא רוצים את הפלסטינים, לא רוצים אותם בצורה הכי יסודית, מעשית שיש. כלומר, רוצים להרוג אותם. או במילים, נגיד, יותר יפות, למחוק אותם. ואז מקימים הפרדות- חומות, גדרות, חוקים, משטר צבאי לפלסטינים בארץ שהיה עד שישים ושש. כבר אז ראיתי את המהות המכוערת של הציונות.

המציאות לא הפסיקה לספק לי הוכחות כל הזמן, לעד כמה אני רואה אחרת את הדברים מהרוב המוחלט של כל מי שהכרתי מסביב. הייתה קבוצה אחת שיכולתי להסכים עם ההסתכלות שלה, קראו לה "מצפן". אחר כך הם התפלגו - מצפן ירושלים ומצפן תל אביב. החשיבה הפוליטית שלהם הייתה מעולה, והניתוחים והכול. היו להם בעיות אחרות מבחינתי, כי הם היו "מייל שוביניסט פיגז" ביחס לנשים בקבוצה שלהם. את זה לא יכולתי לסבול. אז המרד שלי היה שבאתי לישיבות, אבל לא להיות חברה. שזה כמובן הצחיק אותם. אותי זה לא הצחיק.

חוץ מהחברים במצפן, ומעט חברות שלא נתנו להן כמעט רשות דיבור, אני לא הכרתי אז אנשים בחברה הישראלית-יהודית שהסכימו לראות את הפלסטינים כבני אדם שווים. זה לא היה. ההסתכלות הזאת לא נולדה עם המלחמה האחרונה. היא הרבה הרבה הרבה יותר ותיקה, כמו שניסיתי להסביר.

אסתר: בעצם את עברת הכשרה ארוכה ומייגעת כפסיכיאטרית וגם כפסיכותרפיסטית. איך הבאת את זה לפעילות שלך בשמאל ולפעילות שלך ברל"א באותן שנים? איך זה בא לידי ביטוי, המיקום הייחודי הזה של להיות פסיכיאטרית, אשת בריאות נפש, בשמאל?

רוחמה: זה מאבק שנידון לכישלון, אני אומרת לך את זה כבר מההתחלה. כי בעיניי המאבק היה על שוויון ושוויון צודק. אף אחד לא רצה את זה. אף אחד בקהילה היהודית-ציונית. המילה שוויון פשוט נתפסה כמפחידה.

אסתר: מה זאת אומרת?

רוחמה: זאת אומרת, תהיה זכות שיבה גם לפלסטינים? מה, הם יחזרו לחיפה? הם יחזרו לתל אביב? הם יחזרו לכל הכפרים שנמחקו? הרי ישראל, בעזרת הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, פשוט מחקה את רוב הכפרים הפלסטיניים שנכבשו במלחמת העצמאות -  השחרור, תקראי לה איך שאת רוצה - מלחמת 48, בעצם. אז שוויון מיד נראה להם כמו הצפה של פלסטינים, פליטים לתוך המדינה היהודית היפה והנקייה שלהם. וזה פחד נוראי בעיניהם. אז אם אני מדברת על שוויון, אני מיד נתפסת לא רק כאויב, אלא כיותר גרוע מאויב. מה יותר גרוע מאויב? שאני תומכת באויב.

אסתר: למה זה בעצם יותר גרוע מאויב?

רוחמה: כי זה מבפנים, כי אני יהודייה. אימא שלי הייתה יהודייה, וסבתא שלי הייתה יהודייה, אז אני גם. זכות השיבה נתפסה אז כדבר שהוא איום ונורא. ובכלל, זכויות פוליטיות לפלסטינים, זה דבר שהדעת איננה תופסת - הדעת הציונית. אתם יכולים להיות עדה מסוימת בגטו מסוים, בחוסר זכויות פוליטיות וחברתיות - אז אולי נרשה לכם להתקיים. אבל שוויון זכויות? זה לא בא בחשבון, זה הרי הסוף של המדינה היהודית. הדמוקרטית, כמובן. עכשיו, אני בתוך העמותה, לפחות בעשר השנים הראשונות, כשהייתי גם היושבת ראש - בתוכנו אז הונהג שוויון לחברים הפלסטינים ולחברים וחברות (כי תמיד היו גם חברות) היהודים. בכל דבר - ברשות דיבור, בכל דבר שהוא, מתוך איזו אמונה תמימה ולא חכמה, שאנחנו יכולים לשמש כמעין מופת, מעין בית ספר, לחברה בכלל. אבל זה לא היה יכול לקרות וזה לא קרה, ואם את שואלת אותי, זה גם לא קרה בקדנציה שלי.

אסתר:  גם בעמותה זה לא קרה?

רוחמה: לא. אחרי שאני הפסקתי להיות היושבת ראש, אחרי עשר שנים, ולא הייתי בארץ כמעט שלוש שנים, חזרתי למקום שלא הכרתי אותו. אני מתכוונת לעמותה. הם זזו באופן ממש רצוף ויסודי לכיוון המרכז, כלומר, לכיוון הימין. הכול השתנה, הכול השתנה. ניסיתי להחזיר את זה לאן שהיה אבל זה לא היה אפשרי. היום יש שוב שינוי לטובה, שלא האמנתי שזה יקרה, אבל זה כן קורה. כי האנשים העיקריים משכו, כמו שהייתי קוראת לזה אז בצחוק, לכיוון מרכז קיצוני. אז הם הלכו לכיוון המרכז הקיצוני והלכו דרך מאוד ארוכה. עכשיו, אם המנכ״ל החדש, גיא שלו, ואחרי שכמה מהוותיקים הגרועים ביותר עזבו את ההנהלה ועזבו את העמותה, ובאו אנשים חדשים, חלקם פלסטינים, ממש אנשים מצוינים - אז לאט-לאט אני רואה שינויים בחזרה לכיוון הרצוי, שזה נראה לי כמו נס.

יושבת-הראש של הוועד, דוקטור לינה חסן, אישה מקסימה, נבונה, פייטרית, פוליטית, לא נותנת שידרכו עליה, לא בבית ולא בשום מקום אחר. אני מרגישה כלפיה, מה שבאמריקאית היו קוראים סיסטרהוד, מין אחווה של אחיות. ולא רק היא - יש גם עוד. היא פשוט הגיעה למקום יותר גבוה, ובצדק. והמנכ״ל, שהוא גם בן אדם פוליטי טוב, לא אגיד מצוין, אבל טוב. אז העמותה זזה לאט-לאט. אני אתן לך דוגמה. אני דיברתי על אפרטהייד יותר מעשר שנים אחורנית, והעמותה לא עשתה שום דבר בעניין הזה. עכשיו, גיא, נתתי לו לקרוא את מה שכתבתי לפני 11 או 12 שנים. הוא אמר, וואו, כבר אז חשבת על זה? אמרתי לו, כן, אבל העמותה לא עשתה עם זה כלום. אז מה הוא אמר? טוב, אנחנו נעשה, אבל לא נקשור את זה איתך, כי יש אלייך התנגדות. בסדר, אז אני הבנתי עם מי יש לי עסק. אבל הוא, הדרך שלו הייתה די נבונה. הוא לא מחפש עימותים חריפים. והוא כן לאט-לאט, בדרך שלו, מזיז דברים, וזה יפה. למשל, שנתיים דנו בשאלה האם יש ג'נוסייד או אין ג'נוסייד.

אסתר: בעמותה דנו שנתיים בשאלה הזו? את מתכוונת למה שקדם למהלך הזה שהם עשו לאחרונה, יחד עם בצלם? כשיצאו ופירסמו ביחד, באותו יום "יש ג'נוסייד בעזה"?

רוחמה: כן, ולקח להם שנתיים להבשיל. זה היה כתוב על כל קיר - רק תפקחי עיניים ותקראי - יש רצח עם בעזה. אז מה יש כאן לדון כל כך הרבה? אבל הם רצו להיות זהירים. טוב, בסדר. בסוף כן עשו משהו, וכן יצאו, ויצאו לעולם, שזה הכי חשוב היום - כי פנימה אין כל כך עם מי לדבר. אז זה מאוד משמח אותי, עד כדי כך שהסכמתי אפילו להשתתף במבצע של איסוף כספים לעמותה לפני כמה חודשים, מה שלא היה קורה כל עשר השנים האחרונות.

אסתר: אז יש איזשהו reconciliation, היית אומרת?

רוחמה: כן, כן, בהחלט. וזה גם דינמי - זאת אומרת, זה לא משהו אחד שקרה וזהו זה. זה קורה. זה בתהליך.

אסתר: למעשה, קרו פה שני תהליכים במקביל, ביחסים שלך עם העמותה שאת הקמת - כי את עבדת על ספר מתוך הצורך לעבד את החוויות, אבל בעיקר גם להנכיח את ההיסטוריה, לשמר את ההיסטוריה, ובאותו זמן העמותה עברה תהליכים שהחזירו אותה להיות באוונגרד, החזירו אותה להיות ארגון שמאל, שאומר את האמת.

רוחמה: נכון.

אסתר: וככה את זוכה לחוות איזשהי נחת?

רוחמה: כן. בהחלט כן. הם התחילו לעבוד שוב על הארכיון, אני עוד לא יודעת איפה זה עומד, כי כל פעם נדחית הישיבה שבה הם צריכים להראות לי מה קורה - אבל זה יקרה בסוף. מעניין אותי מה באמת קורה שם.

אסתר: אנחנו לקראת הסוף, אני רוצה בכל זאת לנסות לשאול איזה ערך מוסף את רואה בהכשרה שהייתה לך, או בפרספקטיבה שהייתה לך בשדה בריאות הנפש, כמי שעוסקת ברגשות. את הרי גם כתבת על בושה ולימדת קורסים על בושה. היתה לך הפרספקטיבה הזאת. תגידי משהו על איך זה תורגם - לניתוחים הפוליטיים שלך, לפעילות שלך.

רוחמה: אולי הדבר היותר חשוב, הרי התחלתי כמו כל אחד אחר בפרויד, באגודה הפסיכואנליטית, שכל העניין שלה, כמו שאת יודעת - אני לא צריכה להגיד לך – שמה שחשוב באמת זה האינטרא-פסיכי, מה שקורה בתוך הנפש של האדם עצמו. ואז עברו עשרים או יותר שנים, ועולם הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, גילה שיש גם זולת, ושיש אפילו עוד סובייקט. אבל לי זה לא הספיק. אני אמרתי, יש כאן משהו עקרוני שחסר. ואני עומדת על כך, ואם זה לא יתקיים, בשבילי שום דבר אחר לא קיים. כלומר, הרקע החברתי-פוליטי של הסובייקט - אם זה לא נכנס למוקד של ההבנה של הסובייקט, אז אין הבנה. וזה קו שהוא באמת פסיכותרפויטי, אבל הוא גם באותה נשימה גם קו פוליטי. והם בלתי נפרדים, ואין טעם, באמת אין טעם לנסות להפריד ביניהם.

רק אם שלושת הדברים האלה מתקיימים במשקל הוגן ושווה - מה שקורה בתוך הנפש, מה שקורה בין הסובייקט לסובייקט אחר, ומה שקורה בחברה הפוליטית של הסובייקט – רק שלושת הגורמים האלה, ביחד, יכולים לתת הבנה אודות האדם.

 וזה היה נדבך מאוד חשוב, למשל, במאבק ההירואי, הייתי אומרת, שלי נגד עינויים. כלומר, איך אפשר להבין מעונה, בלי להבין את הרקע החברתי-פוליטי שלו? אי אפשר להבין אותו בכלל. אז יש לזה חשיבות עליונה - בהבנה, בפרספקטיבה, אך גם בפרקטיקה. אני אתן לך דוגמה ממקום אחר. כשהתחלתי לעבוד בפסיכיאטריה, אז היה כזה דף - דף מנחה לשאלות של אנמנזה, כלומר תולדות העבר. אני מדברת על לפני 50 ויותר שנים. הבן אדם נולד, נגיד, בשנת 1910, או 1912, או 1920 - אז כתוב "שנת לידה". אחר כך כתוב, את לא תאמיני, "שנת עלייה לארץ". רגע אחד! באמצע הייתה מלחמת העולם השנייה! זה לא קרה? זה לא היה? מדהים, מדהים. מישהו החליט שאת זה צריך למחוק מהשאלון – את הנסיבות הפוליטיות, הנסיבות החברתיות. אולי כדי שהחברה לא תצטרך לתת להם, לפליטים המסכנים האלה, את מה שמגיע להם? שוב חזרנו למחיקה.

אז הדף הזה, יש לי אותו עד היום, הוא מודפס. זה מרתק. אני לא יודעת מי עוד היה יכול לספר את הסיפור הזה. בן אדם נולד ב-1918 ועלה לארץ ב-1949 או 50. סליחה, מה קרה באמצע? אין שאלה, אין תשומת לב, אין חשיבות. מה יש? מחיקה.

אסתר: אז אנחנו התחלנו במחיקה וחזרנו למחיקה.

רוחמה: בדיוק. עכשיו, בינינו - השנים האלה שהן, לא במקרה, אותן השנים שבהן קרו דברים שגרמו למחלות הנפש – נמחקו מהשאלון כדי שבתי החולים, הסוכנות, קופות החולים ומדינת ישראל לא יצטרכו לתמוך באנשים האלה. כאילו האדם פשוט נולד פעם נוספת בשנת 1950.

אסתר: אז את חושבת שהשיקול שם היה שיקול כלכלי? או שזה היה גם אידיאולוגי?

רוחמה: קודם כל, אין להפריד ביניהם. אבל במקום הראשון היה כלכלי, במקום שני הם לא רצו בכלל להתעסק עם הנאצים, עם הגרמנים. היו שילומים. הם מסבסדים אותנו, אז למה שנריב איתם? אני לא יודעת אם בגיל שלך בכלל יודעים מה זה שילומים?

אסתר: אימא שלי מקבלת אותם עד היום.

רוחמה: ההורים שלי, למשל, שהיו שני אנשים משוגעים לגמרי, לא דרשו פיצויים. זה לא היה נאה להם. אבל לא ניכנס לזה. זה .off limits

 

פרק שישי: המרפאה הניידת ומרפאת הנשים

 

בשנה הראשונה לקיום העמותה, 1988, הייתי יוצאת לבדי עם ה-Palestinian Medical Relief למרפאה הניידת שלהם בשבתות כדי ללמוד מה קורה בשטח. המדיקל רליף הפלסטיני(PMRS)  הוא הארגון הגדול בפלסטין של רופאים ואנשי מקצועות בריאות ללא מטרות רווח. המטרה שלי הייתה להכיר את מערך הבריאות הפלסטיני הלא-ממשלתי.

 

 יום רפואי בג'יפטליק

יום שישי, 23 בדצמבר 1988. צריך לקום בשש בבוקר כדי להגיע לירושלים בשמונה ורבע, וצריך לדייק. פעם הגעתי באיחור של שתי דקות והם כבר נסעו. אנשי המדיקל רליף לוקחים את עבודתם ברצינות רבה. בכל פעם מחדש אני מתפעלת: בתוך היום-יום, בשיחה, בעבודה, הכול נראה איטי ורגוע. אין טלפון באמצע שיחה, לא קמים בבהילות לסדר משהו דחוף, לא מרימים את הקול. אין הרגשה של לחץ או של מתח – כמעט בטלנות במונחים שאני מכירה. בלי הרוח והצלצולים של הפעילות. הם עושים את עבודתם הסדירה, ובכל יום חופשי עובדים בהתנדבות במרפאה הניידת. מארגנים ספרייה עם מיטב המאמרים המקצועיים המתפרסמים באנגלית, מתייקים ומתעדים את המקרים הרפואיים שלהם, שומרים על קשר עם אירופה למרות הבעיות של הטלפון הישראלי בשטחים הכבושים, מגדלים ילדים ומחייכים בסוף היום.

רציתי להתלוות לקבוצת המתנדבים הרפואית הפלסטינית לג'יפטליק,[1] אזור צחיח בדרום בקעת הירדן שתושביו הדלים גרים בעיקר בחושות, להמשיך לכפר טאמון כדי לראות מה שלום הילדים הרועים שנכוו קשה מנורי הטעיה של צה"ל, ואם יספיק היום, להגיע גם לבית החולים אלאתיחאד בשכם, לבקר את הילדים השרופים מאותה סיבה שעוד מאושפזים שם.

כל תוכנית היא בסיס לשינויים. לא הגעתי לכפר טאמון ולשכם כי המכונית שבה נסענו שבקה חיים בדרך. טלפון כמובן אין באף אחד מנקודות היישוב הקטנטנות הללו – גם מים וחשמל אין, ולא רופא או מרפאה. הדבר היחיד שמייצג את ישראל המודרנית שם הוא בולדוזר, שאחראי לאכיפת "החוק": מי שיבנה חושה קטנה להסתתר בה מהקור על הטרשים החשופים של הג'יפטליק – הבולדוזר יעלה עליה ויהרוס אותה.

השיירה הקטנה שלנו מגיעה לקבוצת החושות הראשונה. כביסה צבעונית תלויה על חבל שנתמך על ידי כלונס. אני נזכרת במעומעם בשיר ישן של אלתרמן על סטלינגרד, גרסא דינקותא, שידעתי בעל פה. מי יגול עפר מעיניך, אלתרמן, כמה השיר שלך מתאים הנה, לג'יפטליק הנידח.

כִּי אֵין קֵץ לַחַיִּים, כִּי עוֹקֵר לָהֶם אַיִן
הַר כָּרַע וַיִּפֹּל, וְאוֹתָם לֹא כִּסָּה,

הֵם עוֹלִים מִתּוֹכוֹ בְּזִמְזוּם הַכִּירַיִם
הֵם תּוֹלִים מֵעָלָיו צִבְעוֹנֵי הַכְּבִיסָה,
כִּי אֵין קֵץ לַחַיִּים, כִּי עוֹקֵר לָהֶם אַיִן
הַר כָּרַע וַיִּפֹּל, וְאוֹתָם לֹא כִּסָּה,

וְהָאָב שֶׁמּוּבָל שׁוֹתֵת דָּם אֶל הַבַּיִת

כְּחוֹזֵר לְעֵת-עֶרֶב מִיגִיעַ כַּפַּיִם,

מְחַיֵּךְ, כִּי בַּבַּיִת יֵשְׁנָה עֲרִיסָה.

יַעַן לֹא בְּמֹחוֹת שֶׁל טֵרוּף וְשֶׁל אֶרֶס

נֶחְרָצִים גּוֹרָלוֹת שֶׁל אֻמָּה וְשֶׁל עִיר.

בְּבָתֵי אֲנָשִׁים הַהִסְטוֹרְיָה נוֹצֶרֶת

בְּבָתֵי אֲנָשִׁים הִיא מֻתְוֵית וְנִגְזֶרֶת

וְבְיוֹם-דִּין בְּזָוִית אֶת פָּנֶיהָּ תַּכִּיר.

 

השמש זורחת, הציפורים מצייצות, הגנרטור הישן עושה חשמל והאנשים עושים ילדים.

הבתים הקטנים עשויים מלִבנֵי תבן ובוץ שיובשו בשמש. פה ושם תקועה חבית ברזל לחיזוק, בלוק בטון, קרש חזק שמצא את דרכו לחור הנידח הזה. יריעות של פלסטיק חממות מודבקות בטיט ותבן, כעין מטרייה לבתים הקטנים. חלון זה מותרות. דלת – לא תמיד. לעיתים רק פתח ללא דלת. גובה הבית קומת אדם, ובתוכו מקום למיטה ועוד קצת. ויש גם כמה מבנים גדולים יותר עם קירות עץ וקני סוף הקשורים זה לזה בחוט ברזל כבסיס לגג.

הגענו לבית שנראה כמו בית: שלושה חדרים ולפניהם מרפסת פתוחה, חלונות של ממש, דלתות, רצפת בטון. המרפסת היא המרפאה, או כמו שהם קוראים לזה בחיוך מסוים, בית החולים שלנו. כיסא אחד משמש בית מרקחת: ארגז עם תרופות מונח עליו, והחולים באים ומקבלים את מה שרשם להם הדוקטור. כיסא אחר הוא משרד, שעליו מונחים שני ארגזים ובהם תיקייה מסודרת. כל חולה ביישוב והכרטיס שלו. שולחן קטן ונמוך – מעבדה. כאן לוקחים דגימות דם ומוציאים תשובות על המקום עם מכשירים ניידים שעובדים על בטריות. על כַּן עתיק של טלוויזיה מונחים מכשירים של רופא שיניים, מזרק ועוד. שתי קערות פלסטיק מלאות נוזל לחיטוי הידיים וחיטוי המכשירים. על קיר המרפסת גיליון לבדיקת ראייה. בקצה האחר משקל ומד גובה. כיסא נוסף משמש לבדיקת לחץ דם.

שש שעות הייתי שם, וצעקה אחת לא נשמעה, לא ממבוגר ולא מילד – וילדים יש שם הרבה. שקטים וחייכנים הם עוברים ממקום למקום, מבדיקה לבדיקה. תה, קפה. המשפחה נותנת את חדר המגורים שלה לבדיקת תינוקות. אני בודקת תינוקות וילדים רכים. הרי הייתי פעם רופאת ילדים. נדהמתי מהקלות והאמון של האימהות הפלסטיניות שמסרו את ילדיהן לבדיקה בידי רופאה יהודייה זרה. כנראה ראו בי חלק מהמשלחת הרפואית של המדיקל רליף. נזכרתי בימים הרחוקים של ילדותי ובמשחקים עם הילדים הפלסטינים השכנים. כמו בשיר: "הימים שהיו לא ישובו, ונשאר אך יגון וכאב".

מי שלא ייבדק היום לא יראה רופא עוד ארבעה או חמישה שבועות. טלפון אין. רכב – בקושי. למרות זאת אין דחיפות, אין דוחק, אין עצבים. שקט של אנשים שלמדו לחיות יחד, ללא סימני דיכאון ותוקפנות.

בתום יום העבודה מכינים לנו אוכל. השולחן מתמלא בפיתות שנאפו לפני רגע. שמן זית וצנוברים בשפע על הפיתות, וגם נתחי תרנגולות שהתרוצצו בחצר עד לפני שעתיים. סלט קצוץ דק-דק במשורה. אין ירקות במדבר. לבּן תוצרת בית מחלב עזים, ולקינוח תפוחי יריחו הנפלאים. קצת קשה לאכול את הארוחה הנהדרת בתוך הדלות שמסביב, במקום שבו גם עיתון ישן משמש לסתימת חור או לבעירה.

הרופא העומד בראש הקבוצה, ד"ר מוסטפא ברגותי, מסתכל עלי. "הם מרגישים טוב כשהם מכבדים אותנו באוכל, ואנחנו מרגישים טוב כי האוכל טוב. תרגישי גם את טוב," הוא אומר, ואחרי הפסקה קצרה מוסיף, "היינו כאן כמה פעמים ועכשיו הם עושים לנו ארוחה."

עכשיו אני יכולה לאכול את הפיתות הנפלאות ואת כל השאר. אבל אין שתייה עם האוכל: המים מהברז הציבורי אינם נקיים. למשקאות קלים אין כסף, וגם אין מקרר כדי לקרר אותם.

 

עקרונות המרפאה הניידת

כמה וכמה פעמים יצאתי עם המדיקל רליף למרפאה הניידת שלהם. בכל פעם היינו במקום אחר, לרוב בכפרים, לפעמים בשכונה של עיר בגדה המערבית. לא ביקרנו במחנות פליטים שיש בהם מרפאות של אונרוו"א. אחרי כמה חודשים כאלה חשבתי לעצמי שאת הדברים היסודיים למדתי פחות או יותר, ושכדאי שמתנדבי רל"א יצטרפו אף הם לימים במרפאה הניידת יחד עם מתנדבי המדיקל רליף. שוחחתי על כך עם ד"ר מוסטפא ברגותי וסגנו, ד"ר ג'יהאד משעל. שניהם תמכו ברעיון.

קשה להניע יוזמה או פעילות חדשה. ובאמת זו משימה לא פשוטה: רופאות/ים עובדים בבתי החולים הרבה שעות ביום, שישה ימים בשבוע, בתורנויות ארוכות ומתישות. המשכורת של הרופאים הזוטרים נמוכה, ורבים מהם עובדים בעבודה נוספת כדי לגמור את החודש. קשה להוסיף על כל אלה יציאה בשבת ליום התנדבות. וחוץ מזה, ישנו גם הפחד מפני "הערבים", שמטופח ללא הרף בתקשורת. יש גם שאלות מעשיות: איפה ניפגש? האם יש לנו תקציב למונית מנקודת הפגישה בישראל עד לכפר בגדה שבו תתקיים המרפאה הניידת? וצריך גם לארגן תרומה של תרופות מישראל, כדי לא לבוא בידיים ריקות. מי יכול לעזור לי בארגון המסובך הזה? סלאח חאג' יחיא, כמובן. סלאח הצטרף לעמותה כמתנדב בשנה הראשונה לקיומה. הוא היה חרוץ, ידע לכתוב בערבית ובעברית היות שהיה בעבר עיתונאי במקומון, והחל לקבל משכורת קטנה ברגע שהיה מעט כסף בקופה. במהלך הזמן נעשה איש שטח יעיל ונסענו יחד למסעי היכרות בערים ובכפרים בגדה המערבית הכבושה. העבודה המשותפת איתו תמיד הייתה נעימה ומלווה בצחוקים שהקלו על המראות הקשים שראינו.

ימים לא מעטים חלפו עד שהצלחתי לקבל את הסכמתם של שני רופאים מתנדבים (יהודים) לבוא בשבת למרפאה הניידת של המדיקל רליף. סלאח הצליח להזמין שני רופאים פלסטינים-ישראלים לבוא איתנו, ומצא נהג מונית שיסיע אותנו מנקודת המפגש בתחנת הדלק של טייבה לכפר בגדה. החלטנו לצאת בלי ביטוח ובוודאי בלי רישיון מעבר מטעם כוחות הביטחון. ברישיון לא רצינו כלל. שאלת הביטוח נשארה תלויה ועומדת במשך שנים רבות.

            קבעתי כמה עקרונות ליום המרפאה הניידת:

1. תמיד נצא במשלחת מעורבת של עובדי רפואה פלסטינים מהשטחים הכבושים ומישראל.
2. החברים הפלסטינים מהגדה הם אלה שקובעים לאן נצא, משום שהם יודעים ומכירים את הצרכים של הקהילות הפלסטיניות טוב מאיתנו.
3. אנחנו פועלים מתוך סולידריות עם המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש, לא כדי לעשות מעשים טובים. ארגון פוליטי שואף לשנות את המדיניות, ואילו עזרה רק מחזקת את ההגמוניה. 
4. המרפאה הניידת לא תיעזר בכוחות הביטחון הישראליים לליווי ולהגנה, וככל הניתן לא תבקש  רישיונות מעבר.

גיוס המתנדבים למרפאה הניידת התקדם לאט. סלאח ואני ממש התחננו שרופאים יבואו בשבת. היה לי קל להבין את הסירוב. זה היום היחיד בשבוע שבו הם יכולים לבלות עם הילדים, לפנות כמה שעות לקריאה ולכתיבה או לצאת לטבע עם המשפחה. אם אין תורנות בבית חולים, ויתור על היום החופשי הזה לטובת פעילות של העמותה הוא הקרבה גדולה. לא אחת קרה שחיכיתי לרופא בפינת רחוב שנקבעה בטלפון והרופא לא הגיע. עוד לא היו אז טלפונים סלולריים, כך שלא יכולנו להודיע על בעיה או שינוי.

בהתחלה הייתה המרפאה הניידת יוצאת לפעילות פעם בחודש. אחרי כשנה נוצר גרעין קשה של מתנדבים ומתנדבות. עברו עוד כמה שנים עד שהתחלנו לצאת כל שבוע. בנוסף לרופאות/ים יצאו אחיות, מתרגמים/ות ונשות מקצועות בריאות אחרים. בהדרגה עלה מספר המשתתפים במרפאה הניידת משניים-שלושה לכעשרה. המרפאה הניידת הייתה יוצאת לכפרים, למחנות פליטים ולערים בכל רחבי הגדה. חלק מהשטחים האלה מוגדרים כשטחי C הנמצאים בשליטה ביטחונית ישראלית, ולכן לא היה צורך בתיאום מוקדם מול רשויות הצבא כדי להגיע לכפר שזו הדרך היחידה אליו. אם יש צורך, המרפאה הניידת מלווה בידי כוחות ביטחון של הרשות הפלסטינית. אולם על פי החוק הישראלי, הכניסה לשטחי A היא עבירה על החוק, ולכן מדובר באקט של אי-ציות אזרחי – חתרנות בריאה. אנו עושים זאת מתוך תפיסה כי אחריותה וגם חובתה של ישראל חלה על כל שטחי הגדה. חלוקה מלאכותית זו של הגדה היא עוד אחת מתוצאותיה של מדיניות הכיבוש, וחשוב לנו שלא לקבלה.

העקרונות שקבעתי עוררו ויכוח סוער בעמותה. ההתנגדות העיקרית נבעה מחשש: "מה עם הביטחון שלנו?" כן, אנחנו לוקחים סיכון, השבתי, זה מחיר היושרה. אף אחד לא חייב לצאת ליום הרפואי. אבל אם יוצאים כדי למחות על הכיבוש, להביע סולידריות עם האוכלוסייה המדוכאת ולהגיש עזרה רפואית – לא ייתכן שנבוא נתמכים בכידוני החיילים שנגד קיומם שם אנחנו מוחים, באופן שמרוקן מתוכן את הסולידריות שאנו מבקשים להביע. אם איננו מסכימים לצאת בלי ליווי צבאי, עדיף לבטל את היום הרפואי. דעתי התקבלה.

 

דרום הר חברון, 1989

המרפאה הניידת יצאה לדרום הר חברון, אזור שחלק מתושביו גרים במערות שבשיפולי ההרים. את המים לשימושם ולשימוש עדרי הצאן שלהם הם שואבים מבורות האוגרים מי גשמים. קשה לקיים חקלאות במקום צחיח כזה, ומדינת ישראל גם מתנכלת לתושבים הפלסטינים הדלים בצורות שונות ואכזריות: סותמים להם את בורות המים או מרעילים אותם, הורסים את הגישה למערות, משמידים את היבול המועט ורודפים את הרועים באלימות. המתנחלים נטפלים לילדי התושבים בדרכם לבית הספר. בתוך כל זה מגיעה משלחת רפואית ישראלית-פלסטינית למקום שאין בו מרפאה כלל.

המתנדב הצעיר ניב גורדון ואני התמקדנו בארגון ובסדר. נחת לא הייתה לנו. כתבנו אז:

 

היו שני נהגים שאף אחד מהם לא ידע את הדרך. הנהגים סירבו לעזור לסחוב את ארגזי התרופות. צריך להכין דף משוכפל של שמות וטלפונים של המשתתפים ביום הרפואי, בעיקר כדי לדעת אם מישהו מאחר או החליט לא להשתתף. אין רוקח ואין רשימה של התרופות. רשימה כזו צריכה להימצא אצל כל רופא/ה. חשוב לארגן לפחות מתרגם/ת אחד/ת לכל שני רופאים. צריך להכין דף טלפונים – מי עומד בראש השיירה ומיהו האחרון לכל המשתתפים. מי יהיה אחראי לארגון הדברים האלה?

 

שוב אני תוהה למה אני תמיד הגננת שצריכה לארגן את הפעילות. הרי כולם כאן בוגרים. האם לא ברור שהתרופות צריכות להיות מסודרות? שהקשר בין המתנדבים, בין הראשון לבין האחרון בשיירה, צריך להיות ברור ומאורגן? שאפשר יהיה לסמוך על הנהגים שנבחרו ומקבלים שכר על עבודתם? מי כאן המבוגר האחראי? איפה תומר פפר המנכ"ל? אני נבהלת מעצמי: רק לא להיות נרגנת, כועסת, נוזפת. אבל אני מתעצבנת כשאף אחד/ת לא לוקח אחריות ומגדיל ראש. היום הרפואי אמור להיות מאורגן ומתוקתק לרווחת כולם. בלי סדר וארגון, אנשים ינהגו בתוקפנות כדי להגיע לרופא/ה, להיות בראש התור לתרופות וכו'. כך היה לפני שהתערבתי. אחרי שעשיתי סדר וחילקתי תפקידים, כדרכו של עולם, העוינות הופנתה אל הגננת-שוטרת. מזל שניב נמצא איתי. יש לו ראש חושב ואחראי, הוא עוזר ותומך ביצירת הסדר והארגון, רואה את הפגמים ומציע תיקונים. ובעיקר – כשניב נמצא, אני לא מרגישה שאני נושאת לבד בעול.

 

כתבה על בית פוריק

בהדרגה שמעו בישראל על המרפאה הניידת ועשו עליה כמה כתבות בטלוויזיה ובעיתונים. רק קומץ מהן נותר אצלי. רובן התאפיינו במבט שטחי למדי על "התופעה": רופאים, סוג של מלאכים יהודים בלבן, שיוצאים לשטחים הכבושים ומטפלים ב"ערבים". על ניתוח פוליטי של המצב אין מה לדבר. כתבה של ארי פולמן בעיתון "העיר" בדצמבר 1992 נשאה את הכותרת "קפטן ערד וד"ר מרטון". הכתבה תיארה ביקור של המרפאה הניידת בכפר בית פוריק, יומיים לאחר ששניים מתושביו גורשו ללבנון. הדמות הראשית בכתבה הוא רופא הילדים ד"ר דני פילק, שזו יציאתו הראשונה במסגרת המרפאה הניידת. ערב קודם לכן השתתף דני בישיבת מזכירות מפ"ם שדנה בגינוי הגירוש ללבנון, ולדאבונו החליטה לא לגנות את הגירוש. הפעם, בניגוד לפעמים רבות בעבר, החליט דני לצאת עם המרפאה לשטחים, אולם הכתבה לא התייחסה לכך. כאן, בבית פוריק, למד דני שבבתי הכפר אין מים זורמים, אין חשמל ומובן שאין כלל טלפונים. איפה אתה חי, דני?

כמו בכל יום רפואי, פתחתי את היום בדברים. סיפרתי בקצרה על העמותה, על פעילותה בשטחים הכבושים ועל עקרונות פעילותנו, שהם הבעת סולידריות עם מאבק התושבים נגד הכיבוש ומחאה על על מצבו המביש של מערך הבריאות. הסברתי שאיננו רוצים ואיננו יכולים להיות פתרון אמיתי לכל בעיות הבריאות בשטחים, ועל כן המחאה והסולידריות הם העיקר, גם אם לא ניפגש עוד זמן רב. דבריי אלה לא הוזכרו בכתבה, אבל תשובה פוליטית כן הופיעה: פאהד מוסלא מהכפר אמר: "חייל ישראלי אם ייכנס לבית פוריק ייצא רק בארון מתים, אבל אתם, הרופאים, בשבילנו אתם קדושים. כשיבוא יום המהפכה אתם יכולים להיות בשקט, אצלנו אתם מסודרים. אללה יודע שהיום הרווחתם פה את החיים שלכם."

 

אישה קשה

 בפגישה של העמותה עם ראשי בית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב שהתקיימה בבניין סאקלר בקמפוס, דיברנו על גיוס רופאים ותלמידי רפואה לימים הרפואיים של המרפאה הניידת בשבתות. בשעת ההפסקה עמדתי לבדי, נשענת אל אחד העמודים הגדולים שבקומת הקרקע, שיחה שהתנהלה בצד השני של אותו עמוד הגיעה לאוזניי. זיהיתי את הקולות, אך לא ראיתי את הדוברות וגם הן לא ראו אותי. האחת – אוסי גל, אשתו של חבר ההנהלה ד"ר אילן גל – אמרה, "היא מתאבדת. הולכת לשטחים המסוכנים בלי הגנה של הצבא, ואז כל הרופאים הולכים אחריה וגם אילן. היא מסכנת את כולם ולא אכפת לה. אני לא רוצה שאילן ייצא איתה לשטחים. את יכולה לעשות משהו?" והאחרת – חדוה רדובניץ, מנכ"לית העמותה – עונה לה, "היא אישה קשה עם אגו גדול. עושה רק מה שהיא רוצה. אני פוחדת ממנה ולא מסתדרת איתה. זה לא יעזור, היא לא רוצה לפנות לעזרת הצבא."

היה לי מאוד לא נוח להקשיב בסתר. יצאתי ממקומי מאחורי העמוד ועברתי לידן. שלום לכן. שלום. איך הייתה הפגישה בעיניכן? הן ענו תשובה סתמית כלשהי. העוינות כלפיי נותרה בעינה, גם אם לא היה להן אומץ לומר לי זאת ישירות.

 

הסכמי אוסלו: התנערות מאחריות

בעקבות הסכמי אוסלו, בשנים 1993-94, הועברה האחריות על הבריאות והחינוך ממדינת ישראל אל הרשות הפלסטינית שזה עתה קמה. הייתה זו העברת אחריות בלי העברת כוח, סמכות וריבונות. אולם אחריות על שטח מסוים שלאחראים עליו אין כוח או סמכות היא מצב אומלל, כמו של אישה שאחראית על משק הבית אך אינה שולטת בתקציב המשפחתי, בכסף ובקביעת סדרי העדיפויות של המשפחה ואין לה אפשרות לתקשר עם העולם החיצוני. עם הרבה מאוד אחריות ומעט מאוד כוח ממשי, אין לה שליטה על חייה.

בפעולה הפוליטית המתוחכמת הזו קיבעה מדינת ישראל את המצב הדכאני שבו נתונה הרשות הפלסטינית ומיליוני הפלסטינים בשטחים הכבושים. ישראל העתיקה בקלות שלא תיאמן את הפרקטיקה הפטריארכלית הקלאסית אל המצב החדש של הרשות הפלסטינית לאחר הסכמי אוסלו.

העברת האחריות על הבריאות מישראל לפלסטינים נעשתה ללא דיון מקדים בין שתי המשלחות. עניין הנוגע לחייהם של כמיליון וחצי בני אדם נותר מעורפל, נתון לפרשנות רגעית ושרירותית (מאפיין אולטימטיבי של הכיבוש), ובעיקר השאיר את האחריות של מדינת ישראל ואת חובתה כלפי בריאותם של תושבי השטחים ללא תשובה הולמת וברורה.

איפה הייתה רל"א במצב החדש שנוצר? חלקנו, ד"ר אלפלג למשל, אמרו דברים ברוח "אני מתנגדת למאבק של רל"א בהסכמי אוסלו. הם רצו אחריות וקיבלו אותה. מעכשיו הבריאות היא בעיה של הפלסטינים, לא שלנו." אחרים ראו את המצב החדש בצורה שונה בתכלית, למשל מנכ״ל העמותה ניב גורדון ואני: ראינו את העתיד הבלתי אפשרי והלא אחראי של מערכת הבריאות הפלסטינית: את חוסר התשתיות החמור שלה; את המחסור במומחים ובמיטות אשפוז, את היעדרם של תחומים רפואיים שלמים כמו אונקולוגיה, המטולוגיה, פתולוגיה, קרדיולוגיה פדיאטרית, הפרעות מטבוליות, שיקום נכים, אבחון בהדמיה, בריאות הנפש. ידענו שבמשך 27 השנים הראשונות של הכיבוש (1967–1993) עיכבה ישראל את ההתפתחות התקינה והעצמאית של מערכת הבריאות הפלסטינית. בשנים אלה לא נוצר מטר אחד של תשתית ביוב ברצועת עזה, אין תשתית לחשמל או לרשת הטלפונים ואין ארגון יעיל של מי שתייה בשטחים הכבושים. מכשור רפואי מתקדם כגון ,CT ,MRI מכשירי רנטגן חדישים, מכשירי הקרנה לטיפול בסרטן – כל אלה אינם בנמצא.

            בזמן העברת הסמכויות מישראל לרשות הפלסטינית הייתי בכנס נגד עינויים בבואנוס איירס. ניב גורדון היה מנכ״ל העמותה. בעזרת פקסים כתבנו יחד באוקטובר 1993את מסמך 11 הנקודות – תגובת העמותה למצב החדש, הכוללת הצעות מעשיות לתיקון ולקיחת אחריות.

 

 

 

 

הרעיון המרכזי של המסמך היה שהאחריות והחובה לסייע בהקמת מערכת בריאות פלסטינית מקיפה ומתפקדת מוטלת על מדינת ישראל. יש בכך מחויבות מוסרית בצד מחויבות משפטית לפי המשפט הבינלאומי.

11 הנקודות הכרחיות כדי להשיג א) דאגה מיידית לשלום החולה על ידי הפניית חולים לישראל, עד שתתפתח מערכת בריאות פלסטינית ראויה, וב) שיתוף פעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית כדי לפתח תשתית רפואית ובריאותית פלסטינית עצמאית שתהא חופשייה מהתלות בישראל.

המסמך תבע פרסום של פרטי הסכם הבריאות בין ישראל לרשות הפלסטינית ברצועת עזה, כולל הקצאת משאבים ונוהלי יישום ההסכם. אנחנו עדיין מחכים. למען האמת, אני לא מאמינה שהיה בכלל הסכם בריאות כזה.

המסמך שהכנו זכה להתעלמות הן מהצד הישראלי והן מהצד הפלסטיני. נשארנו קול קורא במדבר. במדבר הפוליטי. ישראל, אין צורך להסביר, לא הייתה מעוניינת כלל ועיקר בשום עצמאות פלסטינית, ודאי שלא בשטח הבריאות והרפואה. מערכת הבריאות היא שוט רב השפעה הנתון בידי הכובש. הפלסטינים, ברשות שזה עתה נוצרה, התייחסו בעיקר לסממנים וסימנים של כוח, ריבונות ושלטון כמו דגל, בולים, מדים וכיוצא באלה, ולא רצו להקריב אותם כדי להיות ריאליים. מתוך רצף של משאלות לב, כלומר תקווה, במקום ראייה מציאותית ומפוכחת, הם הפסידו במאבק עוד בטרם החל.

כתבתי על הנקודות האלה וניתחתי אותן בהרחבה במאמר, אבל שום כתב עת פלסטיני לא הסכים לפרסם אותו. כולם טענו שהשוואה בין עמדת הפלסטינים לבין אישה מוכה המסרבת להבין את מצבה ומרעילה את עצמה בתקווה במקום לנקוט פעולה פוגעת בכבודם. המאמר התקבל לפרסום בכתבי עת אירופאיים.

 

הקרן לטיפול רפואי בילדים

כבר מזמן הבנתי שאחת המשימות החשובות ביותר של העמותה היא לאלץ את המינהל האזרחי, כלומר את ממשלת ישראל, לקחת אחריות בפועל – במילים אחרות, לשלם בכסף – על שלטונה בשטחים הכבושים. ברור שהמינהל עשה ככל יכולתו לא לשלם על השליטה באוכלוסייה הפלסטינית. ההתחמקות מאחריות בתחום הבריאות והרפואה גרמה להזנחה פושעת של מערכת הבריאות הפלסטינית ולניסיונות לגלגל את ההוצאות על התושבים על ידי הטלת מס ביטוח רפואי ועל ארגונים בינלאומיים "תורמים".

בכנס בינלאומי של ארגון רופאים ללא גבולות באיטליה שהוזמנתי להרצות בו, ניסיתי להסביר לתורמים טובי הלב שבתרומותיהם הם מסבסדים למעשה את הכיבוש הישראלי. זה לא היה קל, אבל רבים בהנהלת הארגון הבינו והסכימו עם דבריי. בה בעת דרשתי מהמינהל האזרחי נתונים על הביטוח הרפואי של הפלסטינים מתוך כוונה לחייב אותו לעמוד באחריותו כלפי המבוטחים. שלוש שנים נמשכה ההתכתבות המייגעת בנושא ללא תשובה ברורה ומעשית. המינהל עשה הכול כדי להתחמק משקיפות ואחריות. ואז, יום אחד, הגיע בטעות נייר עבודה של המינהל שהיה טמון בתוך מסמך אחר, וגילה שאין בכלל בנמצא רשימה של אחריות המבטח, וכי בגלל הלחצים שלנו החלו שם להכין רשימת ההתחייבויות של הביטוח לפלסטינים. במילים אחרות, כל קבלה או דחייה של בקשת טיפול במשך השנים הייתה שרירותית לחלוטין, ולא היו שום הסכם מחייב או נקודות ברורות לגבי זכויות המבוטחים. התשלום של הפלסטינים תמורת הביטוח הרפואי של המינהל היה אמנם ברור ושקוף, אבל חובתו של המינהל המבטח לא הייתה כתובה בשום מקום ונתונה לשרירות ליבו.

ברל״א הבנו את האחריות של מדינת ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה עוד לפני הסכמי אוסלו, ובשנת 1992 הקמתי קרן לטיפול רפואי בילדים. בעבודה השוטפת שלנו בשטחים נוכחתי שילדים פלסטינים אינם מקבלים טיפול רפואי חיוני כמתחייב לפי החוק הבינלאומי, ונגרם להם סבל רב, לעיתים נכות בלתי הפיכה ואף מוות.

במסגרת המרפאה הניידת בשטחים הכבושים פגשתי את ראיא עג'ולי, תינוקת בת 16 חודשים מכפר כפין שבאזור טול כרם. ראיא סבלה ממחלת לב מולדת שעיכבה את התפתחותה וחייבה ניתוח לב פתוח, אחרת התפתחותה הגופנית והמנטלית תיעצר והיא עלולה לפתח יתר לחץ דם שיוביל למוות בגיל צעיר. שבעה חודשים של מאמץ אינטנסיבי מצד העמותה הביאו לבסוף לאישור כספי לאשפוז וניתוח לב בבית החולים תל השומר. כפסע היה בין האשפוז והניתוח לבין נזק בלתי הפיך לתינוקת בגלל הביורוקרטיה של המינהל.

פעם נוספת נוכחתי בשוני המהותי בין תפיסת הזמן הרפואי לתפיסת הזמן הפקידותי. בבית הספר לרפואה, ואחר כך ביתר שאת במהלך העבודה, הרופא/ה לומד/ת שזמן הוא חיים ושעיכוב עלול לגרום למוות. פקיד/ה יודע מניסיונו/ה שכמעט כל דבר יכול להידחות – למחר או לשנה הבאה. לראיא עג'ולי לא היה סיכוי לחיים מול הביורוקרטיה של המינהל האזרחי; כדי להציל את חייהם של ילדים צריך היה למצוא מסלול שיעקוף את הבירוקרטיה של הכיבוש, להרוויח בשבילם זמן שמשמעותו חיים. חשבתי אז שאילו היה לי כסף פנוי כדי לשלם מיד על אשפוז וניתוח, אפשר היה להציל ילדים רבים ולהיאבק עם המינהל על החזרת התשלום בלי האיום הנורא של נכות או מוות בגלל סחבת.

יום אחד באו לבקר ברל"א זוג אוסטרי שבא לטיול בישראל ובפלסטין. חברות שלי מווינה המליצו להם להכיר את העמותה. כך הכרתי את אוטו טאוסיג ואשתו, שחקני תיאטרון שפרשו לגמלאות אך המשיכו לעבוד כשחקנים. כיוון שהיו זוג ללא ילדים עם פנסיה ממשלתית נדיבה, הם לא נזקקו לכסף שקיבלו תמורת הופעותיהם ורצו לתרום למטרה חשובה. הצעתי להם להקים קרן שתוקדש לפתרון מצבים רפואיים דחופים לילדים פלסטינים מהשטחים הכבושים ותחסוך מהם המתנה ארוכה של משא ומתן על דמי אשפוז וטיפול רפואי – זמן יקר שיכול להצילם מנכות או ממוות. בני הזוג הקשיבו להצעתי. סיפרתי להם על המקרה של ראיא עג'ולי, ובו במקום הם כתבו את הצ'ק הראשון לטובת הקרן לילדים, שהוקמה באפריל 1992.

החשיבה הפוליטית שלנו קושרת מאבק עקרוני בפעולה הרפואית, ומובן שכזאת הייתה גם מהותה של הקרן לטיפול בילדים: לדאוג לטיפול הרפואי מציל חיים תוך כדי מאבק במינהל האזרחי ולאלצו לשלם תמורת הטיפול שניתן. ברוב המקרים הצלחנו לממש את דרישתנו שהמינהל יקיים את אחריותו ואת חובתו לשלום הילדים הפלסטינים בהתאם לאמנת האו"ם לזכויות הילד (1989) שישראל חתמה עליה ואשררה אותה (1991). אחריות – לא נדבה – היא שם המשחק שלנו.

 

בידו

בינואר 1992 ערם הצבא כמה קומות של חביות ברזל מלאות בטון שחסמו לחלוטין את שביל הגישה היחיד למעון יום לילדים נכים שהקים המדיקל רליף. המעון נמצא בכפר בּידוּ שליד ירושלים, ו-38 ילדים בגילים שונים משבעה כפרים באזור טופלו בו. ד"ר ג'יהאד משעל, סגנו של מוסטפא ברגות'י, התקשר אליי, סיפר על החסימות ושאל אם נוכל לבוא לשם. השבתי שנארגן קבוצה ונבוא בשבת.

בגלל המחסום הבלתי עביר, המטפלות במעון נאלצו לשאת את הילדים הנכים על הידיים – חלקם סבלו גם מעודף משקל – ולסחוב את כיסאות הגלגלים שלהם בדרך ארוכה וטרשית. השביל העוקף אל מעון היום תלול, וכשיש בוץ הוא נעשה חלקלק ומסוכן, על אחת כמה וכמה כשצריך לסחוב נערים כבדים ואת כיסאות הגלגלים שלהם. כשחזרנו מהביקור כתבתי מכתב דחוף לד"ר יצחק סבר, קמ"ט בריאות יהודה ושומרון, בתלונה חריפה על המכשול בדרך למעון היום.

במרץ ארגַנו ביקור מחאה למעון היום בכפר בידו בהשתתפות רופאים ועובדי/ות רפואה, והצלחנו לעניין גם אנשי תקשורת שיראו כיצד הורים ומטפלות נאלצים לשאת את הילדים בשביל החלקלק, התלול, הטרשי והארוך העוקף את הדרך החסומה, אך המחאה והמכתבים לא הועילו. המכשול בדרך למעון לילדים מוגבלים לא הוסר.

 

המחסום בדרך למעון. צילום: רוחמה מרטון

 

הרפואה תמיד פוליטית

אני קוראת את הדו"חות השבועיים של סלאח מהימים הרפואיים של המרפאה הניידת, ובכל פעם מחדש אני שמחה לראות שכל דובר/ת בשם העמותה אומר/ת בפתיחת היום שאנחנו מתנגדים לכיבוש ושפעילותנו היא מחאה נגדו והפגנת סולידריות עם מאבקם של הפלסטינים לעצמאות. זה לא מובן מאליו. במשך זמן רב אמרו רבים בעמותה שהם באים למרפאה הניידת כדי להראות לפלסטינים שיש גם ישראלים טובים שעוזרים להם, אבל לא הזכירו את המאבק בכיבוש ולא דיברו על תמיכתנו במאבק. הרבה עבודת חינוך עדינה השקעתי במתנדבים כדי לשנות את משפטי הפתיחה שלהם. כמה באמת חלחלו המילים האלה פנימה ועד כמה נותרו דקלום בלבד – מי חכמה ותדע. אולם החברים/ות המתנדבים בעמותה שאינם רוצים ב"רפואה פוליטית" –אינם רוצים או יכולים לחשוב על מהותה של הרפואה, שכן הרפואה היא לעולם פוליטית. מקומם של אלה אינו בעמותה. מההתחלה עמדו לנגד עינינו החובה והאחריות להבריא קודם כול את החברה מהרעות שבני אדם גורמים לבני אדם אחרים, ורק במקום השני להבריא את החולים הסובלים ממחלות שונות. על כן אנחנו רופאים לזכויות אדם.

 

ג'יוס, מרץ 1994

ב-25 בפברואר 1994 – פורים התשנ"ד ותחילת חודש הרמדאן – נכנס ברוך גולדשטיין, רופא ומתנחל מקרית ארבע, למערת המכפלה בחברון, ירה במתפללים המוסלמים, רצח 29 מהם ופצע 125. היה זה יום שישי בבוקר, והמסגד היה מלא במוסלמים שהתפללו את תפילת יום השישי שלפני צום הרמדאן.

בעקבות הטבח פרצו מהומות ביישובים פלסטיניים רבים. תשעה פלסטינים נהרגו במהומות אלה ויותר ממאתיים נפצעו. צה"ל הטיל עוצר ממושך על השכונות הפלסטיניות בחברון, והמערה נסגרה לכניסת יהודים למשך שנה וחצי. הציבור הישראלי-יהודי הגיב בסערת רוחות תוך מחלוקות והאשמות בין השמאל לימין.

בשבת, שבוע לאחר הטבח, הייתה העמותה אמורה לצאת ליום רפואי עם המרפאה הניידת לכפר ג'יוס שליד קלקיליה. הטלפון בביתי לא שקט לרגע. רוב המטלפנים רצו לדעת אם היום הרפואי אכן יתקיים. רבים הביעו דאגה ופחד מהיציאה לשטח. ד"ר מוסטפא ברגות'י המליץ לא לצאת בשבת הקרובה. האנשים מטורפים מכעס, אמר, אני לא רוצה לקחת אחריות על השבת הזאת.

מה לעשות? עם מי אפשר להתייעץ? האחריות היא שלי. מי אתה, מתנחל שכמוך, חשבתי לעצמי, שתכתיב לנו מה לעשות. אבל אני הרי לא יוצאת לבד; שלומם של עשרה חברים וחברות מוטל על כתפיי. הידיעה שאין לי חברה או חבר אמת בעמותה הכבידה עליי. התקשרתי אל ידידי ד"ר עומאיה ח'מיס, שסיפר לי פעם שסבתו הייתה יהודייה ממאה שערים. שאלתי לדעתו בקשר ליום הרפואי בשבת. כמה קל כשלא צריך לספר את הרקע לשאלה. שוחחנו ארוכות. בין השאר סיפרתי לו כמה אני כועסת על כך שבעת צרה, אבל וצער הסולידריות מתפוגגת והלאומיות מנצחת. "את עצמך מוכנה לצאת לג'יוס בשבת?" שאל עומאיה. עניתי שכן. סיכמנו שזה מה שאגיד לחברים: אני יוצאת, ומי שרוצה יצטרף אלי. למרות המצב הרגיש, זה עבד. מובן שסלאח היה בין היוצאים וארגן את היום כרגיל, כאילו לא אירע טבח לפני שבוע.

            בסוף היום הכינו לנו הנשים בכפר ארוחה מהודרת. ישבנו לשולחן, אבל הגברים מהכפר לא ישבו אלא עמדו מאחורינו כמלצרים. היושבים האוכלים והעומדים הצמים החליפו הלצות והאווירה הייתה טובה וחברית. כמה חסרה הייתה מצלמה בחדר הזה.

 

חברון: אזור H2, 2003

ישראל חילקה את העיר חברון לשני אזורי שליטה: H1 ו-H2. בH1-, המוגדר תחת שליטה פלסטינית (שטח A), מתגוררים כ-140 אלף פלסטינים. ב- H2, המוגדר תחת שליטה ישראלית, וכולל את העיר העתיקה של חברון ואת מרכז העיר הישן, מתגוררים כ-35 אלף פלסטינים. מלבדם מתגוררים ב-H2 כ-500 מתנחלים יהודים, שהשתלטו על בתים קיימים או בנו בתים חדשים בלב הקסבה ובאזורים אחרים במרכז העיר. כמו כן, ב- H2עוברת "דרך המתפללים" (ואדי נסארה) – דרך הגישה מההתנחלות בקריית ארבע (מזרחית לH2) לחברון העתיקה ולמערת המכפלה.

תושבי H2 הפלסטינים חיים תחת מגבלות קשות בשל נוכחות המתנחלים היהודים בעיר. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה הוחמרו מאוד מגבלות אלה, והן כוללות עוצר יומי מ-6 בערב עד 6 בבוקר, עוצר שבועי מיום שישי בצהריים עד יום ראשון בבוקר, חסימות פיזיות ברחובות המובילים להתנחלות היהודית או לדרכי הגישה של המתנחלים והצבא, ונוכחות תמידית של חיילים ומתנחלים המתנכלים לתושבים. שוק הירקות והאזור המסחרי המרכזי של העיר היו ממוקמים בעבר בתוך H2, ואילו היום הם שוממים לחלוטין בשל חסימת הגישה אליהם. מרכז העיר הועתק למעשה ל-H1.

ג'בל ג'והר, השכונה שבה ביקרנו, נמצאת מדרום לעיר העתיקה ומשיקה לשטח השיפוט של קריית ארבע (המופרדת ממנה בחומות וגדר תיל) ולדרכים המשמשות את הצבא והמתנחלים. בשל כך כלואים תושבי השכונה באופן שאינו מאפשר להם לצאת ממנה ברכב.

בחברון יש ארבעה בתי חולים מרכזיים, אך שלושה מהם מצויים באזור H1, שכאמור אינו נגיש לתושבי ג'בל ג'והר. בית החולים הרביעי, ע"ש מוחמד עלי אלמוחתסב, הוא בית חולים פרטי לילדים הנגיש לתושבי השכונה בתשלום.

עקרונית, אמבולנס יכול לעבור מ- H2לבתי החולים ב- H1בתנאי שהדבר תואם מראש, דרך מחסומים רבים ובאמצעות פתיחת שער ברזל שנמצא על דרך הגישה הסגורה בדרך כלל לפלסטינים. בשל הקשיים מעדיפים התושבים לעשות את הדרך לבית החולים ברגל ועל גבי חמורים וסוסים – דרך שאורכת בין חצי שעה לשעה, תלוי בחיילים ובמחסומי הפתע.

המדיקל רליף מפעיל ארבע מרפאות קבועות בנפת חברון ומרפאה ניידת לכפרי האזור, אך לא בג'בל ג׳והר. בשכונה יש מרפאה של ארגון רופאים ללא גבולות, שבה עובדת רופאת ילדים אחת. המרפאה משרתת את הכפרים באזור ומפנה חולים מהעיר לטיפול במוסדות  אחרים. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה פועלת בג'בל ג'והר מרפאה שמפעילה עמותת המתנדבים אלמחאוור. את התרופות מספק המדיקל רליף, וההנהלה עובדת בהתנדבות. ארגונים בינלאומיים מממנים את משכורותיהם של שלושת הרופאים במרפאה, המאוישת 24 שעות ביממה, רואה כמאה מטופלים ביום, ומספקת ייעוץ טלפוני לפונים בשעות העוצר.

אחרי בקשות חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים, ביקרנו ב-7 ביולי בעמותת אלמחאוור, במשרד המדיקל רליף בעיר ובמרפאת רופאים ללא גבולות. ערכנו סיור בשכונה ואספנו מידע על צורכי התושבים. בעיקרון פעלנו רק בכפרים, אבל בשל ההגבלות על חופש התנועה בלב האוכלוסייה העירונית החלטנו לאחר דיון בצוות לקיים יום רפואי בשכונה העירונית. במהלך הביקור עלה צורך במומחים: אורתופד, רופא עיניים, נוירולוג ותחומים נוספים. כמו כן התברר כי לצד הגבלות התנועה, לתושבים העניים קשה לשלם תמורת תרופות ושירותים.

נקודת המפגש היתה בתשע בבוקר בגבעה הצרפתית. למרות המרחק הגענו ליעד בתוך שעה וחצי, כיוון שלא עיכבו אותנו במחסום עציון או בכניסה לחברון. מלבד המחסום המאויש בעציון ראינו בדרך הרבה מחסומים בלתי מאוישים שמנעו גישה מכבישים צדדיים לכביש שבו נסענו – כביש עוקף 60, המשמש כיום את המתנחלים והצבא, או אמבולנסים ומשאיות עם ציוד הומניטרי. בחלק מהחסימות ראינו מוניות, אוטובוסים, סוסים וחמורים מעברו השני של המחסום, והולכי רגל רבים המטפסים על מחפורות העפר. החסימה הגדולה ביותר נמצאת בצומת חלחול.

חברי עמותת אלמחאוור אירחו את היום הרפואי, שהתקיים במרפאה שהם מנהלים בשכונה ובבניינים סמוכים. לפני בואנו ערך הצוות של אלמחאוור (רופא ואחים) מיון מוקדם, טריאז' ורשימות פונים כדי לחלק אותם בין רופאים מתחומים שונים. כדי להקל על העבודה ועל הפניות להמשך טיפול באו ליום הרפואי גם מנהל המדיקל רליף באזור חברון, רופא נוסף וכמה אחים לתגבר את הצוות של אלמחאוור, והביאו איתם תרופות בנוסף לתרופות שהביאה המשלחת של רל"א. מלבד רופאים כלליים ואחים היו במרפאה גם מעבדה קטנה (במטבח) לבדיקות דם וצואה ומכשיר אק"ג.

            המשתתפים חולקו לקבוצות על פי מומחיות. כל קבוצה עבדה במרחב משותף עם מחיצות לפי הצורך. בכל החדרים היו מחיצות ומשטחים לבדיקה. בסך הכול טופלו עד שלוש אחר הצהריים 428 חולים, ולפי הצורך הופנו להמשך טיפול בבתי החולים ובמוסדות אחרים. שלושה מקרים הופנו להמשך טיפול בישראל (רל"א).

 

מפגש בנושא שירותי בריאות הנפש, 2003

ארגוןSOS  הוא ארגון בינלאומי העובד בעזרת צוותי בריאות נפש מקומיים בנפות שונות בגדה. בכל נפה שוהה צוות מצומצם, מברר צרכים, מטפל בפונים ומכשיר צוותים מקומיים להתמודדות עם בעיות נפשיות, בדרך כלל על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. מנהל הפרויקט הוא פסיכיאטר פלסטיני, שקיים פגישה עם ד"ר טריסטן טרודרט (פסיכיאטר), רחל רוקח (פסיכולוגית), לילה בראנסה-פרח (עו"ס), ומירי ויינגרטן מטעם העמותה. מטרת הפגישה: היכרות וניסיון ללמוד על הצרכים ובאפשרויות של מתנדבי העמותה לסייע.

 

מחנה הפליטים ג'נין, 2004

כיוון שנסענו צפונה לג'נין, יצאנו הפעם מוקדם מהרגיל. סלאח היה אחראי על היום הרפואי, ובנוסף הצטרפו 11 רופאים, שתי רוקחות, שלוש אחיות ושבעה אמריקאים, ביניהם חברותיי מניו יורק דורותי זלנר ודינקי רומילי. שתינו קפה של בוקר בתחנת הדלק בטייבה, ולא להאמין – לפני תשע כבר היינו בדרך בחמש מכוניות. נסענו בדרך הארוכה, דרך באקה אלע'רבייה, ועברנו בקלות יחסית את מחסום מוקייבלה. ב-11:30 הגענו למחסום שכוח-אל בשם א-דאחיה שבו לא נתנו לנו לעבור. אמרו לנו שלא מוצאים את הניירות שלנו, אף שסלאח השיג רישיון מעבר ארבעה ימים קודם לכן. זה הזכיר לי את התרגילים של מחסום ארז: בקשה, אישור על בקשה, לא מוצאים את הניירות, מתייבשים במחסום בין שעתיים לארבע שעות – ואז לא נותנים לעבור. בהתייעצות עם סלאח החלטנו לנסוע בדרכים עוקפות. השעה הייתה כבר 12 בצהריים. טלפנתי לכרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של רשת ב' וגלי צה"ל. סיפרנו לה על רישיון המעבר המאושר שהצבא לא מכבד ושלא נותנים לנו לעבור במחסום א-דחייה, והיא שידרה זאת במהדורות החדשות שעה אחרי שעה. הדרך התפתלה בין הגבעות. קצת אחרי אחת בצהריים הוריד אותנו הנהג בתוך מחנה הפליטים ג'נין, בלי לעבור בעיר ובלי לעבור במחסום.

במחנה הפליטים אלתרנו מרפאה – חלקהּ בבית ספר וחלקהּ בגן ילדים ששכנו בשני מבנים סמוכים שביניהם ירידה תלולה שאילצה אותנו לעלות ולרדת בין שני המבנים. הרופאים נחלקו לחדרים. Union Health Work Committees היו הפרטנרים שלנו ביום הרפואי הזה. התיישבתי בחדר רופא מאולתר עם ד"ר ג'ומעה עבד אלעזיז, פנימאי צעיר וסימפטי מג'ת, מתנדב חדש יחסית בעמותה.

ישבתי על כיסא הפציינט עם הגב לדלת ושוחחתי עם ג'ומעה, שהחוויר פתאום ואמר, "יש כאן אנשים עם נשק". הסתובבתי וראיתי שלושה נערים, אולי בני 15, נמוכים וצנומים עם תספורות קוצים. על כל אחד מהם היה תלוי באלכסון M16 שהיה כמעט באורך שלהם. הסתובבתי עוד לאחור וראיתי גבר צעיר בלי נשק, שיניים צחורות בתוך פרצוף שחור. לפני שהספקתי לחשוב אמרתי "זכריה???" "כן," אמר הבחור. השלמתי את הסיבוב וראיתי שמאחוריו עומדים עוד שני נערים חמושים, גם הם עם רובי M16. זכריה היה בתוך "סנדוויץ'' – שלושה ילדים חמושים מלפניו, שניים מאחוריו. צבע פניו של ג'ומעה הפך מלבן לירוק. אמרתי לזכריה שאני זוכרת אותו מלפני 14 שנים, אולי 12, כשהיה בחוג לתיאטרון שהקימה חברתי ארנה מר במחנה הפליטים ג'נין. העברית של זכריה שוטפת והוא עובר בקלות בין עברית לערבית. גם דבריו וגם החיוך שלו אפופים במין קלילות בלתי מתקבלת על הדעת בתוך המחנה הדל וההרוס. חשבתי לעצמי שהצעיר הנבון הזה כנראה תרגם לעצמו את הידיעה שהוא על הכוונת של צה"ל והפך אותה מפחד וחרדה להרגשה של מעין ריחוף וקלילות שמצויים מעבר לפחד. עם זאת, ברור שהוא נוכח במציאות של מחנה הפליטים. מהמעמד והנוכחות שלו היה ברור שהוא מלך. ואכן, הוא ראש גדודי אלאקצא בג'נין, כנראה המבוקש מספר אחת.

בהמשך דבריו אמר זכריה שהוא לא רוצה לראות אמריקאים וישראלים בגלל הסבל והמוות שהביאו על המחנה. הוא הוסיף שהוא כועס, בעיקר על השמאל הישראלי שלא עזר לג'נין בשעות הקשות. הם לא דאגו שאמבולנסים יוכלו להיכנס ואנשים מתו לו בידיים. על זה הוא לא יכול לסלוח. "אורי אבנרי ואשתו באו למחנה," הוא סיפר. "אמא שלי הכינה להם אוכל. אחר כך צה"ל זרק פצצה על הבית של אמא שלי והרג אותה ואת אחי. והם אפילו לא טלפנו להביע צער. מצאנו במחנה מפה שהחיילים שכחו והבית של אמא שלי היה מסומן באיקס אדום."

אני לא זוכרת את כל מה שאמרתי לזכריה כשהנערים עם הנשק עמדו סביבנו, אבל אמרתי לו שהוא כועס בצדק, והבעיה היא שבעצם אין שמאל בישראל. מה שארגונים כמו שלנו עושים בשטחים הכבושים לא מגיע לידיעתו, או לידיעת אחרים, כי העיתונים הפלסטיניים לא כותבים על זה, לצערי. לקבוצות כמו רופאים לזכויות אדם מתייחסים בישראל כמו לפלסטינים, בהבדל אחד – שאותנו לא הורגים. בינתיים, חשבתי לי. אמרתי לו גם שהכאב שלו מכאיב לי מאוד, ובנוסף אני מרגישה גם בושה גדולה, גם בגלל צה"ל וגם בגלל השמאל, וזה כל מה שיש לי לומר.

 

צילום: רוחמה מרטון

השיחה התמשכה. זכריה התרצה לבסוף ואמר "בסדר, אתם יכולים להישאר, אתם תהיו אורחים שלי וגם האמריקאים שלכם," ויצא לדבר עם האמריקאים. בינתיים התרוצצתי וארגנתי את החדרים ואת הפציינטים שצריכים להיבדק. אליי הגיעו בעיקר ילדים בני 7–14 שסובלים מטראומות, מרטיבים בלילות, צועקים מתוך שינה, נדבקים להוריהם. איך אוכל להועיל להם? כל טנק או הליקופטר שעובר שם רק מחריף את הטראומה. כל עוד הסביבה שלהם לא משתנה ומשטר הכיבוש נותר על כנו אין מה לעשות. כבר שמחתי כשהביאו ילד שנראה כבן 11 אך למעשה הוא בן 14 שנורה בחזה לפני כשנה וחצי, ולאורך חזהו הצנום צלקת ענקית. אביו פקד עליו להרים את הסוודר ולהראות את החזה. הילד התכווץ וסירב. רק אחרי שאביו גער בו הרים את הסוודר כמי שכפאו שד. פחד? בושה? לך תדע. הוא לא הוציא מילה מפיו. הבטחתי לאביו שאעשה ככל יכולתי כדי שהילד יעבור כירורגיה פלסטית לתקן את הצלקת שגורמת לו להתבייש ולהסתגר.

            זכריה והנערים עם הנשק היו איתנו עד שגמרנו לעבוד, אחרי ארבע. בסוף היום הכינו לנו אנשי המחנה ארוחה. נציג החזית העממית נשא נאום ארוך מאוד, עוד מישהו דיבר. סלאח אמר: "נו רוחמה, תגידי משהו". הודיתי להנהגת מחנה הפליטים ג'נין על האירוח היפה ועל הארוחה, ואמרתי שמה שחשוב לארגון שלנו, אולי אפילו יותר מהעזרה הרפואית, אלה הסולידריות והכבוד ההדדי, ושאנחנו שמחים מאוד שהם הזמינו אותנו למרות הדברים האיומים שעשה שם הצבא. לפני כולם סיפרתי שהכרתי את זכריה כילד בחוג לתיאטרון של ארנה מר המנוחה, ושאת הפנים שלו אי אפשר לשכוח. מה שהייתי רוצה לאחל לו מכל הלב זה הצלחה בדרכו והרבה בריאות, ושיזכה לראות שלום צודק ומכובד. כולם הבינו, ובוודאי זכריה הבין, שהתכוונתי לומר, הלוואי שלא יהרגו אותך.

התלבטנו איך לחזור. הדרך הקצרה עוברת דרך מחסום א-דחייה, שבו לא נתנו לנו לעבור. הדרך הארוכה היא לחזור על עקבותינו דרך ההרים. כולם עייפים ורוצים לחזור לפני שמחשיך. חשבתי שבמקרה זה הדרך הארוכה תהיה הקצרה, כי במחסום קרוב לוודאי יעכבו אותנו, ישאלו איך הגענו ויזמינו שב"כ, ייקחו פרטים וכל הטרטור הזה, ומי רוצה את זה. שעה ורבע בהרים היא בסופו של דבר הדרך הקצרה והבטוחה יותר.

             בדרך חזרה נסעתי עם הרופאים המתנדבים, שהיו פלסטינים ישראלים, ודאגו מאוד פן השלטונות בישראל יאשימו אותם בסיוע לטרור. השתדלתי כמיטב יכולתי להרגיע אותם. הגענו לראש ההר והנה אנחנו שלוש מכוניות מתוך חמש. אני מטלפנת לסלאח – הבטרייה בסלולרי שלו נגמרה. אני מטלפנת לנהג של האמריקאים, "השייח׳" – הוא לא עונה. סרטים איומים רצו לי בראש. בסופו של דבר האמריקאים הם באחריותי, וגם אם לא – לא רציתי שיאונה להם כל רע. דקות ארוכות חלפו בחוסר אונים ובדאגה. לפתע הופיעה מכונית קטנה כחולה-כהה, ובה זכריה זביידי ושלושת הנערים עם הנשק. "אל תדאגי, הכול בסדר," קרא זכריה מהחלון הפתוח, "המכונית של האמריקאים תכף תגיע, האמריקאים הולכים ברגל." כשזכריה לוקח אחריות זה עד הסוף.

ואכן, עד מהרה הגיע השייח' עם הוואן הריק שלו. החשכה כבר התחילה לרדת כששבעת האמריקאים הגיעו מתנשפים ממאמץ הדרך העולה. ברבע לשמונה בערב הגענו לטייבה. עוד יום רפואי עבר בשלום.
 

מרפאה ניידת לנשים

בסוף שנת 2000 חזרתי מהשתלמות ארוכה בזכויות אדם באוניברסיטת הרווארד ובאוניברסיטת שיקגו. במשך יותר משנתיים ניסיתי לשכנע את הנהלת העמותה להקים מרפאה ניידת לנשים, אך לא מצאתי תומכים להצעתי. המאבק שלי להקים מרפאה לנשים פלסטיניות התנהל אפוא מול אדישות ושתיקה מצד חלק גדול של ההנהלה והצוות, וגם מול התנגדות פעילה.

הדס זיו, ששמעה אותי מדברת על מרפאת נשים על ידי נשים, אמרה, "אז תשיגי כסף, לעמותה אין תקציב לזה" – דרך נכלולית-ביורוקרטית להגיד לא לרעיון בלי להיכנס לעימות ישיר. מובן שיש כסף; תלוי איך מחלקים את התקציב. בזמנו לא הבנתי את זה. כחלק מהחניכה שלה לקחתי אותה לפגישות עם תורמות, שאכן הניבו את הבסיס הראשוני למרפאת הנשים.

הנימוק "אין כסף" הוא קלף מנצח בידי מי ששולט בתקציב. מנכ"ל אחרי מנכ"ל, בתמיכת היו"ר שתמיד צידד בעמדת המנכ"ל, קבעו את סוגי הפעילות שלנו על סמך חשבונאות אישית, עם מעט מאוד קשר, אם בכלל, להיבט הפוליטי ולצורכי השעה. דוגמה קטנה לכך היא שהמנכ"ל תומר החליט פעם אחת על דעת עצמו לשלם קנס בסך 100 ש"ח על חניה אסורה של ד"ר אבינעם רכס (שאינו חבר עמותה, אך בכיר בהר"י), בטענה שהוא המחליט היחיד על הוצאת כספים בעמותה ובאותו זמן טען שאין כסף לשלם לסבל שיקח חפצים מיותרים מהחדר שיועד להיות הארכיון במשרד. מדובר בסכום דומה. דוגמה גדולה יותר היא שהמנכ"ל רן גולדשטיין שכר חברה חיצונית שגבתה 250 אלף ש"ח כדי להנפיק נייר אסטרטגיה כדי לקדם את "חזון העמותה". מלבד ההוצאה הגדולה הזאת, הצוות היה עסוק במשך שלושה חודשים בישיבות אסטרטגיה ועבודה שוטפת כמעט לא נעשתה, אבל המשכורות שולמו. נייר האסטרטגיה היה דל בתכניו וכמעט שלא תרם לארגון העבודה בעמותה, אבל הון עתק זה הוצא בקלות בלי להיתקל בטענה שאין כסף.

 

כדי לקדם את הקמת המרפאה הניידת לנשים ניהלתי דיונים ושיחות עם גברים מההנהלה וניסיתי להכשיר את הלבבות ולשכנע בחשיבותה של מרפאה לנשים בלבד. בשיחה ביני לבין ד"ר אילן גל בנושא, בנוכחות מירי וינגרטן מהצוות, אמר אילן: "לא מספיק לכן הפמיניסטיות? כבר השגתן כל מה שרציתן. יש שוויון ונשים נהנות מכל הזכויות, אולי תירגעו קצת? בשביל מה צריך מרפאה מיוחדת לנשים? זה רק עבודה כפולה." מירי שתקה. סיפרתי לאילן על מחקרים המראים שהישגיהן של ילדות בכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי גבוהים עד גיל עשר בערך, כשהבנים מתחילים להתנהג כמו בנים, ואז ההישגים שלהן בלימודים מתחילים לרדת וממשיכים לרדת עם הזמן, אבל בכיתות של בנות בלבד התופעה הזו לא קיימת. החוקרים הסיקו מכך שהילדות מושפעות מהיחס העוין והמבטל כלפיהן מצד הבנים, המורים והמורות, ולעיתים גם ההורים. בהדרגה הן משתתפות פחות בשיעורים, שותקות יותר, ולמעשה מפנימות את המבט

הסטריאוטיפי המבטל המופנה אליהן. אילן לא התייחס לדבריי וטען ש"ידוע ומוכח" שאין שוויון בין נשים לגברים, ושהן לא טובות במתמטיקה ולא במוזיקה. "אז תרדו כבר מעניין השוויון." "כבר השגתן הכול, אתן הנשים. יש שוויון מלא. די, מספיק עם המאבקים הפמיניסטיים." קצת מביך לצטט עוד מאותה שיחה. לאילן לא היו סימני שאלה בכלל, רק דעות מוצקות ומדעיות כביכול.

שיחה אחרת התרחשה בנסיעה ארוכה לגולן עם ד"ר מאיר לירון. דיברנו על סטריאוטיפים מגדריים. הבאתי לדוגמה את הקוסם הסוגר אישה צעירה בתיבה ומנסר אותה ובכל זאת היא יוצאת ממנה שלמה. "מה הבעיה?" שאל מאיר. "הבעיה שלי היא חיזוק של סטריאוטיפים. לעולם לא תראה אישה הכולאת גבר בתיבה ומנסרת אותו," השבתי. "יש משהו בדברייך," אמר מאיר בסוף השיחה. הסברתי שמרפאה מיוחדת לנשים תחלץ את הנשים מהסטריאוטיפ הפסיבי והמשתק הנותן לגבר את עמדת הכוח והשליטה על חייהן ומותן האפשרי, לבטל את הנורמה שלפיה הגבר הוא המדד הבלעדי. את זה אפשר לעשות בסביבה נשית, בלי המודל הגברי התחרותי. מאיר הפך להיות בעל ברית לרעיון מרפאת הנשים, אבל את הדס לא הצלחתי לשכנע. היא חזרה ואמרה שהגישה שלי רק מפלגת ומנוגדת לרעיון הטוב והבריא של איחוד והכלה. "ככה את מתייחסת גם למתנחלים," הוסיפה. "אין בך אהבה למי שלא חושב כמוך."

בסופו של דבר השגתי תרומות למרפאה הניידת לנשים והכסף היה בידי. העבודה הקשה של התגברות על ההתנגדויות והקמת הצוות הראשוני למרפאה הייתה מוטלת עליי, והיה ברור לי שהצוות הרפואי כולו – רופאות, אחיות, מתרגמות, פסיכולוגיות ומטפלות נוספות – חייב להיות נשי.

הבעיה המעשית הראשונה של המרפאה לנשים הייתה למצוא מי תהיה האחראית לארגון בשטח. שתי חברות צוות ניסו ולא הצליחו במשימה. הבנתי שאם אני רוצה להצליח עליי למנות את סלאח חאג' יחיא לאחראי על ארגון המרפאה, אף שאינו אישה. זו הייתה החלטה נכונה. סלאח שמח לקבל את התפקיד ומילא אותו על הצד הטוב ביותר.

 

האחרה –

 ״הַאֲחָרָה״ (Othering) הוא מושג המתאר את כל מי שחורג מההסכמה החברתית של הגבר הלבן הממוצע. האדם או הקבוצה האחרים מאופיינים תמיד באופן שלילי. זו עמדה הנובעת מהרגשת איום ממי ששיך לקבוצה אחרת. היחס הנפוץ של הקבוצה הדומיננטית אל האחרת הוא הדרה. בתהליך ההאחרה הופכים אדם לבלתי מקובל על סמך קריטריונים שהוא אינו עומד בהם, למשל: את לא גבר. חלק גדול מחיי עברתי בין אויבים, כך שאני יודעת די הרבה על אחרות. חוויתי את זה במקומות שונים, כולל בעמותה שהקמתי. כאישה שנמצאת בעמדת מנהיגות, לא ציונית ופמיניסטית רדיקלית, ברור שזו הייתה הקטגוריה שלי. הרגשתי על בשרי את האיבה המוקדשת לאלה ש"אינם כמונו", את ההדרה, את הרצון העז למחוק את האחרת ואת הפעולות שנועדו להשיג זאת. אולם ככל שההגדרה העצמית איתנה יותר, קל יותר להתמודד עם ההדרה ולמתן את ההשפעה המדכאת של ההאחרה. בסביבה נשית אין גבר שמדיר ומשתיק אותנו הנשים, מזלזל בנו ומציב אותנו במקום של חוסר ערך, פחיתות כבוד, משמוע וחוסר אונים. ה"אנחנו" בקבוצת נשים תומך, מקל ואפקטיבי יותר לאין שיעור מאשר המצב של ה"אני" הבודדת.

 

חברון, שכונת ג'בל ג'והר,  פברואר 2006

יצאנו לחברון בחמש מכוניות עם רופאות, רופאים, מתנדבים ואנשי צוות. הגענו ללא עיכובים במחסומים, אבל בתוך חברון התברברנו וטעינו בדרך. חבל שהצוות האחראי על המרפאה לא דאג שיחכו לנו בכניסה לעיר ויראו לנו את הדרך. למרות המוסכם מראש, לא פעלנו בעיר העתיקה אלא בשכונה שנמצאת במצב טוב יחסית ב-H2. גם זה נבע מתיאום לקוי. הפעם נעשתה ההיכרות הראשונית בין רל"א לבין הארגון המארח אלמחאוור בתחילת היום ולא מראש, כמו שצריך היה להיות לדעתי.
            הפעלנו שתי מרפאות במקביל – מרפאה כללית ומרפאת נשים. עקב כך נוצר לחץ גדול של פונים ופונות ולא היה מספיק מקום לחדרי בדיקות. למרפאת הנשים לא היה אפילו ציוד אלמנטרי: כיסא גינקולוגי, אולטרסאונד תקין, ספקולום חד-פעמי, פנס, סטיקים לבדיקות שתן, משקל – רשימה חלקית. המתנדבות עבדו ביעילות ובאדיבות אך בתנאי צפיפות ורעש וחסרו לנו מתרגמות.

המתכונת הוותיקה של היום הרפואי הייתה ביקור בכפר אחד ובשבוע שאחריו ביקור בכפר אחר. את מרפאת הנשים ליוויתי בקשרים הדוקים עם ארגוני הנשים בכל מקום, אבל הבנתי מהר מאוד שמתכונת הביקור לא מתאימה למרפאת הנשים. הנשים הביעו רצון וצורך בהמשכיות, ולו קצרה, בין הקבוצה המטפלת ובינן וכן בצורך במעקב. החלטתי שנבקר באותו מקום שלוש פעמים רצופות, ואת מרפאת הנשים נקיים פעם בחודש.

יום המרפאה נפתח בהרצאה כללית שבה דיברתי על חשיבותה של הבריאות הנפשית כמו זו הגופנית, ועל הזכות של אישה על גופה, שאינה תלויה בהסכמת אב או בעל. זה לא היה פשוט. לפי הנוהג, אישה פלסטינית אינה רשאית לקבל גלולות נגד היריון בלי הסכמתו של בעלה. צריך היה להסביר בעדינות שכאן אישה יכולה לקבל אותן באופן ישיר אם היא רוצה בכך, בלי לבקש רשות מגבר. "ומה אם הכדורים האלה ימנעו היריון בעתיד?" נשמעה שאלה מהקהל. "האם הכדורים האלה עלולים לגרום לכך שהאישה תצא מדעתה?" גם זו הייתה דעה נפוצה. ומתחת לפני השטח, אולי אני, היהודייה, רוצה להתנכל לילודה הפלסטינית במסווה של דאגה לנשים? איך אוכל לשכנע את הנשים הפלסטיניות בדעה שונה כל כך? ובנוסף, דבריי תורגמו מעברית לערבית. לא ידעתי מה לעשות. לבסוף הזמנתי את השואלת לשיחה אישית וסיפרתי לה שאני עצמי לקחתי כדורים כאלה בעבר, ועובדה – יש לי שני ילדים. וגם, הסברתי לבת שיחי, לא השתגעתי. ביקשתי שתספר זאת לחברותיה אם היא רוצה. הרגשתי ששיחה אישית כזו יכולה לשבור קצת את הקרח.

אחרי דבריי ניתנה הרצאה על ידי רופאה או אחות בנושא רפואי. נושאים רבים עניינו את הנשים: יתר לחץ דם, סוכרת, כאבי גב, כאבי ברכיים, השמנה ועוד ועוד. בכל יום רפואי הייתה הרצאה אחת מתואמת מראש, ואחריה הנשים נבדקו בידי הרופאות והאחיות מהצוות. בהדרגה נוצרה אווירה נעימה ופתוחה של שיחות מסדרון, החשובות מאין כמותן ליצירת הבנה ואמון. גם חלוקת התרופות שהבאנו איתנו תרמה לאווירה הטובה.

אחד הדיווחים הנדירים בתקשורת הישראלית על פעילות המרפאה הוא פרי עטה של ורד לי, וראה אור בפברואר 2006 בעיתון "הארץ" תחת הכותרת ״ולא לשכוח להשיג תרומה של אולטאסאונד נייד קטן״.

 

בעמותת "רופאים לזכויות אדם" הבינו שאפילו אצלם האישה נדחקת לסוף התור. לכן, פעם בחודש הם מוציאים ליישוב אחר בשטחים צוות רפואי נשי, שמעניק למאות פלשתינאיות  ולילדיהן טיפול מגוון, מבדיקת שד ועד מעט מזור לדיכאון.                                                                                                                                                                      שבת בבוקר. 250 נשים עטויות גלימות ורעלות, החובקות תינוקות וילדים קטנים, גודשות את חדר הקבלה הקטן של מרפאת עמותת אלמחוואר ("הנתיב") בחברון. השמועה על הגעתן של רופאות ישראליות, נציגות "עמותת רופאים לזכויות אדם", עברה מפה לאוזן והמרפאה המקומית עמוסה עד אפס מקום בנשים המבקשות טיפול רפואי. כדי לעמוד בעומס מנצלות נשות הצוות הרפואי – אחיות, רוקחות, מיילדות, רופאות ופסיכולוגיות, כ-25 בסך הכול – ביעילות רבה כל פיסת חלל. על כל שולחן, אפילו זה המצוי בלשכת מנהל העמותה, נפרש מזרן ההופך אותו למיטת טיפול; כיסאות המוצבים זה מול זה הופכים בלשון המקום לקליניקה; ווילונות חוצצים יוצרים בחדר עמדות טיפול רבות.   אמבולנס? מה פתאום ד"ר רוחמה מרטון, פסיכיאטרית, נשיאת "רופאים לזכויות אדם", מתבוננת בכל ההתרחשות הסואנת בהתרגשות רבה. בגיל 68, 18 שנה אחרי שהקימה את העמותה, היא השיקה פרויקט חדש שעליו חלמה שנים רבות ואותו רקמה בשנתיים האחרונות בעמל רב: מתן טיפול רפואי לנשים פלשתינאיות מידי צוות רפואי על טוהרת הנשים. (...) לפני שנתיים היא החלה לארגן את הפרויקט. בין השאר גייסה מתורמת יהודייה שווייצית תרומה בסך 25 אלף דולר, ולפני כמה חודשים יצא הפרויקט לדרך. אחת לחודש נוסעות נשים העוסקות במקצועות רפואיים ליישוב בשטחים ומגישות עזרה וטיפול רפואי לנשים. "מטרת הפרויקט היא לענות על בעיות בריאות האישה, לקדם את זכויות הנשים ולעורר מודעות לנושא סרטן השד," מבהירה מרטון. "אין בקרב הנשים הפלשתינאיות מודעות לבדיקות שד, בשטחים מתבצעות רק בדיקות שד מעטות, אין כמעט אפשרות לעשות ממוגרפיה, ובנוסף כל הנושא טעון בבושה כתוצאה מאמונות שמקשות על הגברת המודעות. רוב הנשים הפלשתינאיות מאמינות שאם יש גוש בשד זה מעיד שחלב האם פגום. כשאישה חשה בגוש היא חושבת שיש בה פגם והתינוק שלה דוחה את החלב שלה, שמצטבר. הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות זה לדבר על זה, אפילו עם משפחתה. כך יוצא שכשהן מגיעות לרופא זה כבר לקראת מותן, בשלב הסופי של המחלה." "למרפאה שלנו אין אמבולנס," מוסיף סמיח דענה, מנהל המרפאה של עמותת "אלמחוואר". "אם יש מקרה דחוף אנחנו מזעיקים אמבולנס, שמגיע רק אחרי חצי שעה לפנות את החולה בגלל עשרות המחסומים בין H1 ל-H2, כשלמעשה זו נסיעה שאורכת חמש דקות ללא מחסומים." דענה נשען בגופו על דלת חדר הקבלה כדי למנוע מהנשים הגודשות את המרפאה להיכנס באופן שרירותי. "אני שמח על שיתוף הפעולה עם הרופאים הישראלים," הוא אומר תוך הפניית הנשים לחדר הנכון. "אין לנו ציוד תקין, באופן קבוע חסרים לנו תרופות וכדורים ואנחנו לא מצליחים לסייע לאוכלוסייה המקומית. זו עזרה שאנחנו מקבלים בשמחה גדולה." איפה המתורגמנית על מזרן הפרוש על שולחן שוכבת בתהּ בת השנתיים של ופא, שאמורה לעבור ניתוח בדרכי הנשימה באפריל. המשפחה עוד לא השיגה את 2,500 השקלים הנחוצים, אך ופא מקווה לטוב. ד"ר רות שוהם, רופאת משפחה, בודקת את הילדה ומציעה לאם באנגלית, בערבית רצוצה ובעברית לעבור בדיקת שד. פאידה, רוקחת בת 23, נקראת בדחיפות לתרגם. ופא מצניעה מבט ומסמיקה. שוהם מפנה אותה לרופאה העומדת לצידה ומתמחה בכירורגיית שד, המטפלת בינתיים בנשים אחרות. כשמגיע תורה של ופא להיבדק היא אינה זזה. פניה מאדימות. היא מתביישת. הרופאות אינן לוחצות עליה והיא חומקת מהחדר בחיוך מבויש. ד"ר מושירה אבו דיאה, תושבת ירושלים, מתמחה בנשים ויולדות בהדסה עין כרם, מטפלת בנמירה, בת 38, אם לשישה שנמצאת בחודש השישי להריונה. נמירה נפלה לפני ארבעה חודשים והיא חשה כאבים בצלעות. אבו דיאה בודקת את האזור. "אין אפשרות לעשות צילום כי אין פה ציוד," היא מודה. נמירה גרה במרחק 4 קילומטרים מהמרפאה, אך בגלל המחסומים הלכה ברגל במשך שעה. הבדיקות שעשתה באחרונה גזלו לה 80 שקלים והיא שמחה להיבדק בחינם על ידי רופאים ישראלים. אבו דיאה מדובבת אותה ומנסה לבצע בדיקת אולטרסאונד, אך המכשיר אינו תקין והתמונה העולה אינה ברורה. "זה נורא מתסכל," מתרעמת אבו דיאה, "ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם והיא מאפשרת שבמדינה שהיא כובשת יהיו שירותי בריאות של מדינת עולם שלישי." ד"ר מרטון, שנחשפת לחוסר האונים של הרופאה הצעירה, כותבת לעצמה בפתק תזכורת: "להשיג תרומה של מכשיר אולטרסאונד נייד קטן." "אנחנו שולטים בפלשתינאים בין השאר גם באמצעות הרפואה", אומרת מרטון, "וזה שלטון אמיתי. ככה מגייסים משת"פים, ככה מתעללים באנשים חולים וככה מנטרלים אותם ואת בני משפחתם ממשאבים נפשיים. אנחנו באים לכאן לא רק להגיש עזרה רפואית, אלא גם כדי למחות על מדיניות העוצר, הפוגעת בחיים בכלל ובבריאות בפרט." בבניין הסמוך מטפלת רחל רוקח, פסיכולוגית קלינית, בנשים שבאות להתייעץ, כשלצידה יושב מתורגמן. "הרבה נשים פלשתינאיות מוצאות את עצמן מבודדות ובלי יכולת לחלוק בעיות עם אדם נוסף," היא אומרת. "בגלל קשיי השפה אי אפשר להגיע לשיחה קולחת וישירה ואני מוצאת את עצמי מעניקה חצי שעה בלבד לכל אישה." בגלל אופי הטיפול הקצר והחד-פעמי מקפידה רוקח לתת לנשים עצות ברורות ומעשיות. "היום, לדוגמה, הגיעה אלי אישה בסביבות גיל 30, אם לארבעה, גרושה," היא מספרת. "בעלה לקח את ילדיה בהתאם לחוק האסלאמי והיא עברה לגור בבית אמהּ החולה. משפחתה לא רוצה שהיא תצא מהבית והיא שרויה בדיכאון, שגורם לה לנשירת שיער. הקשבתי לה, הבעתי דאגה ועודדתי אותה לחזור לחייה. היא נזכרה שיש ילדים בשכונה שהיא יכולה לאסוף וללמד בבית. הצעתי לה בחום לעבוד. יכול להיות שזה ייתן לה כוח. במפגש קצר המועד הזה אני יכולה רק לזרוע את הרעיון שהן חייבות לעשות שינוי בחיים שלהן וזה גם מגיע להן." בתום יום העבודה המרפאה מתרוקנת. צוות המרפאה מגיש ארוחה חמה לכל הרופאות. תוך כדי אכילה הן מדברות על המקרים שבהם טיפלו. אחת הרופאות מתלוננת על הקור, ומיד פוסקת: "אנחנו מפונקות, הן עוד התפשטו לבדיקה בקור ולא התלוננו."

יום המאבק באלימות נגד נשים בכפר זיבאד, נובמבר 2006

בדברי הפתיחה הדגשתי שלושה סעיפים:

1. כל אישה תעלה בפגישה הרפואית כל נושא העולה בדעתה בקשר לעצמה, לבני משפחתה ולקהילה. אפשר ומומלץ לא להישאר במסגרת הרפואית המצומצמת לבעיה הרפואית שאיתה באה.

2. לקראת הפגישה נשות הכפר והכפרים הנלווים מתבקשות לומר מה לדעתן התועלת במפגשים אלה, מה חסר להן והיו רוצות שיהיה, וכן לחשוב על ביקורת כללית על המפגש המשותף. הודגש שביקורת היא חלק חשוב של המפגש ותתקבל בברכה.

3. היום חל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים – נושא שקשה לדבר עליו, אבל גם אם לא יהיה דיבור מפורש זה הישג בשבילנו הנשים. הסברתי בקצרה מהי אלימות נגד נשים, ושאין מדובר רק באלימות גופנית.

לינה ע'נאים מהכפר דיברה על מערכת הבריאות ששובתת כבר שבעה חודשים, ולכן אין לאנשים אפשרות לקבל טיפול ותרופות. גם בתי הספר שבתו והילדים חזרו ללימודים רק לפני שבועיים. לינה סיפרה עוד שבחודש החמישי להריונה רצתה לנסוע למעקב היריון בטול כרם. המחסום היה עמוס מאוד, וכשהיא ניסתה לעבור ירו החיילים גז מדמיע, היא איבדה את ההכרה והועברה לבית חולים. היא הודתה לצוות על ביקורינו בכפר ועל העזרה, לא רק בגלל הטיפול הרפואי אלא גם בגלל ההרצאות המעניינות, וביטאה תקווה שנמשיך את הקשר. הצוות התרגש ומחא לה כפיים.

במהלך היום בדקתי כמה נשים. אחת מהן, מ"ר, בת 26, נשואה ואם לשלושה: בן 9, בן 7 ובת 5. בשנה שעברה ילדה בן בניתוח קיסרי, אך התינוק מת והיא החלה לסבול מכאבים ברקות ומהפרעות בראייה. הכאבים מקרינים לשתי הכתפיים ולעיתים גם לרגליים. בלילה היא חולמת חלומות רעים על אירועי היום ועל הבעיות שלה עם משפחת בעלה. היא פוחדת להכנס להיריון נוסף ולא יודעת מה לעשות כדי להימנע מכך. ובנוסף, היא הייתה רוצה לצאת מהבית, ואם אפשר גם מהכפר, כדי לעבוד ולהתפרנס בעצמה. מה אפשר לעשות בפגישה אחת עם אישה כואבת ודואבת זו?

שאלתי את מ' עם מי היא יכולה להתייעץ. מי הכי קרובה אליה? אחותה הגדולה, הייתה התשובה, אבל אחותה נמצאת במצב דומה ואינה יודעת מה לעשות. ולמי עוד את יכולה לפנות? לאמא. ואמא יכולה לעזור לך? לא. לרופא? אי אפשר. הוא גבר, היא מתביישת, ובכל מקרה הרופא ידרוש את הסכמת בעלה לגלולות נגד היריון וזה יוביל רק לעוד סכסוכים. בבכי חרישי אמרה: ככה זה, אלה החיים שלי. אני סגורה מכל הצדדים. הסברתי למ' שהתקן תוך-רחמי מונע היריון ואז היא לא צריכה לבקש רשות מבעלה. ההסבר על ההתקן היה ארוך וכלל הרבה שאלות. היה לי ברור שהיא חוששת מהתערבות כזו בגופה. חשתי שאין לקצר את הפגישה שלנו גם אם התור בחוץ מתארך, כי מ' צריכה לעכל מחשבה חדשה. בלי דיבורים על זכות האישה על גופה נוצרה בינינו ברית חשאית אך ברורה: לא נשקיע את עצמנו במאבק נגד הגברים והמסורת, אלא נמצא יחד פתרון לבעיה ונעקוף את המציאות הקשה. סיכמנו שהיא תחשוב על האפשרות של התקן תוך-רחמי, ובביקור הבא של המרפאה הניידת בכפר, בהתאם להחלטתה, הגניקולוגית תוכל להתקין לה אותו.

בחודש הבא, השני מתוך שלושת הביקורים המיועדים לכל כפר במסגרת מרפאת הנשים, פגשתי את מ'. היא עדיין לא החליטה אם היא מוכנה להתקן תוך-רחמי. שוב דיברנו על יתרונות ההתקן, כשאני מגניבה לשיחה מסרים פמיניסטיים: "ההתקן לא רק מונע הריון שאת לא רוצה בו, הוא גם נותן לך קצת חופש להחליט בעצמך בלי להיות תלויה ברשות של בעלך. זה נחמד, לא?" מ' מחייכת חיוך קטן שאני מקווה לראות בו ניצן של מרד בסמכות הגברית, אבל אני לא מפתחת את הנושא. סיכמנו שהיא תמשיך לחשוב ושבחודש הבא, האחרון בכפר שלה, נגיע לסיכום מעשי. לא ידעתי מה היא תחליט. זה צעד ענקי, לא מקובל, אפשר לומר מרדני וחלוצי לאישה מהכפר. בפגישה האחרונה אמרה לי מ', אמנם בקול מהוסס, שהחליטה בעד ההתקן. הגניקולוגית במשלחת כבר ידעה על האפשרות והייתה מוכנה לפרוצדורה. טוב היה אילו יכולתי להמשיך ללוות את מ', רפואית ונפשית. מי יודעת מתי נגיע לכאן לסיבוב נוסף, אם בכלל.

נושא אחר שלא דנו בו במפורש היה סמכות האם או האחות הבכורה – סמכות שאין לה תוכן ממשי. כולן נתונות באותו סד של שלטון הגבר על חייהן – הבעל, האב, איש הדת – וזקוקות לאחוות נשים תומכת של עזרה הדדית. אולי נדבר על כך בעתיד ואולי לא. גם הנושא החשוב של עבודה בתשלום מחוץ לבית נשאר מחוץ לפגישה. אני יכולה רק לקוות שבעתיד תוכל המרפאה הניידת לנשים להקדיש לכך זמן. רק השילוב בין עזרה רפואית ובין מאבק פוליטי לחופש מדיכוי מגדרי, חברתי ודתי, ובוודאי חופש מהכיבוש הישראלי, הוא המטרה הנכונה והיעילה.

להרצאה באו רק כ-30 נשים, כי מזג האוויר היה טוב ורוב הנשים בכפר הלכו למסוק זיתים. ביום הרפואי נבדקו כ-60 נשים וכ-300 גברים ונשים באו לקבל תרופות.

נשות הכפר לקחו חלק גדול בארגון ובסדר: ליד כל חדר עמדה אחראית עם רשימה של הנשים שנרשמו מראש לבדיקה. אחרת הייתה אחראית על מילוי הטפסים לפני הכניסה לרופאה. כל אישה הצטיידה מראש בטופס ובתיק רפואי שנשאר איתה. כל הנשים שבאו קיבלו טיפול. הן היו מרוצות מאוד מהיום הרפואי וביקשו רופאות מומחיות בתחומים כמו עור, אורתופדיה, עיניים ועוד. כנהוג, בסוף היום כיבדו אותנו בארוחה שהתקיימה באווירה נעימה וטובה.

 

עזון עתמה, יוני 2009

בפגישה שקיימנו בכפר עזון עתמה הוצע להזמין נשים מכמה כפרים סמוכים יחד עם נשים מרל"א לסדנה שבה נברר יחד את הצרכים הרפואיים והחברתיים המורכבים של הנשים, לצד בעיות כמו אלימות במשפחה, ריבוי נישואין ועוד.

            חשבנו איך לעודד נשים לעשות לעצמן בדיקת שד ידנית ולבקר נשים הרות בביתן כדי לבדוק מה הן צריכות. בשיחה עלתה גם בעיית המחסומים, שנעשה בהם שימוש ברנטגן, והם גם מעכבים נשים לפני לידה. היות שרק גברים מלווים את היולדות למחסום, עלתה הצעה לגבש קבוצת נשים שילוו יולדות למחסום ויעברו איתן לבית החולים. התברר שיש משפחות ששוכרות חדר מחוץ לכפר כשבועיים לפני הלידה כדי לא להיתקע במחסום, אבל זה פתרון יקר שלא נגיש לכולם. הנשים הביעו משאלה שתהיה גינקולוגית או מיילדת שתגור בכפר.

            החלטנו לארגן שתי קבוצות מנשות הכפר: שלוש נשים שמעוניינות ללמוד להיות דולה, כלומר לסייע ללידה בבית היולדת, וחמש נשים שילוו יולדות למחסום לצד הגבר מהכפר. קבוצה זו הייתה אמורה להיות גרעין של העצמה לנשות הכפר בצד הגורם המעשי. בעיניי זה היה צעד חשוב להעצמת הנשים בכפר וגם פתרון מעשי לבעיית חופש התנועה שלהן, אך הרעיון לא קיבל תמיכה וליווי מצוות העמותה כי הפסקתי לצאת לימים הרפואיים של מרפאת הנשים. השגרה המוכרת מהעבר – אבחון, טיפול ומתן תרופות – המשיכה להתקיים, אבל החידוש של שיתוף הנשים בחופש התנועה של יולדות והפקעת הבלעדיות של חופש התנועה מידי הגברים נגדע באיבו. כל חידוש צריך מיילדת עיקשת ונמרצת, אחרת לא יתקיים.

 

* * *

החלטתי להפסיק לצאת למרפאה הניידת לנשים, אף שהייתה יקרה מאוד ללבי והשקעתי הרבה כל כך ביצירתה ובקיומה, משום שהחלטתי לצמצם באופן כללי את פעילותי בעמותה. אחרי שספגתי יותר מדי דיבורים מקטינים, האשמות נטולות בסיס ועלבונות גלויים, הבנתי לבסוף שמלחמתי הפוליטית על דרכה של העמותה היא מאבק חסר סיכוי. הבנתי שאני לבד, ואלה שנגדי רבים ואינם בוחלים באמצעים של כוחנות, הטלת רפש וחבירה למרכז הפוליטי הישראלי.

            הנהלת רל"א התייחסה אליי כאל אישה קשה ומסוכנת. לפעמים זה התבטא בדברים קטנים ולא חשובים, כמו קרדיט צילום לתמונה, ולפעמים בדו"ח שנתי שבו נכתב על המרפאה הניידת: תוך מחיקה של מי שעמדה מאחורי פרויקט המרפאה לנשים על ידי נשים, על היבטיה הפמיניסטיים והתיאורטיים שהגיתי ויזמתי. מחיקת היריב היא לב המהלך האוטוקרטי המוביל לשלטון שלא מחליף ידיים. וזה אכן מה שקרה בעמותה.

אחרי ששאלתי מדוע לא נכתבו דו"חות שנתיים לשנת 1998 ולשנת 1989 כפי שהיה נהוג בשנים הקודמות (אני יצאתי להשתלמות בזכויות אדם בספטמבר 1998), נכתב דוח דו-שנתי. היו"ר ד"ר אילן גל והדס זיו היו אחראים על כתיבת הדו"ח הדו-שנתי שזכה לעיצוב מיוחד (שמפריע לקריאה) ומודפס על נייר עבה ומשובח. בדו"ח 19 עמודים המספרים על הישגי העמותה במהלך השנתיים האלה במידה מרשימה של שביעות רצון עצמית (כמו שכתב פעם חנוך לוין: "אנחנו אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, תוקעים נאדות סגולים של שביעות-רצון עצמית"), בלי להזכיר ולו פעם אחת את הכיבוש ובוודאי בלי להזכיר אותי בשום הקשר, גם כאשר הנושא היה יוזמות שלי ומפעלים שהקמתי. כותרת העמוד האחרון בדו"ח היא "תודות", ומופיעים בו ארבעה טורים צפופים של שמות. רק שם אחד נעדר משם: ד"ר רוחמה מרטון. דמונסטרציה מושלמת של מחיקה. אין זו שכחה או טעות מקרית, אלא שיטה שכוונה ברורה מכוונת את דרכה.

בנוסף, קיבצתי כ-40 מאמרים ופרסומים שכתבתי העוסקים כולם בפעילות רל"א מהיבטים שונים: תיאור, ניתוח פוליטי-חברתי וניתוח פסיכו-פוליטי. העברתי את החומר כדי שיפורסם באתר האינטרנט של העמותה אחרי שעובד בשלמות ולא היה צורך להשקיע בו עבודה נוספת. האחראים על אתר רל"א היו אילן גל והדס זיו, וייתכן שגם המנכ"לית חדוה רדובניץ. החומר הזה לא פורסם מעולם באתר העמותה.

הדס מינתה את אימאן אגברייה לאחראית על מרפאת הנשים. אימאן היתה מקורבת מאוד להדס והשתדלה למלא את רצונה בכל דרך, עובדה שחיבלה קצת במילוי תפקידה כאחראית על מרפאת הנשים. למשל, ביקשתי שיהיה פלייר קצר בערבית ובעברית שיציג לנשים את העמותה ומטרותיה ואת מטרתו של היום הרפואי, אבל הדס התנגדה לכתיבת הפלייר והוא לא הוכן. רוב הנשים הפלסטיניות לא ידעו כלל על קיומה של רל"א וראו ביום הרפואי סוג של קופת חולים אלמונית, כך שהחלק הפוליטי והפמיניסטי של היום לא הובא לידיעתן.

כמה שנים אחר כך, בדיון של ההנהלה בפברואר 2021 על דרישתי לחזור למתכונת שבה ניתן מקום מכובד לחלק הפוליטי-פמיניסטי בימים הרפואיים לנשים, אמר ד"ר אילן גל: "רוחמה שהקימה את היום הרפואי לנשים - ? [סימן השאלה במקור] לא בטוח בזה. אבל היה לה הרבה פעילות שם –" כך, בחצי משפט, מחק גל את כל ההיסטוריה הפוליטית והאישית של פעילותי בהקמה ובהובלה של המרפאה הניידת לנשים. אף אחד לא תיקן את דבריו.

           

נכון ל-2020, המרפאה הניידת היא החלק הפעיל ששרד מרעיון השיתוף הישראלי-פלסטיני שהיה ליבת הפעילות בעמותה מראשיתה. השיתוף הוא התשובה הפוליטית להפרדה שהנהיג השלטון הישראלי. המרפאה הניידת היא עכשיו מפעל של אדם אחד: סלאח חאג' יחיא. הוא מגייס את כל כוחו וזמנו לארגן את המשלחות הרפואיות לגדה המערבית, וכמה פעמים בשנה גם לרצועת עזה, שאליה הוא מביא רופאים ישראלים-פלסטינים בלבד בגלל משטר המעברים והרישיונות שאינו מאפשר לרופאים ישראלים-יהודים להיכנס אליה.

מפעל המרפאה הניידת כולל מתן עזרה רפואית וכן השתלמויות רפואיות לרופאים/ות ולאחים/ות פלסטינים, ולעיתים משלוחי תרופות וציוד רפואי. יש בו תערובת של סולידריות עם הפלסטינים ועבודה פילנתרופית יוצאת דופן באקלים הפוליטי של השנים האחרונות, כמו גם שמירה על קשר מקצועי, פוליטי ואישי הנשען על עבודתו ואישיותו של סלאח. הוא זה שלמעשה מקיים לאורך השנים את המרפאה הניידת שהקמתי ב-1988 כפעילות מקצועית-פוליטית ואת המרפאה לנשים על ידי נשים שהקמתי ב-2006, שקדמו לה שנתיים של הכנה – מפעלי שיתוף שחותרים נגד ההפרדה והאפרטהייד.

מה שחסר במרפאות הניידות בשנים האחרונות, בעיקר במרפאה לנשים, אלה הרצאות ודיונים פוליטיים ופמיניסטיים על זכויות האישה כדי להעצים נשים בתוך קהילותיהן. אלה נושאים חשובים לא פחות מההרצאות בנושאים רפואיים. אני יכולה לסכם בצער שהמאפיין הרפואי של המרפאות הניידות הוא הדומיננטי ואילו הפן של המאבק לזכויות פוליטיות של הפלסטינים, בעיקר לזכויות הנשים, פחת והלך ולמעשה חדל להתקיים. לצד העבודה הרפואית חייב להיות היבט עקרוני הנובע מהעבודה הרפואית בשטח. זה בדיוק ההבדל בין קופת חולים לבין פעילות פוליטית ומאבק לזכויות אדם. כיום בודקים את הנשים, מעניקים טיפול אפשרי, מחלקים תרופות, כותבים דו"ח וחוזרים הביתה. פעילות של סינגור עקרוני על בעיות שעלו מהמפגשים עם הנשים הפלסטיניות – פעילות שאמורה לקרות תוך שיתוף בין צוות העמותה והנשים הפלסטיניות כדי להשיג שינוי חברתי-פוליטי במצבן של נשים בחברה הפלסטינית – אינה מתקיימת כבר שנים.

***

המרפאה הניידת פועלת תמיד בתוך הקשר פוליטי, והזמנים משתנים. בהתחלה הייתה זו האינתיפדה הראשונה. המעבר בין ישראל לשטחים הכבושים היה קל וזמין. הפעילות בתקופה זו התאפיינה בהקמת היום הרפואי המשותף לרופאים/ות ישראלים, יהודים ופלסטינים לבין רופאים/ות פלסטינים מהשטחים הכבושים – פעילות משותפת וקונקרטית שהייתה אמורה, מעבר להיבט הרפואי, ליצור תשתית של סולידריות פוליטית ומקצועית ולהביע התנגדות לכיבוש ולהפרדה על גילוייה השונים. זה עבד יפה וטוב.

אחר כך היו השנים של גישושי שלום פוליטיים, מוועידת מדריד ב-1991 ועד הסכמי אוסלו. התנאים בשטח השתנו גם הם: הוקמו מחסומים והגבולות קיבלו תוקף צבאי. המעבר מישראל לשטחים הכבושים ובחזרה הפך להיות קשה ומסובך והצריך רישיונות מעבר לאנשים, לאמבולנסים, לסחורות, לתרופות ולחולים. ההכבדה על הפלסטינים התגברה בהתמדה, והייתה מלווה בקורבנות בנפש, בהשפלה, בכעס גובר ובחוסר אונים מול השלטון הצבאי. כתוצאה מכך הפלסטינים בשטחים הכבושים ביטאו את כעסם ואת אי-הסכמתם למצב על ידי התנגדות לנורמליזציה עם ישראל ועם ישראלים, שנחשבה לבגידה. ביקורי פלסטינים בישראל חדלו כמעט לגמרי. רוב הקשרים עם "ארגוני השלום" הישראליים נותקו. יוצאת דופן במצב החדש הזה הייתה רל"א, בזכות העבודה המשותפת שנמשכה כל השנים, וכמובן גם בזכות ההצהרות שלנו נגד הכיבוש. היחסים האישיים, המקצועיים והפוליטיים בין הישראלים והפלסטינים היו בבחינת "החוט המשולש לא במהרה יינתק". כך צריך להבין את היום הרפואי שהיה בכפר ג'יוס ימים ספורים אחרי הטבח בחברון. לא מובן מאליו שהמשלחת של רל"א יצאה מישראל לגדה המערבית, ובוודאי לא מובן מאליו שקיבלו אותנו במאור פנים, ללא שמץ של עוינות, וכיבדו אותנו בארוחה באמצע הרמדאן. אבל כבר כמה שנים אין אחראית על התוכן של הימים הרפואיים לנשים. אין פעילות פוליטית ופמיניסטית, ולא נעשית כל עבודת מחקר על ההיבט הרפואי של המקרים. על כך אני כועסת. הכעס, כידוע, הוא יועץ גרוע, ואף על פי כן, אין לי כל רצון לעדן, לרכך או להצניע אותו; הוא תולדה ישירה של הרגשת הבגידה שחוויתי לעיתים קרובות כל כך בדרכי בכלל ובעמותה בפרט. כאן, בפעילות הפמיניסטית שהייתה יקרה כל כך ללבי, אינני יכולה להתגבר עליו. ואולי מה שכואב ומכעיס עוד יותר זה שנשים בגדו בי.

ברל"א אין כיום שום כוח פוליטי חתרני שלנגד עיניו עומד שינוי רדיקלי של השלטון. מבחינה זו היא הפכה לארגון שאינו רלבנטי למאבקים החשובים: לשים קץ לכיבוש ולהיאבק באפרטהייד.