תמצית דיאלוג עם מה שרוצח / אירה קונטורובסקי

אני חיה בין רוצחותים במקום הפוך, מקום "שכולו טוב", מקום שבו מרוב רוצחיםות לא רואות את רצח העם והדיאלוג הפנימי בין מה שמשווע לקטול ובין מה שמתבונן ומכיר במשמעות הסופית שברצון הזה, הושתק ואבד. מקום שבו רצון ודחף הופכים לכלי נשק שמבעבע בין הרקות, וגזר דין מוות מוצא לפועל כאילו כלום.

ויש רק חרדת נקם שזועקת שרק אחר מת יכול להיות אחר מוכר. אבל זו היכרות דלוחה ומנומנמת, שמתווכת על ידי ההאחרה האל-ביתית הזאת, שהמוות עושה. היכרות חלקית מדי, רוגעת מדי, שאינה תלויה בדבר. שלא כטבעם של יחסים אנושיים.

היכרותי עם רצח ורוצחיםות קרתה במרחבים מיוחדים, מובלעים ובועתיים, בין שכבות של מציאות מרוכבת ולגמרי בין השורות, בתוך מתחמים מתוחמים היטב ובו זמנית לימינליים מאוד. הייתי עדה פעילה לרצח בתוך חדר הטיפול, ישבתי עם רוצח.ת, ופגשתי רוצחים בגבול, במקום שבו הכחשה בשיאה ובעת ובעונה אחת כלל איננה.

הפרטים העובדתיים בטקסט זה עוטים שכבת הגנה, כדי שאפשר יהיה לחשוב ולדמיין אותם בדרך חיה, כדי שאצליח לבטא את גלעיני האמת שבתוכם מבלי להצטמצם בתוך עצמי וכדי שהם יתכתבו עם הבועות האישיות והמתוחמות שבהן אתןם פוגשותים רוצחיםות ומבצעותים רצח, ללא הפרעות מיותרות.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

זה קרה פעמיים בחדר הטיפול.

בפעם הראשונה, במקום עבודה שצר עליי, עם מטופל.ת ששתק ומלמל ונסוג והגיח, ונרדם ונדם וחוזר חלילה. על הקיר שנצמדנו אליו התהלך עכביש, סמוך אליו ורחוק יותר ממני. הוא הביט בו, המטופל.ת הצעיר והטרוד הזה, בעכביש ונראה שאינו מצליח להתנתק ממנו. הוא העביר את מבטו ממנו אליי, ממני אליו, ושאל בהיסוס:

"מה לעשות?" או "אני יכול להרוג אותו?" והשאלה תפסה אותי במערומיי. בתוכי הרגשתי את הדחיפות של מעשה הרצח, או אולי של הפקת התשובה מתוכי. מיליוני טיעונים, מחשבות, ספקות, עמדות אידיאולוגיות, תהיות מקצועיות, תחושת אי נחת ורצון להימלט - חלפו בתוכי, בחלקיק קיום קצרצר ובלתי נתפס.

השלכות - במובן הפסיכולוגי, ופחות מדי במובן המעשי, ההקשרי והמציאותי - העסיקו ותפסו רוחב פס בנפשי. חילופי הדברים עם נפשו של המטופל.ת ותחושת אי נחת מסוימת על קיומי הנבדל והסובייקטיבי, הולידו לבסוף את מה שאמרתי, לא מתוך תחושה של בחירה:

"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה" או "אתה חופשי לבחור מה לעשות"

או "המרחב הזה שלך לעשות בו גם בחירות כאלה",

והמילים נתנו רשות ודרור והפכו למציאות, לנגד עיניי, כשהוא מחץ את החרק, שהיה עכביש.

ברגע הזה, ההקלה שבלא להחזיק את הכדור - או תפוח האדמה הלוהט הזה - אצלי, התחלפה בסופיות שאחריה הכל משתנה.

הריק, שהתכחשתי לקיומו במהלך המשפט שערכנו בשיעור מדעים בכתה ה', במטרה להבין אם יש או אין דבר כזה, הופיע אז שוב, ממוסס את חומות ההכחשה בדרכו המשכנעת.

חשבתי מאז, שברגע ההוא התנערתי בעצם מחלקי בהחלטה ובהרג הזה. סירבתי לנקוט עמדה או להעז לחקור אותה מול המטופל.ת ובנוכחותו, מה שהיה מכריח אותו לשאת את נוכחותו של האחר העכבישי ואת נוכחותי שלי שהיתה אז ממלאת כל חלל, מאיימת וכמעט מאיינת עבורו.

וגם, יש בסירוב הזה הכחשה של חלק כה מהותי ונוכח במציאות, וההכחשה הופכת לחור תולעת שזורק אותנו לעולם אחר ומקביל.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

לא מזמן, לפני שרצח העם ירד למחתרת גלויה, המכונה הפסקת אש, הלכנו לגדר.

הלכתי כבוגדת וכשותפה לרצח. רציתי להביט בעיניים שמולי, רציתי להביט במראה שלא מעוותת את בבואתי.

פעמיים קרה לי שהייתי בצד הגדר. גדר כפולה ובין הרשתות, התיל והאלקטרוניקה יש שטח מת רגוע כזה, כמו עור עבה כלפי "פנים" וכקוץ חודרני כלפי "חוץ", שמיועד לפטרול, אזור מגודר בלתי מוגדר. ומשני הצדדים חול, תנועת טנקים וכוחות שנכנסים עם מחשבות כמו "אני רוצה לחסלהגן, להיות גיבור, זה הרי מה שעושים פה ומה ששלחו אותי לעשות, אין ברירה, היתוש על הקיר. ויוצאים לאחר מעשה ופתאום מחשבה כזאת, שאין באמת לאן להביא: מה בעצם עשיתי שם, אני רצחתי… מה, לא הייתי צריך לעשות את זה?".

בפעולה הראשונה, ירדתי קצת עם המכונית מהכביש ועצרתי בצד הדרך. ובדיוק כשהתחלתי להתקדם בהיסוס של אדם שנמצא יותר מדי בתוך הראש - שוטרים וחיילים מעטים מסביבנו, מנסים להבין ולהכיל את המצב החדש שהתהווה במרחבים שוממים - שטר קרא מאחוריי, "של מי האוטו הזה?".

חשבתי שהמסע שלי הסתיים אבל הוא רק אמר, "אל תחני את האוטו כאן, זה שטח זרוע".

ובאמת תלמים ומגרעות חריש הפציעו כעת אל תוך שדה הראייה שלי. "בוודאי" אמרתי ותחמתי את הרכב בין צידי הכביש. השוטרים קיבלו את הנוכחות שלנו, חשבתי, סימן מרגיע, והם פנויים עכשיו לחשוב על הזרעים, על חיים שבתוך הקרקע, שצריך לשמרם. והמשכנו ללכת אני והבאדי שלי, ללא תוכנית או כובעים, בשטח הפקר, מול שוטרים שמנסים לשרטט בידיים מתנופפות, קווים דמיוניים באוויר ובאדמה ולפלח בגמלוניות את הגוש התופח והממאיר שהפכנו להיות בשדה שגרתם.

פעילות שרצים לגדר, מנסות לעצור בגופן, לרגע באמת ולנצח מטאפורית, את כניסת מכונות ההשמדה האנושיות והממונעות לשטח עזה. פעילים אמיצות, מעטות, על אדים מתפוגגים של חיבור למציאות ולהיסטוריה. מנסות להתנגד ולהשליך מעצמנו את הרצח הבלתי ניתן למחיקה הזה וקוראות, "רוצחים!" מול עיניים מנותקות, או זועמות, מול מבטים ריקים, מול ידיים מכות.

אני אתם, איתנו, בשוליים, חלק ממערך הגנה פנימי,

ערכת עזרה ראשונה נפשית מקודדת לתוך מגירות בקדמת המוח,

עיניים תרות אחר סימנים ל..

מנטרות מצבי תודעה משתנים אחת לשניות, דקות,

בתוך ניתוק שמגדר זה שנים, חלקי נפש שמבקשים להישאר רכים

ובליבי פועמות תחושות אמת כאלה,

אנחנו כולנו רוצחיםות.

זה פשוט ככה

פשוט לרצוח

עוד יותר קל לא לרצוח

במו ידיך, ולהכשיר רצח

בעצם המבט

העמידה

השתיקה

החזקה של מורכבות מדומה

זה ככה פשוט.

****************************************************************************************************

פעם אחת שמעתי וידוי של רוצח, שאמר: "אני רוצח, מעולם לא אמרתי את זה קודם". ככה לרגע וכלאחר יד, במרחב מוגן אך לא ממוגן, והייתה נוכחות מיוחדת למילים שנאמרו כפי ששאר הדברים נאמרים והיה לי טוב לשמוע את זה במציאות. ואני זוכרת שהקרביים שלי זזו, אבל לא בטוחה שהפנים. ובהעדר תווך וחיווי של פסקול ומונטז' שיסמנו את מה שצריך להרגיש, הייתי חופשיה לפגוש את מי ומה שרוצח, בתוכו ובתוכי, שכרוך לדראון עולם עם מי ומה שנרצח וזועק ותובע את מקומו בהווה שמחזיק עבר ועתיד, במרחב הבין אישי שמחובר לפנים נפשי ולקולקטיבי.

הוא מעולם לא חשב על זה ככה, כי רצח שלא מדברים אותו הופך לטפט קירות המציאות שלנו והוא בכלל רצה לדבר איתי מסיבה אחרת. ואני הייתי בתפקיד, והרגשתי אחריות וחיפשתי פשר ומובן לעצם הישיבה והשיחה עם הרוצח. לעזוב אותו הרגיש כמו לשתף פעולה עם הפקדת הרוע ביחידים שנבחרו והוסללו על ידי המדינה, ולהתכחש לזה שלמרות ההבדלים בגודל, במגדר, ביכולות ובהיסטוריה - זו יכולתי להיות אני במציאות אחרת אך סבירה. ועשרות שעות צפייה ביצירות תיעודיות על רצח הובילו אותי שוב ושוב למסקנה הלא רומנטית והלא מרגשת שאין "קופסה שחורה" לרצח. יש רק נפש די דומה לזו שאני יכולה להכיר אישית, די צפויה וניתנת לתכנות, ומה שמרגש וחדש בה אלה הנסיונות שלה לצאת לחופשי מתוך נבכי החשיכה הסוליפסיסטית לתוך מה שפיזי, מוחשי וניתן להכרה. ואני יכולתי להכיר בזה שהוא דובר אמת של מציאות, בתוך דברי אמת פנטזמתית שקדמו לה ושימשו כמעין סט-אפ לעובדה הקשה הזאת בביוגרפיה הלא כתובה שלו, אמת שבעל פה שמוחזקת בידי דמות צללים. דמות שנמצאת בכולנו ולא רק כי מטבענו כולנו יכולים להרע, אלא כי דמות זו מנוצלת על ידי סדר עולם ישן-חדש שבתוכו כולנו חיילים של מחיקת אחר/חרק.

בפעם השנייה שלי כעדה לרצח מהסוג שלא סופרים, זה היה יתוש.

גילוי נאות, רצחתי בעצמי יתושים בחיי, ישירות או בעקיפין. אולי זה ישמע לכןם מגוחך אבל לא צריכה להיות ציניות או בושה בלקרוא לדברים בשמם. לגרום לסיומם של חיים, של קיום, זה מה שזה ומוטב להישיר את המבט.

זה קרה לאחר שעברו כמה שנים טובות, סיימתי הכשרה ארוכה ועברתי הסמכה, ואפשר היה לחשוב שאגבש כבר עמדה בנוגע לרצח בחדר הטיפול.

ובאמת גיבשתי. חשבתי, שבתוך גבולות הגזרה של הסטינג שלי בטוח יהיה מקום לחשוב על רצח ואסור יהיה להרוג. או לפחות לא כלאחר יד, לפחות לא מבלי שתתאפשר ההשתהות המיוחלת והחמקמקה..

האם זה מספיק להשתהות לפני רצח אם אחת התוצאות האפשריות והמתקבלות היא מימושו?

לו היו שואלותים אותי, הייתי יכולה לענות, "פה לא הורגיםות". אבל מי ישאל כזה דבר שוב, כמה נדיר זה ששואלותים. ואם יעשו בלי לשאול, האם אעצור את המטופל.ת במילים או בגופי? ואם אנסה ולא אצליח, איך נחייה אחרי זה עם הפער שייפער בינינו בעקבות מאורע שבו הרשיתי לעצמי להיות סובייקט ולא אובייקט, היכן שזה נחשב למגונה ולא טיפולי? אך איזה מרחב יכול להיות טיפולי אם אין בתוכו יותר מסובייקט אחד בכל עת?

אולי סובייקט שאובייקט(יביות) מושלך(ת) עליו יכול להחזיק את האובייקטיפיקציה בעודו ממשיך לאחוז בסובייקטיביות שלו ושל האחר.ת? אולי... אבל מה עם חדירתם הלא צפויה של אובייקטים סובייקטיביים נוספים לחיים המשותפים שבכל זאת מתרחשים בתוך החדר?

יום אחד, במהלך דיון על מטופלת של מודרכת, זמזם יתוש סביבה ובלי לחשוב יותר מדי מחצה אותו בין כפותיה במחיאה. הרגע כבר כמעט חלף ושנייה לפני ששתי כפות ידיה נפרדו בדרכן למחוות אחרות שנועדו להסביר את עמדתה הטיפולית, הן נתלו באוויר דבוקות.

"האם לא הייתי צריכה לעשות את זה?" היא אמרה,

ופתאום יצא מתוכה הסופר אגו וניצב בינינו, ספק הושלך עליי ספק הוטל צלו האוניברסלי על הבחירות שנעשו בחדר ההדרכה: שלה - להרוג, שלי - להיות עדה שלמרות הנסיון הקודם עדיין לא ידעה מה לעשות, הפעם לאחר המעשה.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

פעם נוספת בגדר. מולי שורה של חיילים, שוטרים, מג"בניקים. חלק עם מסיכות, חלק בפנים גלויות, חלק מצלמים, חלק מתעלמים. חלק אלימים, חלק מאיימים, חלק מתנערים, עוד רגע יפרקו כולם עול.

כמה פעילותים פרצו פנימה, קו נחצה, והאוויר התמלא בחול ובתחושת שחרור, ולבבות החסירו פעימה, מתעדים את הקלות הבלתי נתפסת של החריגה.

"בוגדים מפגרים" אבחנו החיילים בלי ליצור קשר עין.

"רוצחים" קראו חלק מאיתנו.

הכל היה אמת.

בגדנו בתכתיב של חבלה שבשתיקה, הפרנו צו עליון של פחדנות באצטלה של חמלה (כלפי החיילים) ואשמה (על שהם עושים את המשימה המדממת והמבישה של עם שלם בבתי קפה).

אנחנו מפגרים מאוד אחר מספרי ההרוגותים המאמירים. כשלא עוצרות הכל בהרוג.ה הראשון.ה משהו קורס ומתגלגל, ומשהו בפנים מקטין את עצמו ומייחל כמעט למספרים מפלצתיים כדי לא להיתפס כמי שמעזות.ים להתרעם על מות יתוש מציק.

והם באמת רוצחים אבל בקושי יותר מאיתנו.

האמת היא שיש הבדל בין מי שרצח בפועל ובין מי שלא.

האמת היא שההבדל הזה רחוק מלהיות מוחלט.

שותפות לרצח מגיעה על מדים, בבגדי אבל או בחולצות מחאה.

אנחנו שטופות ושטופי דם, מעורב, מעורבב, נוזל וניגר, שוטף את החול והאבק שזולגים בחריצי הזעה בפנים ובגב ומאחורי הברכיים.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

פעמים רבות, חכמה בחדר הטיפול היא חכמה שלאחר מעשה. ורב "החכמה" מהסוג הזה נמצא בכתבי עת ואילו הדברים עצמם בטיפול ובהדרכה חיים וזולגים ונשפכים, ויש בהם חכמה אחרת, של חיים ומוות בדרכם המלוכלכת של יחסים. ולעיתים נעדרת החכמה לחלוטין. 

המוח כבר לא נותן גישה למה שאמרתי באמת או למה שאני חושבת שאמרתי, נשאר רק הדהוד של מה שרציתי לומר בדיעבד, למודרכת שלי ובכלל-

כן.

לא היית צריכה לעשות את זה.

באמת לא הייתה צריכה.

היית יכולה, ועשית

ואני יכולתי להכיר במעשה ולא עשיתי.

לא הספקתי לחשוב לפני

ואחרי זה כבר נשארנו רק שתינו

ומי רוצה להעכיר את האווירה

בלהיזכר במי שלא קיים כבר -

מה זה חשוב עכשיו איך ולמה.

והייתי רוצה לדבר את המבוכה שיש

בלהודות בכך שאכפת לך ממישהו שנחשב לנחות,

שערכו.ה הופחת, הוגחך, נמעך, נדרס, הופצץ ונמחה.

להודות בכך ששמת לב בכלל לקיומו.ה

ולכך שתשומת הלב הזאת קשורה איכשהו ובמהות

לקיומך שלך.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

"מפגרים" איך אתם מעזים להזכיר את הקטל הזה, שהיה כל כך קשה לעשות, זה כזה טאבו שאם זה אכן נעשה, אז המעשה עצמו מאפיל על האיסור, ומיטהר ומזדכך ביחד עם עושהו.

חבר ילדות שנהג להפליק לחברות הבנות בתחת נהג לומר "את יודעת שאם תגידי לי שאת סומכת עליי, כבר לא אוכל לעשות את זה?", רמז עדין לכך שמחאה רק תלבה ותגבה את החלק בו שרוצה לחרוג מגבולות גופו לתוך גוף שלא הזמין מגע. השמירה על הקו האדום עברה מיקור חוץ למי שצריכות להישמר. הכוח כאילו ניתן, אבל בעצם הרבה מדי הופקד אצל מי שנאלצות בתחבולה להרחיק מעצמן את מי שלא מסוגל לשלוט בעצמו (כביכול) למול מבט שרואה נכוחה את מה שקורה, שלא משקר לו בפנים שהוא טוב ושאפשר לסמוך עליו.

וכך החיילים מחפשים עיניי נשים טובות, כפות ידי גברים דוחפות קדימה, וא.נשים שרק יגידו -

את.ה גיבור.ה

את.ה טוב.ה

אתה מלח הארץ

עשית מה שצריך

שמרת, הרגת, הקרבת

לא נשאל שאלות כדי לא לערער אותך

לא נבחן אותך על דינים, חוקים, מוסר וצדק

כי יודעות אנחנו שפשעת

ואתה כה טוב

ואנחנו כה סומכיםות עליך

שעשית את אשר לבנו מייחל לו בסתר -

רצח אדם שלם כעם.

כדי שתשקוט לרגע החרדה שלנו,

ותהיה הפוגה ולו קצרצרה מהצל הרודפני בחלומות מסויטים.

אני שותפה לרצח נטול ההשלכות של העכביש והיתוש, של האדם ושל העם.

כי "אני" ההקשר,

הסופר אגו, הסמכות שמאפשרת,

הרחם שמזינה בדם מחומצן ובשתיקה,

האובייקט שצריך לעמוד בהתקפות,

המטרה האחרת שלשמה התכנסנו שם,

אני-הסביבה שבתוכה הכל קורה,

אני, והחדר והעכביש, והיתושה.

אני והגדרות, והמתחם שבין לבין,

אני והחיילים על הטנקים שלהם שלא עוצרים,

אני והחול

אני והרוצחים ואני ביניהם

אני והרוצחת שבתוכי

שמרוב חרדה מזה שדם הותר

ומרוב עונג על התרת הרסן

ומרוב רצון שהכל יקרה כבר

כדי שזה יפסיק להיות תלוי מעל ראשינו

אני התליין הפנימי

מטרונום של אי צדק

זאטוט שאיש.ה לא הציב.ה לו גבול.

 

קווין - זה שחייבות לדבר עליו כבר - רצח את אביו ואחותו ואת החתול או הכלב, כי יכל.

וכי אמו האמינה שהוא רע ופחדה ממנו, ואביו לא יכול לשאת את היותו רע והשליך את הרוע על מי שנשאה אותו ברחמה וקווין שנא את עצמו ואותה, כי רק היא ראתה את מה שהוא הרגיש שמתחולל בתוכו ונתנה לזה תוקף איום. והוא נשאר רק איתה כי רק היא ראתה את החלק הזה שלו וכי הוא רצח את כל האחרים.

והיא נאלצה גם לשנוא וגם לאהוב אותו באחרית הדברים.

אנחנו כולנו מפלצות מפולצות, לכודות בנרטיבים צרים שדוברים אמת אחת.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

לקראת סיומו של מפגש אחד, בין מטפלות.ים פלסטיניות ויהודיות בתוך 48 השבורה, זעקה מישהי שאני לא מכירה, בכאב מפלח לבבות ומשתיק פיות טעונים:

"הבן שלי משרת בצבא, והוא אדם טוב! הוא לא אדם רע, אני יודעת שהוא טוב!".

כנות וגולמיות דבריה הניעו דברים בעומק מעיי. דברים שקופים, שממעטים להינגע, דברים מוצקים, בעבעו בעומקים, והיה לי מה לומר לאישה הזאת שחולקת איתי רק קליפת זהות יהודית-ישראלית, שאיני מכירה ולא אכיר, ששונה ממני במהויות הדברים. וכי היה לי מה לומר, הרגשתי חיבור למציאות הכאוטית ששתלתי את עצמי בתוכה.

רציתי להעז לחרוג מול קדושת האם שמשחקת את דמותה להפליא, לדבר אליה בגובה העיניים, כאדם בעודה אם, כי זה הדבר החומל והפמיניסטי ביותר לעשות. מעשה המכיר בסבלה אך לא משותק ממנו, שמכיר ברוע שלה עצמה ולא מנותק ממנו, לא נבהל, מוכן להיות איתו בדיאלוג, מוכן למפגש אני-את.ה ולא בוגדת-מדונה הקדושה.

רציתי לומר לה אך לא הספקתי להתאסף לזה, שזה כואב ומחריד לדעת שהילד שלה/שלנו הוא רע, אבל אם ננשל אותו מהרוע שלו, עם מה הוא ישאר? חמוש בנשק ולא בנפש שלמה ומורכבת, מוקף באחים-רובוטים אך בודד ונטול משפחה וקהילה. אם נצמיח בתוכנו ילדים/אנשים שהם טובים מעצם היותם "שלנו", בדם ובלאום, הלא אנחנו מכשירות פטריסייד, ואם ניקח על עצמנו את כל הרוע, זה רק צידו השני של אותו המטבע - כי תחושת אשם על עצם זה שיש בנו רוע, רק מהדהדת פנטזיה ומשאלה ילדותית להיות עם נבחר, מורם מאדם ומאדמה. מוטב לדעת ולומר בריש גלי, הצמחנו בן ובת, והיא רעה והיא טובה, והיא אדם פשוט שמסוגל להרוג ולרצוח, ככל האנשים. ומוטב לקחת בעלות על רוע, ואחריות על מעשים רעים, מאשר להיות אשםה או מואשמ.ת. מוטב שהמנוע לעשייה שלנו תהיה ראיית עולם מורכבת, דרך עיניים שלא נעצמות כשמה שמתרחש מולן נורא ומערער, כדי שעובדות ומידע יצליחו להגיע למוח שעדיין יכול לחשוב, לבחון ולהרהר.

מה אנחנו אם לא רעים כשאנחנו חלק ממי ומה שרוצח?
המקצוע מלמד אותנו לא להישאר רק עם התחושה המפוצלת, האומניפוטנטית והראשונית הזאת בטיפול.

מתוך המקצוע שלנו שמחויב לנפש ולנפשות, ראוי להתעקש להרהר ולהיאבק על תנועה לעמדה עצובה, מתאבלת, כואבת, מורכבת ודינמית יותר של המציאות, שבה לחיים יש קול שחייב להילקח בחשבון, שבה תוקפנות שחוצה את גבולות המותר התוך נפשיים, ומתגלמת במציאות המשותפת כרצח שמסווה את עצמו כטוב מוחלט, נתקלת בגבול רגשי ופיזי ברור ואיתן.

טיפול זה לא מספיק, צריכות גם להיאבק בממשלה, אומר העורב השחור על הרקע האדום בmeme-.

שתיקה היא לא הכלה

היא חיבוק נוכח רצח

טעות גסה

לעטוף את מי שמשתולל באלימות

במקום לאחוז באומץ ולעצור

טיפול ברוצחים זו לקיחת אחריות על ההקשר שבו הם נתונותים, על החברה ועל עצמנו במילים אחרות, שחינכנו, גידלנו, סבלנו, שתקנו, צקצקנו, הבלגנו -

ולא עמדנו ואמרנו -

די!

 

 

אירה קונטורובסקי -  פסיכולוגית קלינית מומחית, חברת צוות בוועדה להתאמה מגדרית, מלווה ארגונים, התארגנויות שטח ופעילות.ים בתהליכי עיבוד רגשי, הגברת חוסן נפשי וצמצום הסיכון לטראומטיזציה ושחיקה. שואפת לעשות אקטיביזם שמחבר בין א.נשים ומאבקים,  שמחובר לחלקים שונים של המציאות ולוקח אחריות ממשית על תהליכי צדק ושינוי. מתרגשת מאנשים שנמצאות בתנועה ומעומק החיבור בין האישי, למקצועי ולפוליטי.