טיפול נפשי מותאם תרבות: ראיון עם ישיטו שמואל, מייסדת מרכז ווסטה צגה

נעמה: תוכלי לספר מה היו הדברים שהביאו אותך להקים את ווסטה צגה?   ‏

ישיטו: ב-2014 החלטתי לעשות תואר שני בעבודה סוציאלית מתוך כוונה בהמשך ללכת לבית הספר לפסיכותרפיה. נרשמתי למסלול הקליני עם מיקוד בטיפול בטראומה ונאמר לי שאחת הדרישות היא לעבוד במרכז טראומה. פניתי להתנדבות בבית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ בשירות הסוציאלי, והתקבלתי. שבועיים אחרי הראיון התקשרו להגיד לי שבמקום התנדבות הם מבקשים שאעבוד בחצי משרה בטיפול ביוצאי אתיופיה. התחלתי לעבוד שם במקביל ללימודים. 

בעבודה בבית החולים שמתי לב לכמה דברים: למרות חוסר הידע שלי בפסיכיאטריה זיהיתי שכל מטופל שהתיק שלו הגיע לידי, רובם בני 20 עד 40, כולם מאובחנים בקוד ICDF20, כלומר סכיזופרניה. חשבתי לעצמי – לאנשים עם רקעים אחרים יש מגוון אבחנות: דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, וכו' ולאתיופים - אין? שמתי לב גם שכשפותחים את דלת המחלקה הסגורה רואים שהיא מלאה בשחומי עור. אמרתי לעצמי אנחנו פחות מ-2% באוכלוסיה, איך המחלקה מלאה באנשים ממוצא אתיופי? דבר שלישי ששמתי אליו לב היה חוסר אמון בין מטופלים ממוצא אתיופי לבין מטפלים מהמערכת הפסיכיאטרית. הם היו רק נוטלים תרופות ומחכים לשחרור. הם לא היו מגיעים לפגישות פסיכותרפיה. הם הגיעו רק לריפוי בעיסוק או לפגישות למילוי טפסים לביטוח לאומי. במקביל שמעתי שאנשים יוצאים מהמחלקה כדי ללכת לטקסי ריפוי מסורתיים. 

התחלתי לשבת עם רופאים באבחונים. רובם קיבלו אותי כאשת מקצוע עם אמירה בעלת ערך ומיעוט ראו בי מתורגמנית בלבד. ראיתי שהשאלות שלהם לא מדויקות וכתוצאה מכך התשובות לא מובנות. הרופא והמטופל כמו מדברים בשתי שפות, ולכן הקריטריונים של ה-ICD או ה-DSM לא מסתדרים באופן הגיוני. למשל, אנשים היו יושבים עם ראש מורכן או עם כל הגוף הצידה בכיסא. ב-DSM יש קריטריון של "לא יוצר קשר עין". אצל אתיופים שפת הגוף היא דרך לתת כבוד לאדם בעל סמכות או לאדם מבוגר, וזה כולל להימנע מלהישיר מבט. רופאים שואלים "אתה שומע קולות?" והאיש אומר "אאה... כן." אז הרופא מסמן שכן, שומע קולות. לא הייתה לרופאים סבלנות להקשיב היטב ולבדוק אם השאלה הובנה. כשישבתי בפגישת אבחון יכולתי לשאול "איפה בגוף אתה שומע את הקולות? בלב, בראש, בגרון?" ואנשים היו אומרים "בבטן." בתרבות האתיופית רגשות מרגישים בבטן. הקולות לא היו באוזן. "אני שומע קולות בלבלאלי." בלבלאלי דומה יותר לדחף או רצון פנימי. אני מחייכת ואומרת "זאת לא שמיעת קולות!" אבל לפסיכיאטר לא היתה סבלנות והידע לעשות את הבירור הזה. 

האמהרית היא שפה ציורית, סיפורית. וזאת תרבות שצריכה זמן. זאת קהילה שבה חושבים היטב לפני שאומרים משהו, נזהרים במילים. יש כבוד אדיר למילים ואת צריכה לחשוב על כל מילה שאת אומרת. מילים הן כמו סכין. אתה יכול לפגוע בבן אדם במילה שלך. אלה הערכים של התרבות. כשהמטופלים השתהו, שתקו, חשבו, ולא ענו בזמן שהרופא ציפה, הוא כתב "פיגור סביבתי". כשהמטופלים התחילו לדבר הוא אמר "אין לי זמן. תענה לי על השאלות. אל תספר לי סיפורים." אבל זאת תרבות שלא עונים בה באופן ישיר ופשוט. עונים בה באופן מטאפורי וסיפורי. 

אלה הדברים שהדליקו אצלי נורות אדומות והדירו שינה מעיני. איך? איך רופא שחתם על שבועת הרופא נותן אבחנות לא נכונות ורושם מרשמים לא מתאימים ומשאיר אנשים במעגל הפסיכיאטרי בלי סיבה? כמעט לא ראיתי מישהו שקיבל אבחנה של בעיית הסתגלות, או מישהי שאובחנה עם טראומה או העברה בין דורית של טראומה. איך זה הגיוני בקהילה שעלתה לארץ חלקה בתנאים מאד מסוכנים, וחבריה היו צריכים להסתגל לחיים בארץ חדשה ולתרבות שונה? הקהילה שלנו עברה טראומות איומות, דברים שבני אנוש לא אמורים לעבור. איך אין אנשים עם אבחנות של PTSD או טראומה מורכבת? אם כל כך הרבה נשים שעברו אונס, איך לא עלה בדעת הרופאים שטראומה היא שנמצאת ברקע של דיכאון או של חרדת רדיפה, עם תוכן התואם את הטראומות שעברה הקהילה, הורים וילדים כאחד? למשל פחד מחטיפה או מעינויים בכלא. חששות שמבוססים על חוויות גזעניות שעברה הקהילה בדרך לישראל ובתוך ישראל. כל העבודות שלי בתואר השני היו מכוונות לענות על השאלות האלה. 

עברתי לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי נוסף. גם שם נתקלתי באותן תופעות. זה בית חולים אליטיסטי כי המטופלות והמטופלים הם בני הקיבוצים של האזור. לא כמו בית החולים במרכז שיש ריכוז גבוה של אתיופים באזור, אלא עם כמה קהילות אתיופיות בנתניה ובכפר יונה. חשבתי שאולי אגלה משהו אחר, אבל לא. הרגשתי לא שקטה. נכון, הייתי יושבת בישיבות צוות ונכנסת להדרכות. באמת נעזרו בי מתוך להט ורצון להכיר וללמוד, בעיקר הצעירים. הייתי מלמדת ומרצה המון בישיבות הצוות של המחלקות. אבל הרגשתי שזאת טיפה בים. שאין לי אפשרות להשפיע במקום כל כך גדול – אישה, שחורה, עו"סית. לא היו להם משאבים. 

את שני המקומות עזבתי מרצוני, למרות שהם שמחו שיש מישהי שיכולה לתת משהו חשוב לצוות בתחום הזה. היו אנשים שראו את מה שאני עושה כמשהו חשוב, נחוץ ועוזר. אפשרו לי לעשות דברים. פגשתי אנשים מדהימים שם, אבל המערכות הגדולות האלה היו קשות לשינוי. הבנתי את הנחיצות של מה שאני מביאה, אבל במערכת הגדולה הרגשתי דג קטן באוקיינוס גדול, ולא הרגשתי בנוח להיות חלק מזה, להיות שותפה לדבר הזה. 

באחד המפגשים שלי בבית חולים אחד הרופאים קרא לי לבוא לפגוש מישהו. נכנסתי לחדר וראיתי איש אתיופי עומד בפינת החדר והרופא שאל: "למה הוא לא יושב?". הרופא מסתכל במחשב ועושה תנועת יד לאיש לגשת. והאיש לא ניגש. היה כיסא שחור וכיסא כחול. הכיסא הכחול היה תפוס. וקלטתי שזה קשור לצבע של הכיסא. הבאתי עוד כיסא כחול. והאיש עשה תנועה והתיישב. הרופא עשה איזה תנועה והמשיך. לא ניצל את ההזדמנות לשאול מה קרה ומה הפשר? ואני הבנתי שיש לפעמים רוחות שקשורות לצבעים מסויימים. לא רציתי להגיד לו בעצמי מכיוון שחששתי שהרופא עלול לתפוס זאת כפסיכוטי. פחדתי שאני אהיה שותפה ללעשות וי על התווית הפתולוגית. האיש ואני החלפנו מבט, ולא אמרנו כלום. בעצם היה לנו שם איזה סוד מהרופא בגלל החשש לאי הבנה. 

נעמה: מה היו העקרונות המנחים החשובים לך בהקמת ווסטה צגה?

ישיטו: הקשרי החיים שלנו כבני אדם, דברים שעברנו, הם דברים שמעצבים אותנו. הקהילה האתיופית עברה דברים שונים מאד מהעליות האחרות. אין עלייה שהייתה עלייה רגלית, אין עלייה שישראל לקחה כמה מטוסים והביאה ביום אחד אלפי יהודים, אין קהילה שחומת עור בחברה הישראלית. גזענות קיימת בחברה שלנו גם כלפי קהילות אחרות, אבל בקהילה זו היא גם סביב הנראות, סביב צבע העור. אתיופים הם אחת הקבוצות המודרות ביותר בישראל בגלל צבע העור. לא מכניסים אנשים צעירים למועדונים, למקומות בילוי אחרים, נוצרת שפה של "אנחנו" ו"הם" וזה יוצר פילוג וקרע בחברה שמשפיע על כל תחומי החיים. עם הזמן הזהות נפגעת ונוצר ניכור, ריחוק וחסם. 

הקמתי קליניקה, ותוך שנה הבנתי שאני לא יכולה להישאר רק בקליניקה הפרטית שלי. הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי חברתי ושאני צריכה עזרה בשביל להביא את הבשורה הזו, שצריכה להיות תרומה כספית משמעותית. החלטתי שאני אעשה את זה במסגרת שבה אוכל להנגיש את הטיפול בגישה הזו באופן מסובסד. שבמקום כזה תהיה תמיכה כלכלית שתאפשר את זה. בפן הטיפולי אתה מרגיש עוני גם כשאתה לא יכול לקבל טיפול כשיש לך מצוקה נפשית. זאת אמירה חברתית. אני רוצה להשוות בין העשירון העליון שמקבל את החיזוק של טיפול כשהוא זקוק לזה, לעשירון התחתון. יש עשייה ואמירה חברתית כשאנחנו מעמידים את עצמינו רק לרשות רק העשירון העליון, רק הם יקבלו את הטיפול שהם זקוקים לו כי יש להם כסף והאחרים – שיסבלו, שיחכו בתור. 

מעבר לאתגר של שפת מצוקה תרבותית, יש גם עניין של שפת אם. אנשים אומרים – לא מבינים אותי. אני מרגיש שהרופא לא הבין אותי, שהמתורגמן לא הבין אותי, לא העביר אותי נכון. נחוץ גישור תרבותי מקצועי. גישור תרבותי זה מקצוע שדורש למידה והכשרה. בתור דוגמא, השומר בכניסה לבית החולים, גם אם הוא מבין את השפה ומבקשים ממנו לעזור, הוא לא מתורגמן ולא למד להיות מתורגמן. זה נכון גם לגבי הצעירים האתיופים ילידי הארץ שמתקשים להסביר את עצמם ומרגישים שלא נותנים להם זמן להביע את עצמם בטענה שאין זמן. "בשביל מה ללכת לקבל עזרה? בשביל מה ללכת לרופא? ללכת לטיפול? אם אני שורף יום שלם, מגיע, ולא נותנים לי לדבר, אין זמן להקשיב לי?". זה אחד החסמים שמונעים מאנשים לצרוך טיפול. 

הבנתי שיש לי גם את היכולת לעשות זאת כי אני מדברת את השפה החברתית, התרבותית של הקהילה האתיופית. בגלל שיש לי שני כובעים: אני מטפלת קרוב ל-30 שנה ויש לי ניסיון קליני רב, ואני בת הקהילה האתיופית ומכירה את הניואנסים של הקהילה. אני גם מטפלת הוליסטית וכל החיים עניין אותי הטיפול המסורתי. אני מחזיקה ישן וחדש יחד וזה מאפשר לי להיות גשר בין שני עולמות. זה מאפשר לי לתת מענה מותאם למטפלים ולמטופלים, וזה מה שהאוכלוסיות האלה צריכות. 

ראיתי שיש קהילות נוספות במצב הזה: ערבים ישראלים, קווקזים, בוכרים. אנשים שעדיין חיים בקהילות עם התרבות שהיא ברמ"ח אבריהם. אני זוכרת אישה ממוצא מרוקאי שאמרה לרופא "בבית של ההורים שלי יש שדים ורוחות. אצלי בבית אין, אבל כשאני מגיעה להורים, הם נמצאים". בשביל הרופא היא פסיכוטית. בשבילי לא. רופא מסורתי או רב היה נותן לזה מענה אחר. או בחורה מהחברה הערבית שאומרת "השכנים כישפו אותי בגלל שהם רוצים להפריד ביני לבין הבעל שלי". אני מבינה את זה, זאת שפה נורמלית בקהילות האלה. 

הבשורה שלי נכונה ומתאימה לכל אוכלוסיה שיש לה עולם רוחני, מסורתי, קהילתי משלה והממסד לא מכיר את השפה הזו. אנשים שיש להם אורח חיים, נסיבות חיים, וקודים תרבותיים ייחודיים. אנשים שמדברים שפה רוחנית יותר מאשר מדעית. 

האמירה החברתית שצריך לשלם 400₪ לפגישה היא גם דבר שרציתי לעשות בו שינוי. זה מחזק את ההדרה ומחליש את האוכלוסיות האלה. אדם לא בוחר להגיע למשבר נפשי. מי שמגיע למצב שהוא זקוק לזה, צריכה להיות לו אפשרות לקבל טיפול. יש אמירה חברתית בקביעה במי מקבל טיפול פסיכולוגי ומי לא מקבל טיפול פסיכולוגי. מי שבמערכת ואין לו בחירה, מי שצריכה לקבל את מה שהמערכת נותנת לה. שיקבלו את המטפל שנתנו להם! ואולי הם לא מתחברים אליו? אולי הם לא מתאימים? אבל לא תהיה להם בחירה. גם בזה רציתי לעשות שינוי. לא רציתי שכסף יהיה המגבלה עבור מישהי שרוצה לעשות שינוי בחיים שלה. מה שהבנתי שאני רוצה, זה לעשות את התשלום בצורת דנאא, כמו שמקובל בחברות מסורתיות, כמו צדקה לרב, אתה שם כמה שאתה יכול ומקבל ברכה. הבנתי אחר כך שככה אי אפשר להחזיק ארגון. אבל העיקרון המנחה נשאר, שכמו שמבחינה טיפולית אני בונה תוכנית ייחודית לכל אדם לפי הצורך שלו ולפי הייחודיות שלו, לפי המצב הנפשי שלו בזמן נתון ובהתאם לנסיבות החיים המשתנות שלו, כך גם התשלום צריך להיות מותאם למצב הכלכלי של האדם. 

ואז הקמתי את "ווסטה צגה", חברה לתועלת הציבור.

נעמה: תוכלי לספר על פעילות המרכז?

ישיטו: התחלתי לתת טיפולים רב מערכתיים. בהתחלה הייתי המטפלת היחידה. כתבתי את החזון שאמר שהמרכז צריך לעבוד ב-4 צירים: 1. אבחון פסיכיאטרי בגישה אתנו-פסיכיאטרית 2. טיפול פסיכולוגי בגישה אתנו-פסיכולוגית 3. מרכז ייעוץ והכוונה למשפחות של מתמודדים בתחום בריאות הנפש. 4. הכשרת מטפלים בגישה הזו 5. קידום מחקר כך ששיטת העבודה תהיה מעוגנת אקדמית. הבנתי שזה דרוש כי הממסד לא יקבל טיפול שאינו מבוסס מחקרית. 

האוכלוסיה שהמרכז הוקם כדי לשרת היא מטופלים ממגוון שדרות החברה הישראלית, ובעיקר אנשים מחברות מסורתיות עם אורח חיים שמבטא תפיסה שמשלבת בין גוף, נפש ורוח. תפיסות שבטיות, מסורתיות, רוחניות, דתיות שונות מאלו של החברה המערבית. המטרה הייתה להנגיש את הידע הזה לממסד המערבי, וגם להנגיש את הגישה המערבית בטיפול לחברה המסורתית, שהרבה פעמים דוחה את הטיפול המערבי. אם כן, להיות מקום שמנגיש את התרבויות זו לזו, ושזה יהיה מרכז שמייצר ידע בתחום הזה. בעיני זה היה מתבקש, ולא ברור איך לא נוצר מקום כזה לפני 30-40 שנה. 

אנחנו נותנים שירות לפרטים שפונים, אבל גם לגופים כמו הסנגוריה הציבורית, הסוכנות היהודית, מכינות קדם צבאיות. היום אנחנו בתהליך לשיתוף פעולה עם קופ"ח כללית. 

היום המרכז מונה כעשרה מטפלים, חמישה יועצים בכירים, חמישה מנחים ומרצים, ושישה אנשי צוות. במרכז שלושה צירים מרכזיים:

1. מרכז קליני
2. גוף ידע לאנשי מקצוע
3. גוף שמחולל שינוי בתפיסה בשירותים במסגרות ציבוריות, פועל להטמיע את הגישה ולהביא לשינוי מדיניות. 

נעמה: תוכלי לספר עוד על דרך העבודה במרכז?

ישיטו: צריך לדבר ראשית כל על העקרונות המנחים בווסטה צגה:

העקרונות המנחים הם קודם כל עקרונות טיפוליים. כל מטפל שבא לתת טיפול נפשי נכנס למקום רגיש מאד. אדם פותח בפניו את קורות חייו, את סודות חייו, אנחנו מחויבים לבוא עם ראש פתוח וענווה. אנחנו לא יכולים לקחת כמובן מאליו שנוכל לפרש את הדברים לפי התרבות שלי ובית אבא שלי. כמטפלת אני צריכה לקחת בחשבון שאולי הדרך שבה אני מפרשת את הדברים היא לא בהכרח הדרך הנכונה במקום שממנו בא המטופל. אני צריכה לבוא כמה שיותר טבולה ראסה, כי העולם מגוון וגדול. לכן, אני צריכה לעשות עבודה עצמית כמטפלת ולזהות את הסטריאוטיפים שיש לי על כל מיני מגזרים וקבוצות, לדעת שככה אני חושבת על מרוקאים, על סודאנים, ואיפה השדים יוצאים לי סביב מטופלים ממוצא כזה או מעדה כזו. מה השם הזה, המוצא של האדם, הנראות של האדם, מעוררים בי. זה אלף בית של להיות מטפל. לנו כמטפלים אסור לטפל באנשים או לתת להם שירות מתוך עמדה סטריאוטיפית או דעות קדומות בלי להיות עם מודעות לעמדות שלנו. מודעות היא דבר מאוד מאוד חשוב. להכיר את עצמנו כמטפלים זאת חובה שלנו.

חשוב שנכיר בגבולות היכולת שלנו. למטפלים מסורתיים יש את היכולת להגיד "אני לא המטפל שלך. אני לא המטפל המתאים לך". ואנחנו הפסיכולוגים עם נטייה ל"כוחי ועוצם ידי". עשיתי תארים, למדתי שנים, ואני יכול לטפל בכל אחד. אני אוהבת שאדם אומר "זה גדול עלי" "אני לא מכיר" "אני לא יודע". 

חובה נוספת היא להכיר את הקודים של התרבות של האדם שאני הולך לפגוש. צריך ללמוד, לקרוא, להכיר, או לפחות ללמוד מהאדם שאני פוגשת. לדוגמא, איך מבשרים על מחלה בתרבות מסויימת? איך עושים את זה בשביל למזער פגיעה? כשאני באה לבשר על ADHD או סכיזופרניה, אני צריכה לדעת מה מקובל. להבין שיש אולי לאדם מולי תפיסות שונות משלי. למשל, אני צריכה לדעת שבקבוצות מסורתיות, שמרניות, קהילתיות יש חלוקת תפקידים אחרת בתוך המשפחה. כשאמא בחברה החרדית או בחברה הערבית או האתיופית, אומרת שבת ה-14 מטפלת בילדים כשאני בעבודה, שלא נקטלג אותה כילדה הורית, או נחליט שהיא גדלה ללא ילדות. אולי בתרבות הזו זה נותן העצמה ואחריות כשיש תפקיד ותרומה למשק הבית? צריך לשים לב לא לשפוט את הדברים דרך העיניים המערביות. 

עקרון נוסף הוא שימוש בדרכי פעולה של התרבות. לדוגמא, בהקשר של לבשר על מחלה או מוות, יש בחברה האתיופית טקס, יש נהלים כדי שהאדם לא יחווה את זה כהלם, כשוק, כדי שהנפש תוכל לעכל את זה. למשל בשבוע שעבר אמא שלי השאירה לי הודעה שנסעה לבאר שבע כי אמרו לה שאחותה של גיסתה נפטרה. אז היא אמרה "אני ועוד כמה אנשים הולכים לבשר לה". מגיעים, נותנים לבן אדם לאכול ולשתות, נותנים לה מעטפת. מציעים לה את המשאבים הקהילתיים והתרבותיים, אנשים שמכירים אותה והם מוכרים בקהילה כאנשים בעלי יכולת להחזיק את הבשורה הזאת. כך ממזערים חוויות טראומטיות. לכן, למשל היום, דיברתי עם מישהי שתיארה שהיא במצב קשה. אמרתי לה "תבואי עם מישהו מהמשפחה שאת סומכת עליו והוא אדם משמעותי בשבילך" והסכמנו שתבוא עם אחותה. 

עקרון נוסף הוא לחפש כוחות, בריאות. מטפלים לומדים לחפש פתולוגיה. אבל בגישה שלי אני מחפשת מקומות של משאבים, כדי שהאדם ימצא בתוכו משאבים ויכולות.

עוד עקרון הוא לחפש משאבים לא רק בפרט אלא גם בתרבות, בחברה, במשפחה, בקהילה, בסביבה, כוחות שיוכלו לעזור לו. זה יכול להיות רב. זאת יכולה להיות חברה. להבין את הפרט כחלק מקבוצה, מחברה. להשתמש במשאבים של החברה. זאת תפיסה לא מערבית. הפרט הוא באופן מובנה חלק מהחברה שלו. למשל בחברות מסויימות תהיה התגייסות של הפרט לצרכים החברתיים – למשל אם יש לוויה אני אבטל הכל ואלך, גם אם יש לי תור לרופא וכד'. ולהפך, תהיה התגייסות של החברה עבור הפרט. בתרבות שלי או בתרבויות שבטיות גם לשכנה יש זכות לקבוע לי תור לרופא ולקחת אותי אליו. בווסטה צגה רוב הפניות הן לא של הפרט אלא של אחות, דודה, שכן. 

בגישה האתנו פסיכיאטרית הבסיס הוא שאת רואה את המטופל בעיניים של התרבות ממנה הוא צמח. דוגמא נוספת הוא נושא הזמן. במערב הזמן מקובע. יש תרבויות שבהן הזמן נזיל יותר. "מחר בבוקר" יכול להיות בין הזריחה לאמצע היום. במערב השעה מחולקת לחלקים קצובים ואתה צריך להיות מקובע לחלקים האלה. בהתאמה שלי לתרבות אני גם רגישה לגישה הזו, לכן בווסטה צגה קובעים פגישה בשעה עגולה. 

עוד נושא מרכזי מאד הוא שפה. השפה הישראלית היא מאד ישירה, דוך תכלס ולעניין. תרבויות אחרות יש להן שפה עקיפה, מעגלית, שקשורה יותר לסינכרון עם הטבע. סמלים בטבע הם חלק מהשפה. אלה תרבויות שחיות לפי ארבעת היסודות וארבע רוחות השמיים. הזמן הוא אחר והשפה היא אחרת. אני צריכה להתאים את עצמי ליכולת שלהם לדבר איתי. מטופל אתיופי אולי ידבר בשפה מטפורית, עקיפה, מלאה בפתגמים וסיפורים. אם הקצבת לו 7 דקות, אפילו שעה, את לעולם לא תכירי את האדם. אתה מכריח אותו לדבר בשפה שלך, בקצב שלך, ואתה לא תקבל את המידע שאתה צריך בשביל להכיר אותו על מנת לתת לו אבחנה ותוכנית טיפול מותאמת. אתה בעצם אונס אדם לדבר בשפה שלא מתאימה לו. כשאדם אומר לך "כואבת לי הבטן" יכול להיות שהוא מתכוון שהוא בתקופה קשה ואתה חושב שהוא צריך אולטרסאונד. לכן אני נותנת לאנשים שעה עגולה. והזמן יותר ארוך ממה שנותנים בטיפול רגיל. האבחון נע בין שעה ורבע לשעה וחצי-שעתיים. 

עקרון נוסף הוא התייחסות להקשרי חיים. מהם האירועים או נסיבות החיים שהאדם או הקהילה עברו?

נעמה: תוכלי לספר על האופן בו מתקיים אצלכם אבחון?

ישיטו: האבחון הוא חלק משמעותי מאוד מהעבודה שלנו. הוא מתנהל בהתאם למספר עקרונות:

יוזמה אישית וליווי טיפולי - כאשר אני פוגשת את האדם לפעמים הוא מבקש לפגוש רופא. אני שואלת למה? הוא אומר "אני רוצה שהוא ייתן שם לדבר שאני סובל ממנו". אני מתחילה איתו מסע, פוגשת אותו כמה פעמים, אני עושה סיכום בעברית, בשפה מקצועית, ומעבירה לפסיכיאטרית, ואז אנחנו פוגשות אותו יחד, והאדם בא מוכן לשיח עם הפסיכיאטר, ואנחנו עושות את האבחנה ביחד. 

תפיסה קהילתית – כחלק מהאבחון אני גם שואלת אם יש מישהו שהיית רוצה שיבוא והפסיכיאטרית תשאל אותו שאלות. המטופלת יכולה לבחור את האדם. אולי מישהי שלא הספיקה לבוא, או מישהו שכן כבר בא. זה קשור לתפיסה שהיא לא לבד, יש משפחה או קהילה שלמה, רשת תמיכה. מדובר בתפיסה של יחד שמתבטאת בשפת דיבור רווחת. "אנחנו", "אצלינו זה ככה", "לקחנו", "עשינו".

אחד האירועים שטלטלו אותי כשעבדתי בבית החולים היה מקרה בו דודה באה מרחוק לאבחון והרופאה לא הסכימה להכניס אותה לפגישת איבחון של נער. ראיתי אותה יושבת מחוץ לדלת הרופא כשהדלת סגורה, יושבת ובוכה ואומרת "קמתי ב-4 בבוקר ונסעתי מצפת כדי להגיע לבית החולים". מסתבר שהיא גידלה את הנער כמו אמא, עד שהאמא הביולוגית שלו הגיעה לארץ והוא עבר לגור איתה. מסתבר שאחותה ילדה אותו בגיל צעיר והדודה, אחותה הגדולה, גידלה אותו כמקובל בתרבות של ערבות הדדית. מנגנון של רווחה בארץ ובתרבות שלנו זה המשפחה והקהילה שלוקחים אחריות על הפרט. כשהגיעו לארץ הסוכנות הכריחה את האמא לקחת אותו, והוא לא כל כך הכיר אותה והתחיל לפתח סימפטומים אובדניים. אם היא לא הייתה מגיעה לא היינו יודעים את כל זה. 

אווירה ביתית במרכז הטיפולי – בווסטה צגה יש אווירה של בית (כמו הטיפול המסורתי הוליסטי שהאדם בא לטיפול בבית המטפל ולא במשרד קר וממסדי). אנחנו יושבים גם בצורה יותר ביתית, על ספה. יש מים על השולחן, יש תה וקפה, ולעיתים מציעים קרקרים עוגיות או פירות למי שהגיע מרחוק. 

קבלת פנים מותאמת תרבותית – יש טקס של קבלת פנים שמותאם תרבותית. זאת תרבות שהטקסיות וקבלת הפנים מאד חשובה בה. אנחנו משקיעים בזה משאבים. מקבלים אנשים בסבר פנים יפות, גם כשהם מגיעים באיחור או מקדימים, יש  לנו חדר המתנה נעים ונגיש. מציעים להם שתייה. מקום למנוחה. אני יוצאת תמיד לקראת הבן אדם. אם צריך אני יוצאת החוצה לקבל אותו. יש פחות שימוש בהסבר מילולי בהכוונה להגיע אלינו. שימוש בסמלים שיש ברחוב מתקבל טוב יותר ולא שמות רחובות. ממש יוצאים החוצה לרחוב לקבל אותם ולכוון אותם. שהמוטיבים על הקיר יהיו צבעוניים ומוכרים. שאדם ירגיש שהוא מתקבל לבית חמים וטוב. טקסים של קבלת פנים מותאמים לתרבות והקשרי החיים של האדם הם מאד חשובים, יוצרים תהליכי בניית אמון וברית טיפולית. 

שילוב גישות טיפוליות – אני לא עושה הפרדה בין עבודת פסיכותרפיה לטיפול מסורתי הוליסטי. אני משלבת בין עולמות, בין גישות, בין מה שלמדתי במוסד אקדמי, מדעי, לבין מה שהאדם בא איתו. אני אומרת "אוקיי, זה מה שמקובל בתרבות שלנו, או במגזר שלכם ונראה איך אפשר לשלב את זה". השילוב קורה בצורה שהיא טבעית לי. למשל, אני עובדת בגישה סיביטיסטית, נותנת שיעורי בית ומשימות, תרגילי הרפיה מותאמים לאורח החיים של האדם, למה שהוא רגיל, מכיר ועובד לו. אני מכניסה לחדר הטיפול את העולם והשפה של האדם, המשאבים האישיים, הרוחניים והתרבותיים הם משאב עקרי וחשוב עבורי כמטפלת, וזה גם נותן בסיס טוב לאימון ועוזר בבניית מרחב בטוח בקשר הטיפולי.

אני מאד מתחברת לגישה האקזיסטנציאליסטית, לגישה הנרטיבית, וגם לגישה היונגיאנית המתאימות לתפיסות העולם של קהילות מסורתיות. למעשה היא מושתתת על תפיסות מסורתיות: איך להתייחס אל הנפש, הגוף, התודעה, יחסים, היקום, העונות, תזונה, צמחי מרפא, יסודות. אני מחזיקה מצד אחד תאוריות מערביות ומצד שני תאוריות מסורתיות, וכשאני יושבת מול המטופל אני נשענת על שני העמודים האלה. 

הבנת ההקשר התרבותי – בווסטה צגה אנחנו מפתחים שפה להנגשת מידע, להסברים אתיולוגיים לתופעות תרבות, בעיקר לתופעות תרבות מערבית, שלרוב הקהילה האתיופית לא ידעה עליהם ולא הכירה. לכל אדם הסבר על מושגים ותופעות יעשה בשפה שלו. למשל על מיניות, על מוות. בעצם כל מה שלמדנו ואנחנו יודעים, האינטואיציות שלנו על החיים של אדם, על מבנה המשפחה, על כל מה שמרכזי בחיי הנפש של האדם, הוא לא אוניברסאלי, הוא שונה מתרבות לתרבות. אז מה שלמדנו כאנשי בריאות נפש במוסד האקדמי בעצם משקף את האופן שהדברים טבועים בחברה המערבית, אבל בכלל לא מתאים לתרבות האתיופית או לתרבויות אחרות שיש להם הסברים ותפיסות אחרות על תופעות והתנהגויות. 

התייחסות להקשרי חיים וארועים משמעותיים – האינטייק בווסטה צגה מותאם תרבותית. ומתייחס להקשרי חיים, ולוקח בחשבון אירועים משמעותיים בחיי האדם, המשפחה, הקהילה והחברה שלו שהם בסיס לעיצוב אישיותו של האדם. כשאני שואלת אותו באיזה עלייה עלית? באיזה שנה עלית? בשנות ה-80 או שנות ה-90? כבר יש לי המון מידע שהוא קריטי. תאריך הלידה והשמות של האדם נותנים בסיס להבנת אירועים משמעותיים בחייו. למשל, אנשים שנולדו לפני ה-7.10.23 או אחרי יש להם סיפור חיים שונה שמשפיע על תפיסת החיים והבריאות הנפשית שלהם. גם המלחמות של השנתיים אחרונות יש להן השפעה שונה מאדם שזה האירוע הקשה הראשון שהוא חווה בחיים לעומת אדם שעבר את העלייה בשנות ה-90, אלה שעברו בסודן חוויות טראומטיות קשות בתוספת לאירועים קולקטיביים אחרים. בעיות התמכרות מקורן לעיתים קרובות בחוויה טראומתית שהובילה לפתרון רגעי של שימוש בחומרים ממכרים, ועם הזמן הפתרון הפך לבעיה. אני שואלת במה אתה מאמין? כך גיליתי על אנשים שהם נמצאים בכת, או בזרם דתי אחר שמתנגש עם הרוח והדת היהודית, או בעיות מורכבות של זהות דתית, "בחוץ עם כיפה ובימי שבת מתפלל בבית כנסת, ובימי ראשון בכנסייה". אלה שאלות שאף פסיכולוג לא שואל, ולעיתים מקור המורכבות נמצא שם. 

נעמה: מהן הפעילויות של המרכז?

ישיטו: כרגע השירותים ניתנים למבוגרים מגיל 18 ומעלה. הפעילות כוללת:

• מרכז קליני- מטופלים שמגיעים באופן פרטי לקבל מגוון טיפולים או אבחון פסיכיאטרי ומטופלים שמגיעים דרך ארגונים שונים לקבל טיפול או אבחון פסיכיאטרי.
• קליניקות ברחבי הארץ: בחדרה, בחיפה, בתל אביב, בלוד, בנס ציונה ובקריית גת. המשרד הראשי יושב בחדרה ויש קליניקה בחדרה. זהו גם מקום פרקטיקום לסטודנטים.  

• יצירת גוף ידע דרך מחקר- למרכז ליווי אקדמי של חממת נבט באוניברסיטה העברית שבראשו עומדת פרופ' דורית ברויירסטרייר. פרופ' יוחאי נדן עוסק בהדרכה קלינית. בחממה עובדים עם גישה מודעת הקשר, ונבנתה שפה משותפת של חממת נבט וווסטה צגה. 
• הכשרה- הכשרת אנשי מקצוע וארגונים שמבקשים סדנאות, הדרכות או ייעוץ. במרכז מתקיים קורס שנתי להכשרת מטפלים. ההכשרה מיועדת לאנשי מקצוע בתחום הטיפול שהמפגשים שלהם ביום יום הם עם אוכלוסיה מגוונת תרבותית. מי שפוגש בקליניקה, או במרפאה, או במחלקה של בי"ח מגוון אוכלוסיות ובוער בו לדעת ולעשות את זה באופן נכון ומקצועי יותר – הקורס הוא עבורו. הקורס מלמד את העקרונות של הגישה הטיפולית המותאמת תרבות. מדברים על התפיסה הטיפולית והרציונל שמאחוריה. לומדים על קהילות מסורתיות. לומדים על הטיפול המשלב, מבוא לגישות מערביות והביקורת עליהן, גישה הקשרית, גישות מסורתיות, ואינטגרציה בין הגישה המערבית והמסורתית. יש בלימודים הרבה התנסות ודגש חווייתי. הקורס מתקיים בשיתוף פעולה עם לימודי המשך של אוניברסיטת חיפה. מתקיים ערב חשיפה למעוניינות להכיר את המרכז ואת הלימודים. אפשר לעקוב אחרינו בפייסבוק בדף של ווסטה צגה[2].
• חשיפה של הקהילה האתיופית לטיפול המערבי, הכשרת לבבות וחיבור עם אנשי דת ורוח דרך טיפול משלב. 
• שינוי מדיניות- השפעה על קובעי מדיניות להטמיע את הגישה הזו במערכות ציבוריות בחברה הישראלית.
• כנס שנתי- הכנס השנתי של ווסטה צגה יתקיים זו השנה החמישית,  ב-29/4/2026, לזכרם של יהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל (יום הזיכרון הממלכתי מתקיים ביום ירושלים בהר הרצל). הכנס מהווה מרחב ייחודי למפגש בין הנצחה, הכרה ,עיבוד של טראומה היסטורית ושיח מקצועי עכשווי. הכנס מוקדש לזכר יהודי אתיופיה שנספו במסע לישראל דרך סודן ובכלל, ומפגיש אנשי מקצוע הנותנים שירות לציבור האתיופי בחברה הישראלית, כגון: אנשי חינוך, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, אנשי בריאות ורווחה, חוקרים, סטודנטים וכו', הפועלים עם קהילת יוצאי אתיופיה ועם החברה הישראלית בכללותה. הכנס נערך בשיתוף פעולה עם הקריה האקדמית קריית אונו.

נושא הכנס השנה – "נעדרים/ות: השיבה הביתה לאחר היעדרות, וההתייחסות גם לאלו שעדיין נעדרים". הוא מבקש לעסוק במשמעויות האישיות, המשפחתיות והחברתיות של היעדרות ממושכת, שיבה ותקווה, מתוך חיבור עמוק בין מה שהיה במסע של יהודי אתיופיה לארץ לבין המציאות הישראלית העכשווית ולשיח הציבורי והטיפולי סביב סוגיית החטופים/נעדרים.

השנה בכנס נרצה להנציח ולהנכיח את המסע לישראל, ונשאף לייצר חיבור בין העבר להווה דרך מה שאנו עוברים בחברה הישראלית כיום. בנוסף, נציג את פעילות מרכז ווסטה צגה, ואת המענה שהוא נותן לקהילה האתיופית בתחום בריאות הנפש.
נקיים הרצאות, פאנלים מקצועיים, פאנל עדויות , ותהיה הזדמנות לעיבוד תוכן הכנס בקבוצות, לצד הצגת ידע יישומי מהשטח, במטרה לקדם גישה טיפולית מותאמת תרבות והקשרי חיים לאוכלוסיות מגוונות, להעמיק את ההבנה המקצועית, ולחזק את החיבור בין ידע אקדמי לשדה הקליני וחברתית.

נעמה: תוכלי לסיום לספר לי על משמעות השם ווסטה צגה?

ישיטו: משמעות המילה ווסט היא פנים ומשמעות המילה צגה היא חן. יחד ״ווסטה צגה״ היא השתקפות פנימית של האדם על פניו, החן הפנימי או ניצוץ אלוהי פנימי המשתקף החוצה. ״ווסטה צגה״ הוא גם שמו של אחד המקומות הקדושים של יהודי אתיופיה באתיופיה. בתקופה בה המסיונרים הנוצרים רצו למחוק את יהדות אתיופיה צדיק בשם אבא צגה הורה למות על קידוש השם, לא לוותר על הזהות היהודית וליפול מצוק גבוה לתהום למטה. לאחר מעשה זה תחת הצוק הופיע מעיין שלימים הפך למעיין מקודש שמימיו עושים ניסים ונפלאות בריפוי אנשים בכלל ובמיוחד בתחום של מצוקות נפשיות, והוא קיים עד היום באתיופיה בהרי הסמן.

נעמה: תודה רבה. אכן השם מחזיק הרבה. הקמת מרכז ווסטה צגה והפעילות הטיפולית והציבורית שלכם היא כמו השבת ההכרה באותו חן פנימי, ניצוץ אלוהי, בערך של ההיסטוריה והאמונות של הקהילה האתיופית ובאופן רחב יותר של כל אדם, תרבותו ואמונותיו. תודה ששיתפת אותנו בעשייה שלך ושל המרכז שהיא דוגמא מעוררת השראה לפעולה של שינוי חברתי בשדה הטיפולי. תודה רבה!