טיפול חוקר מגדר: יבוא שיח אנטי טרנסי לשיח הטיפולי בישראל עומר אלעד ומעין שטנדל

הקהילה הטרנסית נמצאת בעשורים האחרונים בצומת טעונה בין נראות גוברת לבין התנגדות אלימה לקיומה. ככל שההכרה הציבורית בזהויות טרנסג'נדריות הולכת ומתרחבת, כך גם מתרחב המאבק על שליטה בגבולות הגוף, בזהות, ובזכות להגדרה עצמית. לצד הישגים משפטיים, חברתיים ותרבותיים בארץ ובעולם, ישנה החמרה משמעותית ומואצת במדיניות הציבורית בנוגע לסוגייה, המתבטאת בהפצה מכוונת של מידע שגוי ובחקיקת חוקים מפלים, במיוחד כלפי נוער וילדים על הקשת הטרנסית, ובסוגיית המרחבים הממוגדרים. שיח זה אינו מתרחש בוואקום אלא בתוך תהליך של נסיגה או קריסה של דמוקרטיות ליברליות בעשור האחרון, במקביל לעלייתו של פופוליזם סמכותני ודמוקרטיות חלולות. גורמים שמרנים ופופוליסטים מציגים לעתים את הדיון הציבורי סביב הקהילה הטרנסית כ"טרלול פרוגרסיבי", מאחר שתופעה זו קוראת תיגר על נורמות חברתיות מסורתיות, ובפרט על תפקידים בינאריים של מגדר ומבנים משפחתיים. פופוליסטים שמרנים משתמשים ברטוריקה אנטי-טרנסית ככלי לגיוס תמיכה, על ידי הצגת הדאגה לזכויות הקהילה הטרנסית כאג'נדה קיצונית ורדיקלית של "אליטות" המנסות לכפות אותה על רוב הציבור בניגוד לרצונו. רטוריקה זו מנצלת פחדים רחבים משינויים תרבותיים ומערעור על הסדר החברתי הקיים, מגיוון חברתי ומשחיקה לכאורה של ערכים מסורתיים. היא לא רק מעודדת פילוג אלא גם נותנת לגיטימציה למדיניות מפלה, להדרה ואף למחיקה והשמדה. יש לכך השפעות מרחיקות לכת על חייהם של א.נשים על הקשת הטרנסית בכל העולם, למשל, קרוב ל- 1,000 הצעות חוק אנטי-טרנסיות בארה"ב הכוללות איסור על טיפול מאשש מגדר, סגירת שירותים ומרפאות להתאמה מגדרית לאוכלוסייה הטרנסית באנגליה, ביטול הכרה בזהות מגדרית בהונגריה,  והרשימה עוד ארוכה. על רקע כל המתקפות הללו על האוכלוסייה הטרנסית,   הצהיר מכון למקין למניעת ג'נוסייד (The Lemkin Institute for Genocide Prevention) כי התנועה הטרנספובית היא תנועה בעלת מאפיינים      ג'נוסיידלים.

בתוך מרחב טעון זה, מתקיים שיח מקצועי ער על המרחב הטיפולי בעבודה עם מטופלים ומטופלות על הקשת הטרנסית, ועל מטרתו ותפקידו לנוכח המתקפה לא רק על הקהילה הטרנסית אלא על אמיתות הזהות הטרנסית עצמה. כתגובת נגד לצמיחתה של הגישה הטיפולית המאששת מגדר (gender affirming care), הופיעה בשנים האחרונות גישה המכונה "טיפול חוקר מגדר" (gender exploratory therapy) ומבקשת להציב אלטרנטיבה מתונה ואחראית לכאורה לטיפול בא.נשים על הקשת הטרנסית. גישה זו משתמשת בז'רגון ובכלים מעולם הטיפול באופן שמבקש לטשטש את משמעותה הפוליטית ומקשה על חקירה ביקורתית של טענותיה, ועל כך נבקש לשים זרקור ולשאול שאלות.

מאפייני הקהילה הטרנסית

גיוון מגדרי, כלומר חריגה ממוסכמות חברתיות לגבי התפקידים המגדריים, תועד לכל אורך ההיסטוריה האנושית. עם זאת, התהליך שבו חוויות של שונות מגדרית הפכו ממופע אנושי כללי לזהות אישית מובחנת, ובהמשך להיווצרותה של קהילה קולקטיבית, הוא תהליך חדש יחסית. כך גם הנראות הציבורית וההכרה החברתית בתהליכים אלה. אחד השינויים המהותיים שהתחוללו בעשורים הראשונים של המאה הקודמת הוא שאנשים על הקשת הטרנסית החלו לחפש מענה טיפולי ורפואי לחוויות המגדריות שלהם (זאת בניגוד למעבר מגדרי חברתי, שהיה אפשרי ללא תלות בשינוי הגוף).  המרחב הטיפולי הפך אפוא לקריטי עבור אנשים על הקשת הטרנסית, בשל האופי ההיסטורי והתרבותי של התפתחות הזהות הטרנסית ודרישת הזכויות בחסות הממסד. שינוי זה הוביל מצד אחד לפיתוח מנגנונים חוקיים, ביורוקרטיים ורפואיים המאפשרים לאנשים על הקשת הטרנסית לחיות במגדר שלהם, ומצד שני הגבירה את התלות במנגנונים חיצוניים לאישור המגדר, מה שהופך את הקהילה לפגיעה יותר מבחינה פוליטית.

נתונים עולמיים מצביעים על כך ש-0.6–3% מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם כטרנסג'נדרים. אחוזים אלו גבוהים יותר בקרב צעירים עד גיל 25. מדובר באוכלוסייה המתמודדת עם הדרה חברתית, כלכלית, פוליטית ואישית, וסובלת מאלימות אישית ומערכתית המופנית כלפיה. בישראל הקהילה הטרנסית מתמודדת אף היא עם אפליה והדרה חברתית משמעותית בכל תחומי החיים, המתבטאת בעוני (כ-80% מחברי הקהילה מצויים בשליש התחתון של ההכנסה), שיעורי אבטלה גבוהים (פי שישה מהממוצע), אלימות פיזית, מילולית וממסדית בשל הזהות המגדרית (כולל עלייה חדה באלימות המופנית כלפי הקהילה), אחוזי אובדנות גבוהים, וקושי לקבל מענה רפואי הולם.

היסטוריה של בריאות טרנסית בישראל

בישראל, העיסוק הציבורי בנושא הטרנסי היה במשך שנים רבות נטול ממד פוליטי של מאבק להכרה ולהסדרה. תחת זאת, הוא התבטא בעיקר בסיפורים אישיים שנתפסו כסנסציונים, ויצרו חשיפה נקודתית של הקהל הרחב לתופעה הטרנסית כקוריוז תרבותי. כך, למשל, בשנות ה־60 הופיעה בישראל כוכבת הקברט הטרנסית הצרפתייה בעלת שם הבמה קוקסינל, שזכתה לסיקור נרחב בעיתונות התקופה. בדיעבד ידוע כי להופעות אלה היו השפעות מרחיקות לכת על צעירות טרנסיות בישראל, שנחשפו דרכן לאפשרות של התאמה מגדרית. צעירות אלה - ובהן גילה גולדשטיין, אפרת טילמה וננסי שניידר - הפכו לימים לדור הוותיק של הקהילה הטרנסית בישראל. במקביל, השם "קוקסינל" הוטמע בתרבות הישראלית הן כמילת גנאי והן ככינוי שנוכס בגאווה בידי נשים טרנסיות ואנשים קווירים. עם זאת, במשך שנים רבות לא התקיימה בישראל תשתית רפואית וממסדית להתאמה מגדרית, ותהליכים אלה בוצעו כמעט תמיד מחוץ לגבולות המדינה.

הוועדה לשינוי מין בתל השומר, שהוקמה ב- 1985 במסגרת חוזר משרד הבריאות 39/86, מהווה נדבך משמעותי במערכת הבריאות הציבורית בישראל לטיפול באנשים טרנסג'נדרים המבקשים לעבור תהליך התאמה מגדרית הכולל ניתוחים רפואיים ושינוי הרשומות המגדריות הרשמיות. ההליך, שנוסד לאחר אירועי תקשורת ושיח ציבורי שליליים בשנות ה-80, התבסס על פרדיגמה מתקנת הרואה בחציה מגדרית פתולוגיה המחייבת אבחון וסיווג רפואי לצורך "תיקון" הפרט. הוועדה, המורכבת מאנשי מקצוע רפואיים ופסיכולוגיים, פעלה כמסנן בלעדי (gatekeeper), המחייב את ההוכחה של "טרנסקסואל אמיתי" (על פי פרוטוקולים מיושנים שחילקו א.נשים על הקשת הטרנסית לטרנסקסואליות ראשונית ומשנית והתנו זאת בהטרוסקסואליות ובהעדר התנהגויות סיכוניות או חריגות), ומכתיבה תהליך ליניארי המחייב תקופת חיים במגדר הרצוי, טיפול הורמונלי ולאחר מכן ניתוח לשינוי איברי המין. ביקורת משמעותית הועלתה כלפי הוועדה על כך שהיא משליטה סכמה בינארית מחמירה של מין ומגדר, המקשה על הבעת מגדרים וסובייקטיביות מחוץ לקטגוריות הברורות, וכן מעוררת חשדנות בנוגע לבריאותם הנפשית של הפונים ויוצרת מחסומים בירוקרטיים מיותרים.

עם התפתחות גוף הידע בנושא בריאות טרנסית והעלייה הברורה במחקר ובפרקטיקה של גישות טיפוליות מאשררות מגדר (gender affirming care), וכן העלייה הניכרת בנראות ובקבלה של גיוון מגדרי, עלו דרישות לשינוי הנוהל. לאחר 30 שנה, נוהל חדש פורסם ב- 2014 עם עדכונים משמעותיים שמדגישים גישה תומכת ומכילה יותר כלפי אנשים טרנסג'נדרים. העדכונים כללו ביטול ההגבלות הישנות ומעבר לקריטריונים שמתאימים לסטנדרטים בינלאומיים עדכניים של ה- World Professional Association of Trans Health) WPAT). שינויים אלו מתמקדים בהפחתת הפיקוח הנוקשה של הממסד הרפואי על תהליך ההתאמה המגדרית ובהרחבת ההכרה בדרכים שונות של ביטוי מגדרי, תוך מתן מקום רחב יותר לאוטונומיה של הפרט. בנוסף, הנוהל הוסיף מינוי של נציג.ת ציבור מהקהילה הטרנסית. כיום הוועדה תופסת עצמה כמענה מולטי-דיסציפלינרי שמטרתו להיות מיטיב ומלווה לא.נשים על הקשת הטרנסית. יש לציין כי מדיניות הוועדה ממשיכה להוות מכשול ומנגנון פיקוח שמגביל את האוטונומיה של אנשים טרנסג'נדרים, ומנוגד לגישות מתקדמות יותר שמשתמשות במודל "הסכמה מדעת" כדי לאפשר מענה מהיר ולא פתולוגי לצרכיהם של א.נשים על הקשת הטרנסית. מאידך, קולות ההתנגדות שעולים ביתר שאת בעשור האחרון, קוראים להחמרת והידוק הפיקוח, ובמידת מה חזרה למודלים מיושנים המחילים מבחנים ובודקים מי באמת על הקשת הטרנסית ומי אינם, ומתנים בזאת גישה למשאבים.

חשוב לציין כי עצם קיומה של ועדה להתאמה מגדרית משנה את הפנומנולוגיה של הזהות הטרנסית. הוועדה היא גוף חוקר - שחוקר את הפרט לבחון את התאמתו ותקינותו - ולא גוף המאפשר חקירה ודינמיות בתוך הזהות המגדרית. בהגיעם לוועדה שאמורה לספק אישור ונגישות למשאבים, א.נשים על הקשת הטרנסית מתאימים את הסיפור שלהם לסיפור אותו הם יודעים או חושבים שהם אמורים לספר. דבר זה נכון גם לשאר המרחבים הטיפוליים (אך לא רק) בהם מתרחש מפגש בין הזהות הטרנסית לבין תרבות הגמונית סיסג'נדרית (לא טרנסית), וחלק מהפעולה המיטיבה של טיפול מאשש מגדר היא הכרה במתח הזה ובניית מרחב המאפשר חקירה שלא תהיינה לה השלכות שליליות.

עם כך, בהתהוות המאבק הטרנסי א.נשים על הקשת הטרנסית החלו להתעקש על זכותם למענים רפואיים, לתיקונים בירוקרטיים, ולהגנה מאפליה, ואף יתרה מכך - לחופש ושחרור מכבלי המגדר. במקביל, המאבק הטרנסי הציבורי במקומות רבים ומשפיעים בעולם וגם בארץ התמקד בדה-פתולוגיזציה של זהויות טרנסיות. המסע של הזהות הטרנסית כזהות פוליטית שיש לעגן באמצעים שונים מתקיים במתח שבין דחייה של המסורות הרפואיות הדכאניות לבין אימוץ של פרקטיקות רפואיות מאששות מגדר, הנחשבות כיום חיוניות לרווחה נפשית ולחופש מגדרי. הישג משמעותי נרשם עם פרסום המהדורה ה-11 של סיווג המחלות הבינלאומי (ICD-11) על ידי ארגון הבריאות העולמי, שם "אי-התאמה מגדרית" (Gender Incongruence) הוצא מפרק ההפרעות הנפשיות ועבר לפרק העוסק בבריאות מינית, מהלך המכיר בכך שזהות טרנסית אינה מחלת נפש (World Health Organization, 2019). בנוסף, גם ב- DSM שונו ההגדרות של ההפרעה מ"הפרעה בזהות המגדרית" ל"דיספוריה מגדרית" וטרנסג'נדריות כבר לא נחשבת הפרעה נפשית. ההשלכות של שינויים אלו היו משמעותיות. כך למשל ברגע שטרנסג'נדריות בפני עצמה כבר לא נחשבת הפרעה מתחום בריאות הנפש, מוסדות כמו ביטוח לאומי נאלצו להתייחס לכך ולנקוט עמדה ברורה. במקרה של ביטוח לאומי, בעקבות עבודה עם ארגוני הקהילה התוצאה הייתה מיטיבה שכן הובהר שהמצוקה החברתית והאישית וכן האפליה הנלווית לדיספוריה מגדרית, יכולות להוות זכאות לקצבת נכות.

בעקבות השינויים בוועדה, בהנחיות הבינלאומיות לבריאות טרנסית, בשיח הקהילתי הער וכניסת פעילים וארגונים לשיח המקצועי, הקהילה הטרנסית המקומית חוותה תנופה של בניית שירותים ייעודיים או מותאמים לקהילה תחת המודל של טיפול מאשש מגדר כגון מערכים סוציאליים, דירות מעבר, מרפאות של רפואת משפחה, אנדוקרינולוגיה וכירורגיה, ועוד, אולם המתח המתואר נשמר והאמון בין א.נשים על הקשת הטרנסית לבין העולם הטיפולי המלווה אותם ממשיך להיות שברירי.

טיפול בא.נשים על הקשת הטרנסית

"טיפול מאשש מגדר" התפתח במקביל למאבקים החברתיים וצמח מתוך מאבק בהיסטוריה של פרקטיקות המרה וטיפול פתולוגי בזהות טרנסג'נדרית ובזהויות להט"ביות ככלל. כלומר, "טיפולים" שמתייחסים לנטייה המינית ו/או לזהות המגדרית כבעיה שניתן לפתור באמצעים "טיפוליים", החל משיח וחקירה לכאורה, וכלה במעשי אלימות פיזית ומינית מפורשים, שנועדו להשיב בכוח את החורגים מהנורמות המגדריות והמיניות לתלם. "הגישה המאששת מגדר" מבוססת על הכרה בזהות המוצהרת של המטופל.ת, תוך רגישות להתפתחות אישית, הקשר תרבותי, והתערבויות הולמות לפי גיל. מודלים כמו GALA – Gender Affirmative Lifespan Approach (Spencer et al.,2021) מדגישים חוסן נפשי, ידע מגדרי, וקידום בריאות נפשית באמצעות שיתוף פעולה בין-תחומי ומשפחתי. עקרונות הגישה המאששת הינם: הכרה בגיוון מגדרי כחלק מהטבע האנושי ולא מחלה שיש לטפל בה, כיבוד זהות המטופל.ת כך שהמרחב הטיפולי יהיה מיטיב ויאפשר חקירה ובדיקה, טיפול הוליסטי המתייחס לזהות המגדרית כחלק ממכלול מרכיבי האדם, דחיית טיפולי המרה, והסכמה מדעת. בגישה זו, תפקיד המטפל.ת הוא ללוות את המטופל.ת, לוודא שיש להם את המידע הפרקטי והאישי שהם זקוקים לו לתהליכי קבלת החלטות, ולאפשר מרחב לשאילת שאלות שאינו מערער על הזהות עצמה.

על רקע זה אנו עדים לעלייתה של גישה טיפולית-לכאורה חדשה המכונה "טיפול חוקר מגדר" (Gender Exploratory Therapy), המוצגת כחלופה מתונה ואחראית לטיפול המאשש מגדר. טיפול חוקר מגדר מתואר כגישה שאינה מכוונת לתוצאה קבועה (הזדהות עם מין או מגדר), החותרת לחקור ולהבין את הגורמים של המצוקה המגדרית, אותה הגישה תופסת כרגשות שליליים כלפי הגוף הביולוגי, ולאפשר פתרונות אחרים שאינם בהכרח תהליך התאמה מגדרית. הגישה חותרת לטפל במצבים נלווים כגון הרצף האוטיסטי, הפרעות קשב, והתמודדויות נפשיות, כפתרון חלופי לדיספוריה המגדרית (זאת בניגוד לגישה המאששת שרואה במצבים אלו נלווים ולא בהכרח קשורים לדיספוריה המגדרית). הגישה החוקרת דורשת תהליך ממושך של מפגשים קבועים שמטרתו באופן מוצהר לעכב תהליכי התאמה מגדרית בתקווה להימנע מהם.

גישה זו זוכה לביקורת חריפה מצד רבים, הרואים בה למעשה סוג של "טיפול" המרה. אף שהגישה מציגה עצמה ככלי ניטרלי שמתיימר להיות שווה ערך לטיפול מאשש מגדר, הביקורת מצביעה על כך שהטיפול משקף עמדה ספקנית מפקפק באמיתות הזהות המגדרית של המטופלים, ובפועל מעכב או מונע אישור חברתי ורפואי של הזהות המגדרית. בטיפול זה יש נטייה לחקור את שורשי הדיספוריה המגדרית כהתייחסות למקור פתולוגי כגון טראומה או מחלות נפש נלוות, גישה שמנוגדת להבנה כי גיוון מגדרי אינו בהכרח פתולוגי. מתנגדי טיפול חוקר מגדר טוענים כי הגישה עלולה לפגום בקשר הטיפולי, לפגוע בזכויות הפרט, ולהפעיל לחץ פסיכולוגי משמעותי על המטופלים, במקום לספק להם מרחב בטוח ותומך. ביקורת זו רואה בגישה החוקרת ניסיון לשמר את המצב הקיים (שהינו למעשה תיעדוף של סיסג'נדריות) ואת הנרטיבים המסורתיים על מגדר, גם במחיר של נזק למטופלים ומטופלות.

הכוח המטריד ביותר של טיפול חוקר מגדר טמון ביכולתו לאמץ כלים פופוליסטיים במעטה מקצועי. גישה זו מציגה את עצמה כאלטרנטיבה טיפולית "ניטרלית", תוך שימוש עקבי בשפה מדעית, בעגה קלינית ובסמלים של סמכות אקדמית ופרופסיונלית, כדי לבסס את הלגיטימיות שלה. כך היא חודרת אל מוסדות ההכשרה, משדרת רצינות מדעית למטפלים.ות (גם אלה שאינם בהכרח טרנספובים), ובמקביל מערערת באופן שיטתי את עצם הלגיטימציה של הזהות הטרנסית. זהו מנגנון בעל יכולת להסתגל ולהשתכלל אל מול ביקורות ותנאים משתנים, החותר לנצל את המתחים הקיימים ממילא בין מטפלים סיסג'נדרים למטופלים.ות מהקשת הטרנסית, ולמצב את החקירה הפתולוגית ודחייה מכוונת של תהליכי התאמה מגדרית ככלי טיפולי ראוי.

בישראל, תהליך זה מתרחש בעוצמה גוברת. בחזיתו ניצבות דמויות בולטות מהשדה הטיפולי כגון עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, ופסיכיאטרים החתומות על טורי דעה, פודקאסטים, מכתבי עמדה ותביעות, המשפיעות באופן פעיל על השיח הציבורי והמקצועי. מעט מהן אף נושאות הון תרבותי משמעותי בשדה הטיפול להט"בי, ודווקא בשל כך הופכות את החדירה של גישות אנטי-טרנסיות למורכבת ומטעה יותר. התוצאה של חדירה זו של גישות אנטי-טרנסיות לשיח המקצועי, היא התקפה ישירה על הנורמות של טיפול מאשש מגדר, שבוססו כאמור תוך מאמצים ומאבקים.

סוגיה אתית זו אינה נוגעת רק למהות הטיפול, אלא לשאלת הליבה של המקצוע הטיפולי כולו: האם ניתן לטעון לניטרליות כאשר עצם הזהות של המטופל.ת עומדת במבחן, והאם העמדה ה"חוקרת" אינה אלא שימור של יחסי כוח קיימים במסווה של אובייקטיביות טיפולית? זוהי דילמה מוסרית עמוקה, הקוראת לנו לבחון עד תום את הגבולות בין אחריות טיפולית לבין שימוש בכלים דכאניים ובכוח פוליטי מזיק.

חדירת הגישה לשיח הטיפולי הישראלי - דוגמאות מהשטח

בחלק הנוכחי נביא שתי דוגמאות לאופנים בהם הגישה החוקרת מגדר מנסה, ולהערכתנו מצליחה, למצוא את דרכה לתוך שיחים טיפוליים ישראלים בשנים האחרונות. הדוגמה הראשונה מדגימה מספר מאפיינים של הגישה החוקרת מגדר בגלגולה הישראלי. הדוגמה השנייה ממחישה את תהליך הנרמול שגישה זו עוברת בשיח המקצועי.

"ראשית אל תזיק" - קבוצת פעילות ומאמר אנונימי-חלקית באתר "אלכסון"

הדוגמה הראשונה אליה נתייחס היא מאמר שפורסם ב-26 בינואר 2025 בכתב העת הדיגיטלי אלכסון. המאמר נכתב על ידי מספר מחברים, שרובם בחרו להישאר אנונימיים, מתוך קבוצת "ראשית אל תזיק: קבוצת אנשי מקצוע למען שמירה על קטינים ובוגרים צעירים מפני טיפולי התאמה מגדרית". התייחסויות מפורטות ומעמיקות יותר לטיעונים שבמאמר ולבעייתיות שבהם ניתן למצוא במאמר התגובה החשוב, שחובר על ידי נשות מקצוע העוסקות בעבודה עם אנשים מגווני מגדר: "זהירות ללא הדרה". ב"זהירות ללא הדרה", מוצעת סקירה של העקרונות של טיפול מאשש מגדר, כפי שהם מוצגים בנייר עמדה בנושא של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA). לאחר מכן, הטענות המועלות במאמר "רגע לפני", נבחנות לאור נייר עמדה זה והספרות המחקרית בנושא, כמו גם לאור הדמוניזציה וההפחדה ביחס לטיפולים להתאמה מגדרית, שהופכים שגורים בשיח החברתי. בחיבורנו, אנו מבקשים להתמקד לא בטענות של המאמר "רגע לפני", אלא במאפייניו השיחניים וכך, לסמן את מאפייני השיח והקידודים שעשויים לאפשר לזהות אותו גם כאשר הוא מסתווה יותר, כמו בדוגמה שבחלק הבא.

יש לתת את הדעת על אתר הפרסום של המאמר. מרבית הטקסטים האנטי טרנסים שהתפרסמו בעברית, פורסמו באחד משני סוגי אכסניות: הסוג הראשון הוא כלי תקשורת שיש להם אג'נדה אנטי טרנסית ברורה, כמו לדוגמה ערוץ 14 (ראו למשל), שאינם מסתירים את גישתם השמרנית ויחסם לקהילה הטרנסית מובן כהמשך ישיר של גישה זו. הסוג השני, והמבלבל יותר הוא כלי תקשורת כגון מאקו גאווה, שמתיימרים ל"נייטרליות עיתונאית" ומפרסמים פרסומים ברוח אנטי טרנסית מובהקת (ראו למשל) או מרומזת יותר או פחות (ראו לדוגמה, או לחלופין), אך במקביל מפרסמים גם פרסומים אוהדים ביחס לקהילה הטרנסית (ראו לדוגמה) ואף מתכסים באצטלה ליברלית (כמו שניתן להבין מכך שמדובר במדור הגאווה של מאקו). במקרה של המאמר בו אנו דנים, האכסנייה, אלכסון, משתייכת לסוג השני והמתוחכם יותר. אומנם התפרסם בה לאחרונה עוד פרסום ברוח אנטי טרנסית מובהקת (ראו למשל), אך מספר שנים קודם הופיעו בה פרסומים אוהדים יותר ביחס לטרנסים (ראו לדוגמה). כמו כן, כתב העת "רואה עצמו חלק מהומניזם כלל-עולמי במדיה הדיגיטלית" (אלכסון, אודות). כלומר, הוא משתמש בשפה ליברלית ומכוון לקהל שאינו מזדהה כשמרני.

בנוסף, בדומה לטקסטים רבים שהתפרסמו בעברית בגישה זו, גם המאמר הנוכחי נכתב על ידי גורמים המזוהים באופן מובהק עם שיח אנטי טרנסי (כמו לדוגמה אתר "ג'נדר קריטיקל ישראל", או ד"ר טל קרויטרו - אשר לה פירסומים לא מעטים בנושא). במקרה הנוכחי, מדובר בקבוצת "ראשית אל תזיק" שעמדתה בנוגע להליכים להתאמה מגדרית מצויה כבר בשמה המלא: "קבוצת אנשי מקצוע למען שמירה על קטינים ובוגרים צעירים מפני טיפולי התאמה מגדרית".

לצד זאת, בדומה לקבוצת "ג'נדר קריטיקל ישראל", גם זהות החברות בקבוצת "ראשית אל תזיק" אינה גלויה. למעשה, לצד מספר מחברים וקוראים ששמותיהם פורסמו, הקרדיטים בתחתית המאמר מתחילים כך: "המאמר הוא פרי עבודה משותפת של קבוצת כותבים ושל קבוצת "ראשית אל תזיק". … (רוב חברי הקבוצה ביקשו להישאר אנונימיים)" (ההדגשה במקור). בנוסף, בחלק התודות מופיע גם "קורא שהעדיף להישאר אנונימי". שימוש זה באנונימיות עשוי לשרת מספר פונקציות. כמו שניתן לשער, הבחירה באנונימיות מאפשרת לכותבים לפרסם את דעותיהם מבלי להתמודד עם הביקורת המקצועית שהן עשויות לעורר. אולם, נבקש לטעון ששתי הפונקציות המרכזיות של השימוש באנונימיות הן דווקא אחרות: ראשית, ההכרזה על כך שחלק מהמחברים ואחד הקוראים העדיפו להישאר אנונימיים, מבקשת לאשש את הנרטיב לפיו מחברי המאמר משתייכים לקבוצה נרדפת ומוקעת שמסוכן להשתייך אליה. בכך, הם מציבים עצמם כמעין "אנדר דוג" אל מול הקבוצה הדומיננטית לכאורה של טרנסים ובני בריתם (על אף שבפועל אנשים טרנסים רחוקים מלהיות קבוצה דומיננטית חברתית וטרנספוביה אינה תופעה נדירה חברתית), כפי שנראה גם ביחס למאמר הבא. שנית, ובאופן משלים, האנונימיות מאפשרת לייצר מצג (שלא ניתן להפריך) של ריבוי כותבים העומדים מאחורי המאמר, ולרמוז שיתכן מאוד שיש עוד תומכים רבים לרעיונות המוצגים בו שאינם מעזים להשמיע את קולם. 

יש לתת את הדעת על כך שהשימוש באנונימיות הוא חריג במאמר המתיימר לאוריינטציה אקדמית (רשימת מקורות, שפה אקדמית, התייחסות לרקע האקדמי והמקצועי של הכותבים ועוד). אולם, הוא אינו חריג למדי בחיבורים המשתייכים לגישה ספציפית זו, בניגוד למשל למאמר התגובה "זהירות ללא הדרה", או הקווים המנחים של הארגון המקצועי העולמי לבריאות טרנסג'נדרית (WPATH), שמחבריהם חתומים עליהם בגלוי. למעשה, קבוצת "ראשית אל תזיק" הולכת בעקבות דו"ח קאס הבריטי, אליו היא גם מפנה לאורך המאמר. דו"ח קאס מסכם את מחקרה והמלצותיה של ועדה שהוקמה ביוזמת שירות הבריאות הלאומי בבריטניה ב-2020 על מנת לגבש המלצות לטיפול בנוער וצעירים טרנסג'נדרים במרפאות שירותי מגדר. הדו"ח התפרסם בגרסתו הסופית באפריל 2024. שמו של הדו"ח הוא על שם רופאת ילדים בשם הילארי קאס שעמדה בראש הוועדה, בעזרת צוות מדענים מאוניברסיטת יורק. אולם זהויות אנשי המקצוע האחרים שהיו מעורבים בחיבור הדו"ח נותרו עלומות ונותר לקוראת רק לשער אילו הטיות ומניעים עשויים היו להיות להם (להרחבה על סוגיית השקיפות והמהימנות ראו). בדומה לכך, זהות המחברים הושמטה, גם בדו"ח בעל נימה קרובה ואף נחרצת יותר בגישתה האנטי טרנסית שהתפרסם השנה (2025) על ידי מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית. בחירה זו מעוררת תהייה במיוחד כשמדובר בסקירות שאמורות להיות בלתי תלויות ונטולות פניות.

מאפיין נוסף של הגישה טיפול חוקר מגדר ושל השיח האנטי טרנסי בכללי, שניתן לזהות גם במאמר הנדון, קשור לבחירה סלקטיבית של המחקרים אליהם מתייחסים ללא קריטריונים קוהרנטיים לבחירה זו, ועיוות המשמעויות והתוצאות של חלק מהמחקרים. ביקורת זו נשמעה גם על דו"ח קאס שהוזכר לעיל (ראו). ביחס לדו"ח קאס, ניתן לראות גם את ההשלכות המסוכנות של עיוותים אלו, כאשר המסקנות השגויות הנגזרות מהם מובילות לשינויי מדיניות דרמטיים. כך למשל, בעקבות דו"ח קאס, הוחלט לסגור את הקליניקה המרכזית בבריטניה שטיפלה בילדים ונוער מגווני מגדר, ולאסור על שימוש בבלוקרים ובהורמונים חוצי מין בטיפול בקטינים.

באופן דומה, ניתן לזהות את ההטיה של גישת הטיפול החוקר מגדר, על אף הסתוותה כ"ניטרלית" במשמעות שהיא יוצקת לתוך מושגי ה"חקירה" וה"המתנה":

יכולות להיות סיבות רבות לדיספוריה מגדרית ולתחושה של נתק מהגוף כולל הומופוביה מופנמת, טראומות, במיוחד כאלו של התעללות מינית, קשיים קוגניטיביים, אוטיזם, בעיות רגשיות וחברתיות, היבטים התפתחותיים של גיל ההתבגרות, הדבקה חברתית ועוד. עבור כל מטופל נדרש זמן רב ומרחב עבודה עם אופק פתוח, שיאפשרו להבין את רגשותיו ואת הדינמיקה הפנימית של נפשו. (ההדגשה אינה במקור)

 בציטוט זה מונים המחברים "סיבות רבות לדיספוריה מגדרית". הסיבות נעות בין כאלו המסומנות כבעיות ("הומופוביה מופנמת, טראומות, … קשיים קוגניטיביים") לכאלו המסומנות כזמניות וחולפות ("היבטים התפתחותיים של גיל ההתבגרות"). אין ברשימה עשירה זו ולו הנמקה אחת המתייחסת ברצינות לחוויית הזהות המגדרית של אנשים טרנסים, או להיסטוריה של הדרה, אלימות ודיכוי של הקהילה הטרנסית. אף על פי כן, מזמינה הפיסקה לקחת "זמן רב ומרחב עבודה עם אופק פתוח" לחקירה הטיפולית בנושא. אולם, כמה פתוח הוא אותו "אופק פתוח" של החקירה?

בסוף המאמר, ניתנת תשובה לכך:

אנו ממליצים על המתנה זהירה אשר הוכחה כיעילה במשך עשרות שנים, יחד עם פסיכותרפיה אקספלורטיבית, שאינה מאשררת ואשר אינה בגדר טיפול המרה. כל מטופל שמגיע לטיפול זקוק להכרה, לאמפתיה, לתמיכה, לכבוד, אבל אלה אין פירושם בהכרח הסכמה. ההמלצה היא לעמדה טיפולית אמפתית למצוקה של המטופלים, אשר בו זמנית גם שומרת עליהם מפני פגיעה עצמית מכל סוג שהוא, בדומה לטיפול באנורקסיה, אשר בו איש אינו "מאשרר" למטופלים את הטענה כי הם ״שמנים״. עמדה כזו תחפש ביחד עם המטופלים מה מתחולל בנפשם, מה יטיב איתם בטווח הרחוק, מי הם באמת וכיצד יוכלו להתחזק ולהתמודד עם האתגרים וכאבי הנפש המציפים, לקבל את עצמם הגופני-נפשי ולחיות בחיבור מיטיב ומלא ככל הניתן עם המציאות. (ההדגשות אינן במקור)

על אף שחשוב לכותבים להקדים תרופה למכה (או למעשה, לענות לטענות קיימות, כמו אלו של אשלי שהוזכרו לעיל) ולטעון שהגישה האקספלורטיבית אינה בגדר טיפול המרה, הגישה של טיפול חוקר מגדר מתאפיינת ב"עמדה טיפולית אמפתית למצוקה של המטופלים, אשר בו זמנית גם שומרת עליהם מפני פגיעה עצמית מכל סוג שהוא, בדומה לטיפול באנורקסיה". דהיינו, החקירה "ביחד עם המטופלים" מטרתה להבין כיצד יוכלו "לקבל את עצמם הגופני-נפשי ולחיות בחיבור מיטיב ומלא ככל הניתן עם המציאות". או במילים אחרות: תוצאות החקירה לעולם לא יהיו תמיכה בהליכים חברתיים או רפואיים להתאמה מגדרית, שכן אלו מובנים כפגיעה עצמית וכהתכחשות למציאות, שעל הטיפול לשמור מפניהן. לכן, על אף שלא מדובר בטיפול המרה, לכאורה, מטרת הטיפול היא "לעזור" לאנשים המתארים חוויה של דיספוריה מגדרית לא לעבור הליכים להתאמה מגדרית.

ההתייחסות להליכים להתאמה מגדרית כצורה של פגיעה עצמית, היא רק חלק מרטוריקת ההפחדה שבה מתאפיינים שיחים אנטי טרנסים והגישה של טיפול חוקר מגדר בפרט. המאמר רווי הפחדות ביחס להשלכות הנוראיות לכאורה של הליכים להתאמה מגדרית, כמו גם באמצעות חיבורם לתופעות פתולוגיות: "הואיל וחוסמי התפתחות מינית הניתנים לקטינים הם תרופה המשמשת במקור לסירוס כימי של עברייני מין", וכן: "ניתוחי כריתת שד", מונח שמחובר באופן מכוון להליכים כירורגיים שנעשים כתגובה לסרטן. כך, ההליכים להתאמה מגדרית נצבעים לכשעצמם בצבעים של חולי ופגיעה שאי אפשר להבין למה שאדם יבחר בהם.

בנוסף, רטוריקת ההפחדה שואבת הרבה מכוחה מהעיסוק בילדים ונוער. כך, נפתח המאמר במילים הבאות "בשנים האחרונות אנו עדים למספרים גדולים והולכים של ילדים ובני נוער המתארים מצוקה מגדרית, יוצאים בהצהרה על זהות טרנסית ומבקשים לעשות מעבר מגדרי חברתי ורפואי" (ההדגשה אינה במקור). ההתמקדות בילדים ובנוער היא כלי רטורי חזק ביותר: היא מעוררת דאגה ומסמנת את הסוגייה כבעיה חברתית שכן ילדים נתפסים כקבוצה פגיעה חברתית שמחובתנו להגן עליה והפגיעה בהם נתפסת כאיומה במיוחד. בנוסף, היא מצדיקה הלך רוח פטרנליסטי - אנחנו מסכימות כחברה שילדים אינם יכולים להחליט תמיד עבור עצמם ושלעתים על המבוגרים לקבל החלטות במקומם, למען טובתם. לכן אחת השאלות ששואלים הכותבים בתחילת המאמר היא "האם קטינים יכולים לתת הסכמה מדעת לטיפולים אלו?".

עם זאת, בפועל טענות המאמר אינן מתמצות בילדים ואף לא בילדים ונוער. למעשה, הארגון שמאחורי המאמר מתייחס ל"שמירה על קטינים ובוגרים צעירים מפני טיפולי התאמה מגדרית". במבט מעט קרוב יותר, נוכל לזהות כי למעשה גם הקו של בוגרים צעירים הוא שרירותי, שכן כותבי המאמר לא מביאים ולו תסריט אחד שבו עמדה רצויה או אף ניטרלית של אנשי מקצוע תהיה קבלה של הזהות המגדרית של אדם, בלי קשר לגילו. השימוש בילדים אפוא, הוא שימוש אינסטרומנטלי לצורך הדגשת הטענה, לא כי מדובר בטענה הרלוונטית בראש ובראשונה לילדים ולטיפול בהם. שימוש אינסטרומנטלי זה בנקודה רגישה חברתית (הגנה על גופם של ילדים) אינו חריג בשיח אנטי טרנסי, שמוצא מגוון דרכים להשתמש בנקודות רגישות ומפעילות (כגון: הצגת איום על בריאות הציבור, הצגת איום על נשים ובפרט באלימות מינית ועוד) כדי לסמן סובייקטים טרנסים כאיום חברתי.

"דיספוריה מגדרית והדמוקרטיזציה של המסמן" - מאמר ב"פסיכולוגיה עברית" ומפגש בכנס מקצועי

הדוגמה האחרונה שונה באופן מהותי מהקודמת ומהביטויים הנפוצים יותר של שיח אנטי טרנסי בשיח התרבותי. הדוגמה לעיל פורסמה בבמה ועל ידי קבוצה שמנכיחות בגלוי ובאופן סדרתי את הביקורת על מה שהן מכנות "אידיאולוגיית המגדר" (כלומר, על התייחסות לזהותם של אנשים טרנסים כקבילה) ועל "הטרלול הפרוגרסיבי". לעומתה, הדוגמה הבאה מראה כיצד גישה חוקרת מגדר יכולה למצוא את דרכה, באמצעות פלפולים תיאורטיים, גם להרצאה בכנס מקצועי טיפולי שעל פניו מתאפיין בגישה ביקורתית המאתגרת יחסי כוחות קיימים וסטיגמטיזציה על רקע התמודדות נפשית. להלן נבחן את השתלשלות האירועים מהחומרים הכתובים ברשת, דרך העלאת ביקורת נגד ההרצאה בפני הוועדה המארגנת על ידי אחד מכותבי מאמר זה (מעין) ושותפות בפניהן הוצף הנושא, ועד להתרחשויות בכנס עצמו. באמצעות בחינה זו ניתן יהיה לראות כיצד מרגע שמייצגי גישה חוקרת מגדר מצליחים "להכניס רגל בדלת", גם במרחבים שרואים עצמם ליברליים, היא מתחילה לעבור תהליך "כיבוס" במסגרתו היא הופכת לעוד דעה מבין מגוון דעות, ולא לעמדה ששוללת את ההגדרה העצמית והאוטונומיה של קבוצת אוכלוסייה שלמה.

בשלהי דצמבר 2024 התקיים במכללה האקדמית תל אביב יפו כנס בשם "פסיכוזה בעולם משוגע". תוכניית הכנס הייתה רוויית תכנים חברתיים ביקורתיים: על הפרעות אכילה כפסיכוזה חברתית, על שאלת ההגדרה של שיגעון, על חלופות אשפוז ועוד. אחת ההרצאות, שנכתבה בידי הביבליותרפיסטית והפסיכותרפיסטית הדס אורינגר, נשאה את הכותרת העמומה "דיספוריה מגדרית והדמוקרטיזציה של המסמן". תקציר ההרצאה לא היה פחות עמום מכותרתה:

יש שיח שאנו נתונים לו, חושבים בתוכו ומנסחים דרכו שאלות. מתוך כך, קשה כיום להתנער מהשאלה המגדרית, זו התוהה על המפגש בין הגוף לפרשנות, בין השיח עצמו אל האופן בו הוא נוגע בנו. ועניין זה מעורר סימנים קליניים: באיזה אופן נוגע בנו השיח, כמה הוא נוגע בנו, אילו ביטויים ומופעים הוא זורע בגופנו ובהווייתנו? הדיספוריה המגדרית היא שאלה רבת פנים, הנוגעת הן בגוף והן בהוויה, מערבת את הגוף החומרי, כמו את העמדה הנפשית. ככל שלא ניתן לחלץ אמירה כוללת, מן ההכרח לתהות על קנקנן של השאלות המתנסחות בחדר, שככל שהן קשורות בהוויה המדברת נוגעות תמיד בגוף, בשפה ובנקודת החיבור ביניהם. (חוברת תקצירים, כנס "פסיכוזה בעולם משוגע")

בקריאה ראשונה (וגם שניה ושלישית) קשה להבין מה בדיוק מחברת הטקסט מבקשת לומר בנוגע לדיספוריה מגדרית או לאנשים טרנסים, חוץ מזה שמדובר ב"שאלה רבת פנים" שנוגעת "בגוף, בשפה ובנקודת החיבור ביניהם". הדבר היחיד שעורר את חשדו של אחד המחברים היה הימצאותו של תקציר כביכול-נעדר-טענה זה בחוברת תקצירים לכנס שעוסק בפסיכוזה ושיגעון חברתי. היכן אפוא ממקם הטקסט את השיגעון? נשאלת השאלה.

לשם בירור שאלה זו, עשה אחד המחברים חיפוש מהיר על הכותבת ועמדותיה בנוגע לאנשים טרנסים. חיפוש זה העלה מאמר בעל כותרת זהה שהתפרסם באוגוסט 2024 באתר "פסיכולוגיה עברית". תקציר המאמר המקורי היה ארוך יותר ופחות עמום בנוגע לכיוון הביקורת. להלן שורות מתוך שתי הפסקאות האחרונות שבו:

אי היכולת להישען על הפונקציה הסימבולית מפגישה אותנו לרוב עם סובייקט הנדחף לפעולה ממשית על הגוף. ואולם הפעולה עצמה עשויה גם להחמיר את תחושת הסכנה המרחפת מעל הגוף שאיננו מתרצה ממקומו בשיח. זאת משום שלא ניתן להגיע אל ההתאמה השלמה שאותה מפנטז האדם הדיספורי.

מכאן ניתן לטעון כי מאחר שסבלו של הדיספורי איננו מגיע ישירות מגופו, אלא מהדיבור על אודות גופו (שאיננו קשור רק לגוף עצמו אלא תמיד מערב גם את האחר), לא מן הנמנע להסיק שההקלה בסבלו קשורה אף היא בדיבור, וכי פנייתו אל המרחב האנליטי מהווה הזדמנות להאט את הדחיפה לפעולה. משום שהדחיפה לפעולה עשויה להותיר בתוצאותיה את הדיספורי פעור עוד יותר, נותר עדיין בתחושת דיספוריה, אולי עתה אף חמורה יותר מקודמתה, ששוב איננה אוחזת בשם. (אורינגר, 2024, ההדגשות אינן במקור)

הבחירה בהליכים להתאמה מגדרית מובנת כאן תוך הסתייעות בהמשגה לקאניאנית כתוצאה של היעדר יכולת להסמלה וכפעולה סבילה "סובייקט הנדחף לפעולה ממשית על הגוף". כלומר, לא אדם שבוחר ויודע מה יהיה נכון עבורו, כי אם מי שיד נעלמה דוחפת אותו לפעולה. כמו כן, מובן "הדיספורי" (כמי שמוגדר כך על ידי חוויית הדיספוריה המגדרית בראש ובראשונה) כמונע מתוך פנטזיה על "התאמה שלמה". או במילים אחרות: איפה השיגעון? אצל הדיספורי שנדחף לפעולה ממשית, באופן כמעט יצרי או אוטומטי, בגלל שהוא אוחז בפנטזיה בלתי ניתנת להשגה. אורינגר אינה מותירה ספק לגבי כך בהמשך המאמר כשהיא כותבת: "הדיספורי מציג עמדה שבה מתקיים צמצום סמלי ברמה זו או אחרת, המופיע לעיתים בממשי כסוג של הזיה" (ההדגשה אינה במקור), וכן "...על אף שהשיח הדיספורי מציג אתר של בחירה חופשית ובלתי מוגבלת, הדחיפה לפעולה על הגוף איננה בחירה חופשית, אלא יותר דחף כמעט בלתי נשלט לנוע אל עבר שלמות כלשהי. … במובן זה, לכל הפחות, דומה השיח הדיספורי לזה של הפסיכוזה…".

בנוסף, כבר בתקציר אפשר לזהות את הפתרון שמציעה אורינגר לבעיית "הדיספורי", ברוח הגישה החוקרת מגדר: במקום "דחיפה לפעולה" - דיבור. או: טיפול בדיבור כחלופה להיענות לרצון בהליכים פיזיים להתאמה מגדרית. הליכים להתאמה מגדרית מובנים כבעלי סכנה הרת אסון "להותיר בתוצאותיה את הדיספורי פעור עוד יותר".

גם כאן, המשך המאמר עומד בהבטחה של התקציר המקורי ואף מתעלה עליה: "הקשבה לעצם הפנייה של הסובייקט שמולנו אל מרחב השיח האנליטי עשויה להאיר את משאלתו לזכות במעטפת סמלית שתאט מעצמה את הדחיפה לפעולה, ותגן מפני החפצתו הגמורה של הגוף". כלומר, אומרת לנו אורינגר: עצם הפנייה לטיפול כמוה כבקשה של המטופל מהמטפל להגן עליו מפני עצמו ולא להקשיב למה שהוא חושב בתמימותו שהוא רוצה. תחת זאת, המטופל בעצם מבקש מהמטפל הגנה מפני "החפצתו הגמורה של הגוף", דהיינו: הליכים להתאמה מגדרית. כאן ניתן לראות את החיבור שהוזכר לעיל בין הגישה החוקרת מגדר לטיפולי המרה: הטיפול הנפשי אמור לפי אורינגר להוות תחליף להליכים להתאמה מגדרית ולמחוק את הצורך הפנימי בהם.

אורינגר מוסיפה ומשתמשת בשפה שמבהירה את יחסה להליכי התאמה מגדרית כסוג של פגיעה עצמית והטלת מום: "אין להתעלם מכך שהסובייקט שלפנינו מחפש משמעויות עד זוב דם (באופן רב משמעי)". בנקודה מסוימת במאמר היא אף עושה זאת תוך אימוץ של שפה שמרנית קלאסית על טרנסיות: "בעידן הפוליטיקלי קורקט לא נהוג להחזיק עמדה התוהה על שאיפתו של הסובייקט לשאול שאלות בנוגע לעצמו. ... זו עמדה אתית המטיפה לפתיחות בכל הנוגע לרצונותיו של הסובייקט, גם כאשר תהליכי השינוי מערבים כריתת איברים או נטילת תרופות" (ההדגשות אינן במקור). אורינגר משתמשת במושג "כריתת איברים" המאפיין באופן עקבי את ההתייחסות של גורמים אנטי טרנסים להליכים כירורגיים להתאמה מגדרית (ראו למשל). כמו כן, היא מביעה ביקורת על "עידן הפוליטיקלי קורקט" שלמעשה מתאפיין ב"הטפה לפתיחות". כלומר, אורינגר ממשיכה את הטענה השמרנית שראינו גם במאמר הקודם, לפיה "הפוליטיקלי קורקט" שכביכול מקדש חופש, פוגע בפועל בחופש הביטוי או המחשבה ומציגה את הקריאה "לפתיחות בכל הנוגע לרצונותיו של הסובייקט" כהטפה. כמו כן, גם כאן, בדומה למאמר הקודם, ניתן לזהות את הפרדוקסליות בגישת החקירה המגדרית: לצד קריאה לחקירה בדיבור בטיפול, אורינגר מבקרת גם את "שאיפתו של הסובייקט לשאול שאלות בנוגע לעצמו" ומסמנת את התשובות של הליכים להתאמה מגדרית כתשובות לא טובות שיש להגן מפניהן.

הצגת העמדות הטרנספוביות כעימות אמיץ ונון קונפורמיסטי עם "הפוליטיקלי קורקט", היא חלק משמעותי מאסטרטגיית הנרמול שהמאמר נוקט ומזמין ביחס לעמדות טרנספוביות. אורינגר מציבה את עצמה כמי שמעזה לומר את מה "שלא נהוג" לומר, כמי שעומדת בשער ומבקשת להגן על סובייקטים חסרי אונים וקלי דעת ש"נדחפים לפעולה" על ידי העמדה "המטיפה לפתיחות בכל הנוגע לרצונותיו של הסובייקט, גם כאשר תהליכי השינוי מערבים כריתת איברים".

את השתקפות אסטרטגיה זו בנרמול השאלה "זכותם של אנשים טרנסים לקבל החלטות על גופם ועל חייהם: בעד או נגד?", ניתן לראות בשיח מאחורי הקלעים שהתקיים בעקבות פנייתו של אחד מכותבי המאמר לוועדה המארגנת של הכנס, במקביל לחברי קהילה וארגונים נוספים בפניהם הוצף העניין. במייל ששלח אחד הכותבים, יומיים בלבד לפני מועד קיום הכנס, בעקבות הגילוי המקרי של ההרצאה, התבקשה הוועדה המארגנת לבטל את הרצאתה של אורינגר. במייל הציג הכותב בפני הוועדה המארגנת את ההקשר הרחב של שיח אנטי טרנסי בתוכו כותבת אורינגר ושאותו היא מהדהדת והצביע על כשלים מסוימים בטיעון של אורינגר, אך סיים באמירה זו:

אבל כשלים לוגיים ואפילו בורות מהותית ביחס לקבוצה בה עוסקת ההרצאה אינם בהכרח סיבה לביטול הרצאה, במסגרת השאיפה הראויה לחופש הביטוי וריבוי דעות מפרה (על אף שגם כאן, יש לציין כי מהתקצירים אין ולו הרצאה אחת אחרת שמביאה פרספקטיבה של אדם טרנס אודות טרנסיות, או אפילו הסתכלות מכבדת על אנשים טרנסים). הסיבה שבגללה יש בעיניי לבטל את ההרצאה הזו ולא להעניק למסריה המסוכנים של אורינגר קהל היא שהלגיטימיות של הקיום שלנו היא לא נושא שראוי לקבל סביבו דיון של בעד או נגד. מהלך דומה נגד קבוצה מוחלשת אחרת (נשים, מתמודדי נפש, מזרחיות, פלסטינים ועוד) היה, או כך אני מקווה, נפסל על הסף במרחב שמבקש לקדם חשיבה ביקורתית המפרקת יחסי כוח מבנים, כבוד ואוטונומיה. (מעין שטנדל, קומוניקציה אישית, 21.12.24)

תשובת הנציג מחברי הוועדה המארגנת ממחישה את כוחה של האסטרטגיה השיחנית של אורינגר ואחרות המבקשות להתמקם כ"אנדר דוג" אל מול שיח "הפוליטיקלי קורקט", כך שביקורת על הלגיטימיות של הדיון "טרנסים בעד או נגד" שהן מקדמות, מוצגת כסתימת פיות. אנו מבינים כמובן כי המועד המאוחר של הבקשה ייצר בעיה אמיתית עבור הוועדה ומכירים בהחלט ברצון שהראו חברי הוועדה לא להתעלם מהביקורת ולהבין איך אפשר לקחת אותה בחשבון, שהתבטא בהמשך התכתובת ובהחלטה  להסכים לאפשר לאחד המחברים להגיב להרצאתה של אורינגר בכנס במשך 10 דקות, תוך קיצור 2 ההרצאות שבמושב במספר דקות. עם זאת, נצטט מספר שורות בנוגע להחלטה לא לבטל את ההרצאה:

אנחנו מבינים משהו לפחות מהדאגה שלך בנוגע להרצאה שלה. משתי סיבות אנחנו לא רוצים לבטל את ההרצאה - אנחנו ממש רגע לפני הכנס וזה שלב מאוד מאוחר לעשות את זה. שנית - יש לנו קו מאוד עקבי של לאפשר מגוון דעות, כולל כאלו שצורמות לאנשים. (קומוניקציה אישית, 21.12.24, ההדגשה אינה במקור).

מטרתנו כאן היא אינה הפניית ביקורת לוועדה המארגנת של הכנס. אנו ערים הן למגבלות הטכניות והן לרצון הטוב שחברי הוועדה גילו. עם זאת, בתגובת נציג הוועדה ניתן לזהות בדיוק את האופן בו גישה שבעצם שוללת את היכולת של קבוצת אוכלוסייה להגדרה עצמית וקבלת החלטות אוטונומיות על גופה, לא מובנת כמתקפה על אותה אוכלוסייה מודרת, אלא מוצגת כחלק מ"מגוון דעות" שיש לאפשר את ביטוין. זהו חלק מתהליך הנרמול של אותה גישה, שמבקש לטשטש את קווי הדמיון הבולטים בינה לבין טיפולי המרה ואת הסכנות הממשיות של אימוצה, במיוחד על ידי נשות טיפול.

במקרה הספציפי הזה, הייתה לאחד המחברים את ההזדמנות לסמן את הסכנות הללו במקום. אורינגר דיברה 40 דקות, בהן הקריאה את מאמרה ותיאור מקרה שנועד להמחישו, ושגרם לאחד המחברים ולאחרות בחדר לנוע בחוסר נוחות ממספר סיבות: הן בשל הפירוט הגרפי שהוא כלל על הפרקטיקות המיניות של המטופל.ת, בשל הקושי להבחין בניסוח בין מחשבותיה של אורינגר למחשבות המטופל.ת, וכמובן בשל הבחירה המוצהרת לא לקבל את ההצגה העצמית של המטופל.ת (שבהתחלה ביקש.ה לשון פניה נקבה ולאחר מכן עבר.ה לבקש פנייה בלשון מעורבת) ככזו ולדבר עליו.ה בלשון זכר בלבד. במובן זה, תיאור המקרה גם מעלה תהייה אתית בדבר ההסכמה של המטופל.ת לאופן ההצגה הזה: גם אם המטופל.ת התבקש.ה להסכים להצגת תיאור המקרה בכנס, כפי שניתן לקוות, האם ידע.ה כיצד תיאור המקרה יתייחס אליה.ו? מה המשמעות האתית של הצגת תיאור מקרה שקורא תיגר על האופן בו המטופל.ת תופס.ת את עצמה.ו, בפרט כשהדבר נעשה על בסיס העמדות האישיות של המטפלת? כמו כן, תיאור המקרה הבעייתי הבליט במיוחד את ההיעדר המוחלט של תימוכין אמפיריים לטיעוניה של אורינגר. ההכללות הרבות שלה בנוגע לאדם "הדיספורי", שיחו ומאפייניו, לא לוו ולו במחקר אמפירי אחד, אלא בפלפולים תיאורטיים והנחות לא מנומקות על הקהילה הטרנסית או המציאות החברתית ככלל.

לאחר מכן, העביר אחד המחברים הרצאה בת 10 דקות (בה ניתן לצפות כאן) כתגובה להרצאתה של אורינגר, שביקשה למקם אותה בהקשר של השיח האנטי טרנסי וגישת הטיפול חוקר מגדר, להצביע על הכשלים הלוגיים המתודולוגיים והאתיים שלה, ולהביא מחקרים אמפיריים הסותרים את טענותיה התיאורטיות.

הסיפור הזה נחווה כסיפור הצלחה על ידי המחבר: אל מול התגובות המנומסות להרצאתה בת 40 הדקות של אורינגר, זכתה הרצאת התגובה הקצרה לתגובות אוהדות, בכנס עצמו וברשת לאחר מכן. ובכל זאת, הסיפור הזה ממחיש לא רק הצלחה נקודתית בהדיפה של שיח אנטי טרנסי במרחב מקצועי טיפולי, אלא גם את עומק החלחול של תפיסות אנטי טרנסיות לשיחים טיפוליים ואת הפער המבני ביחסי הכוחות שחלחול זה מייצר. כלומר, מהצד האחד עומדת אורינגר (או בת דמותה), שיכולה להפריח לאוויר טענות פוגעניות על קבוצה מוחלשת, הקהילה הטרנסית, ממרחק בטוח (כמי שזהותה הסיסג'נדרית מקנה לה יתרון חברתי על אנשים טרנסים). היא אינה נדרשת לבסס את טענותיה על שום נתון אמפירי, כדי לקבל במה להצגת טענותיה באריכות. מהצד השני, עומדים כותבי המאמר ואנשים אחרים שמשתייכים לאותה הקבוצה המוחלשת. השניים, על אף שיש להם יותר ידע רלוונטי מאשר לראשונה (ידע מניסיון, ובמקרים רבים, כמו כאן, גם ידע מקצועי), נדרשים לבסס את טיעוני הנגד שלהם (בדיון הטעון בדבר תפיסת המציאות וההגדרה העצמית שלהם) על מקורות מדעיים מהימנים, אך להסביר את עצמם בתמציתיות. הם נדרשים להפעיל לחץ מסוים כדי לקבל זכות להגיב, ובתוך אותה תגובה להתנסח באופן רגוע ומנומס אל מול מי שדה פקטו שוללת את קיומם בדבריה, אבל יש בחירה לאפשר לה לעשות זאת בשם "ריבוי דעות".

כשמתבוננים במאזן הכוחות הזה, עולה תובנה בדבר האופי הנקודתי של חוויית ההצלחה של המחבר. כיצד היה נראה הדיון במושב אם המחבר לא היה שם לב מבעוד מועד לאופייה של ההרצאה? האם התפיסות הללו היו מוצגות ללא כל ביקורת ויתכן שגם מתקבלות בקרב אנשי טיפול שאינם מתנגדים באופן עקרוני לקהילה הטרנסית, אך גם לא מכירים אותה? מה אם היה בקהל מי שיתנגד לדבריה של אורינגר, אבל לא היה לו את הידע המחקרי והאמפירי, אלא "רק" ידע מניסיון ומהיכרות עם הקהילה הטרנסית (מה שעדיין היה יותר מהידע שהביאה אורינגר בנושא)?

סיכום

השאלות שהוצגו בסוף הפסקה הקודמת מאפשרות להתחיל ולהבין את פוטנציאל הנזק של כניסתן של גישות אנטי טרנסיות, ובפרט של טיפול חוקר מגדר, לעולם הטיפול. כדי לקרוא תיגר על תפיסתם העצמית של חברי הקהילה הטרנסית ויכולתם לקבל החלטות על חייהם, מייצגי שיח אנטי טרנסי בשני המקרים שנדונו, כלל אינם נדרשים לבסס את טענותיהם באופן סדור. גם תוך הצעת ביסוס אמפירי כושל (כמו בדוגמה הראשונה) או בלי ביסוס אמפירי (כמו בדוגמה השנייה), טענותיהם לכל הפחות מקבלות במה במסגרת הפלורליזם, ובמקרה הגרוע יותר, גם קונות אחיזה בשיח.

אנו מאמינים שהקלות בה טענות אלו מתקבלות נובעת מכך שהן מהדהדות דווקא גוונים טרנספובים סמויים ונפוצים הרבה יותר משנאה או רתיעה מהקהילה הטרנסית. למשל: ההנחה שלהיות טרנס זו אופציה פחות עדיפה על להיות סיסג'נדר (ולכן היא לגיטימית אך ורק כמוצא אחרון, ולא אם היא כוללת ממד של בחירה), ההנחה שמגדר נובע ממין באופן אוטומטי וטבעי (ולכן טרנסיות הינה טעונת הסבר וחקירה, ואילו סיסג'נדריות היא מובנת מאליה ואינה מצריכה שאלת שאלות), חוסר הנוחות או הרתיעה מחריגות מובהקות מהנורמות המגדריות של התנהגות ומראה חיצוני (גברים עם לק, ועוד יותר עם שמלות, נשים עם שיער גוף, או כאלו שעוסקות בבנייה ובהרמת משקולות, ועוד) ועוד. אל מול כל אלו, מי שמבקשת להגן על העמדה המאששת מגדר, נדרשת להצטייד במסד נתונים עשיר ומבוסס ולא לטעות ולו לרגע באופן הצגתם. עמדות אנטי טרנסיות, לעומת זאת, מוצגות באופן רשלני ומבוססות על הגיגים לא מגובים אמפירית, או לחלופין על עיוותי מחקרים ואף על שקרים בוטים, אך מקבלות מעמד זהה לכל הפחות לטיעוני הנגד המבוססים הן על מחקרים אמפיריים והן על הניסיון הממשי של אנשים טרנסים.

באופן זה, הורים, אנשי טיפול וקובעי מדיניות, שכוונותיהם עשויות להיות טובות, מוצאים עצמם מבולבלים מול "עמדות סותרות" אלו. הגישה של טיפול חוקר מגדר, מבקשת להציג עצמה לא כאנטי טרנסית, אלא כמעין פתרון ניטרלי ושקול לבלבול הזה: אם אנחנו לא יכולים לדעת למה להאמין, עדיף שבינתיים רק "נחקור". אולם, כפי שביקשנו להראות, בפועל, ה"חקירה" בגישת הטיפול החוקר מגדר, היא כזו המיועדת לאשש את ההנחות האנטי טרנסיות, ומשמעויותיה אינן ניטרליות. טיפול חוקר מגדר מבקש לאמץ גישה של פקפוק וחוסר כבוד לאופן בו אנשים מבקשים להגדיר את עצמם. הוא מבקש לבטל גישה להליכים להתאמה מגדרית אצל אנשים טרנסים, שתורמים במרבית המקרים להטבה משמעותית בבריאותם הנפשית (ראו 1, 2). לכן, יש לבחון את גישת טיפול חוקר מגדר לא רק לפי הרטוריקה שלה, אלא בראש ובראשונה לפי השפעתה המעשית על זכויות, אפשרויות טיפול, והרווחה הנפשית של המטופלים.ות.

התפקיד של אנשי ונשות טיפול

אחד הדברים שעולים מבחינה של הגישה החוקרת מגדר, שביקשנו להציע, והשוואתה לגישה המאששת מגדר, הוא ההבנה כי ההבדלים ביניהן אינם רק באופן בו הן תופסות את הקהילה הטרנסית, אלא גם באופן בו הן תופסות את תפקיד המטפל.ת.

הגישה החוקרת מגדר מאתגרת את האוטונומיה של מטופלים טרנסים ומסמנת אותם כא.נשים שיש לתקן על ידי חקירת הפתולוגיה שהתפתחה לכדי דיספוריה מגדרית וחתירה להשארתם כסיסג'נדרים. הבחירה המודעת שבה לסמן א-פריורית את התפיסה העצמית של המטופלת כשקרית וכנטועה בפתולוגיה שיש לאתר, מניחה כי האמת ביחס למטופלת מצויה אצל המטפלת, או אפילו במרחב של היחסים ביניהן. מכאן נגזרת גם הנחה ביחס לתפקיד המטפל: המטפל, בתור מי שיודע את האמת שהמטופל מסרב להכיר בה, צריך להוביל את המטופל לעבר אותה אמת, דרך אותו תהליך "חקירה" שתוצאתו ידועה מראש. כך, אחריותה של המטפלת היא לאבחן את המטופלת בפתולוגיה המתאימה באופן המדויק ביותר ולעכב אותה מקבלת החלטות שיש בהן משום "נזק בלתי הפיך^[1]". נקודה זו הינה קריטית לטענתנו שיש לתפוס גישה זו כדומה במאפייניה לטיפולי המרה.

הגישה המאששת מגדר שונה מהגישה לעיל באופן עמוק יותר, מאשר בהתייחסותה לקהילה הטרנסית בלבד. הגישה המאששת מגדר, מתבססת על תפיסה טיפולית לפיה המטפל אינו יודע יותר טוב מהמטופל אמיתות אודותיו. תפקידו של המטפל אפוא, הוא ליווי המטופל בתהליכים שונים, שיקוף, נוכחות, התבוננות וחשיבה משותפת. המטפלת אינה אחראית על ההחלטות של המטופלת ותפקידה אינו למנוע ממנה לעשות טעויות, ואין הנחה גם כי היא יודעת יותר טוב מהמטופלת מה תהיה הבחירה הנכונה עבורה. מה שכן יכול להיות מצופה מהמטפלת הוא לכבד את האופן בו המטופלת תופסת את עצמה בזמן נתון (ואת הלגיטימציה של תפיסה זו להשתנות) ולעזור למטופלת להתבונן במשמעויות של בחירותיה עבורה. באופן מהותי, הגישה המאששת מגדר מגלמת בעקרונותיה את החקירה המגדרית האמיתית שלכאורה נוכסה על ידי טיפול חוקר מגדר.

לכן, תוצאות הטיפול והחקירה בגישה המאששת מגדר, אינן ניתנות לצפייה מראש. יכול להיות, שאדם (סיסג'נדר או טרנס) שיבוא לטיפול אצל מטפל בגישה מאששת מגדר, יתחזק בתחושה שהייתה לו עוד קודם ביחס למגדר שלו. יכול גם להיות שהמרחב הטיפולי הלא שיפוטי שהגישה המאששת מגדר מציעה, יאפשר לו להבין שמשהו בתפיסה שהייתה לו לגבי המגדר שלו, אינו מדויק עבורו עוד ושהוא רוצה לשנות את נראותו ו/או את לשון הפנייה שלו. מבחינת הגישה המאששת מגדר - שתי התוצאות הללו היינו הך. חשוב גם לציין כי הגישה המאששת מגדר, מתוקף היותה גישה שרואה בא.נשים על הקשת הטרנסית חלק אינטגרלי ואף טוב בחברה, ואמורה לחתור לדה-פתולוגיזציה של זהות טרנסית, באמת מגלמת את הסכנה ממנה חוששים מתנגדי מגדר - היא מרחיבה את אפשרות הדמיון, הפרקטיקה והפוליטיקה של גיוון מגדרי. לעומת זאת מבחינת "הגישה החוקרת מגדר", יש תוצאה רצויה אחת לתהליך הטיפולי והיא מגדר סיסג'נדרי, או אפילו ניתן לומר היעלמותו של מגדר והשארתו של המין בלבד.

כלומר, אם הגישה החוקרת מגדר מבקשת מהמטפל לעמוד כשומר סף, כביכול כדי למנוע מהמטופל קבלת החלטות מזיקות ובלתי הפיכות, הרי שתשובת הגישה המאששת מגדר אינה רק שהתאמה מגדרית עשויה להיות (ולרוב הינה) מיטיבה עבור אנשים רבים שבוחרים בה. הגישה המאששת מגדר מאתגרת את עצם ההנחה שהמטפלת היא שאחראית למנוע מהמטופלת את הטעויות שהיא עשויה לעשות.

עם זאת, חשוב לציין שתפקיד המטפלת בגישה המאששת מגדר אינו רק יצירת מרחב מאפשר. הגישה המאששת מגדר מבינה שאנחנו נטועים בהקשר חברתי ושהוא זה שמייצר הרבה מהמצוקות של אנשים טרנסים. לכן, חלק מהתפקיד של נשות המקצוע בגישה מאששת המגדר הוא סנגור על מטופליהן: גם ברמת הפרט וגם ברמת המדיניות. אל מול הגישה החוקרת מגדר הקוראת לפתולוגיזציה ואינדיבידואליזציה של המצוקות עמן מתמודדים אנשים על הקשת הטרנסית, ובכך מבקשת לצמצם את האפשרויות המגדריות הלגיטימיות, הגישה המאששת מגדר, מבקשת להרחיב את המנעד המגדרי האפשרי עבור כל אחת, מתוך אמונה שהרחבה זו היא שתאפשר לאנשים לקבל את ההחלטות המיטיבות ביותר עבורם.

כלים לאנשי ונשות טיפול

אשלי (2022) מציעה להתבונן בגישות הטיפוליות דרך ניטרליות טיפולית, טיפול ממוקד מטופל, תשומת לב אוהבת, וברית טיפולית, ככלים מרכזיים לבחינת האתיקה והאפקטיביות של הטיפול. היא מציעה לאנשי ונשות טיפול לשאול עצמם שאלות^[2] מנחות כדי לבחון חמישה צירים:

1. מטרות הטיפול וגבולותיו: מהן מטרות הטיפול המוצהרות והאמיתיות, וכיצד נקבע מתי הטיפול הסתיים?
2. ראיות ויעילות: האם קיימות ראיות מבוססות לכך שטיפול חוקר מגדר בטוח ויעיל יותר מגישה מאששת מגדר?
3. יחסי כוח ואמון במטופל: כיצד מתמודדים עם הפער בין חוויית המטופל לבין פרשנות המטפל (למשל קשר לטראומה), והאם ניתן אמון שווה בזהות טרנסית ובזהות סיסג’נדרית?
4. נזקים ואתיקה מקצועית: מהן ההשלכות האפשריות של אי-אישור, דחייה או עיכוב בטיפול מאשש מגדר, והאם הן אינן סותרות עקרונות טיפול רגיש-טראומה?
5. פרקטיקה קלינית בפועל: כיצד נבחרים כינויים ומונחים מגדריים, האם טיפולים רפואיים יכולים להתקיים במקביל, וכיצד מבטיחים שהמטופל אינו נדחף להסתרה, שקר או הצגה עצמית לא אותנטית?

בסופו של דבר, האחריות של אנשי ונשות טיפול אינה מתמצה בבחירה בין סט כלים קליניים זה או אחר, אלא בהכרעה אתית עמוקה: האם נבחר להשתמש בכוח הטיפולי שלנו כדי לשמר היררכיות קיימות ולהטיל ספק בזהויות שוליות, או כדי ליצור מרחב שמרחיב חירות, מאפשר קיום מגוון ומבוסס על כבוד לאוטונומיה של המטופל.ת. חשוב לומר - זו אחריות כבדה. האלימות המופנית כלפי א.נשים על הקשת הטרנסית מופנית ביתר שאת כלפי מטפלים.ות ועלולה גם כאן להגיע לצומת דרכים מוסרית, מקצועית ואתית. כך למשל, בימים אלה המחלקה המשפטית האמריקאית (DOJ) הוציאה צו נרחב ביותר לעשרות בתי חולים ברחבי ארה"ב, בדרישה למסור מידע רפואי חסוי על מטופלים על הקשת הטרנסית, כולל שמות, תאריכי לידה, כתובות, ותכתובות רפואיות, כחלק ממאמץ לייצר תשתית פלילית נגד מטפלים המספקים טיפול מאשש מגדר. זאת למרות שטיפול זה חוקי במדינות רבות ומקובל כטיפול סטנדרטי ומיטיב בקרב איגודים רפואיים מובילים בעולם. הגיע הזמן לשאול את עצמך: האם בתור מטפל.ת היית שומרת על המטופלים.ות שלך או נענית לחוק, ככל שיהיה שרירותי ואלים? הבחירה בגישה הטיפולית בעבודה עם א.נשים על הקשת הטרנסית אינה ניטרלית, היא מעצבת את המציאות החברתית והפוליטית שבתוכה אנו פועלים. על כן, אימוץ עקרונות של טיפול מאשש מגדר אינו רק בחירה מקצועית־טיפולית, אלא גם עמדה מוסרית כנגד פתולוגיזציה וכנגד שימוש במרחב הטיפולי כזירה לשעתוק דיכוי. בכך אנו מנסחים מחדש את תפקידנו: לא כשומרי סף, אלא כמי שנושאים באחריות אקטיבית לטיפוח אמון, חוסן וחירות במפגש הטיפולי ובחברה כולה.

ביבליוגרפיה

מוכמל, מ., שכנר, ת., ברגר, א., אלעד, ע., קליינר פז, ע., מאורר, ע., רפפורט, א., רוזנטל, ל., לוי, ר.,  אריאל-גלור, נ., ורדימון, ש., וגוזלן, א. (2025). זהירות ללא הדרה: תגובה למאמר "רגע לפני" ודיון בטיפול בילדים.ות ונוער טרנסג'נדר ומגוון מגדר. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/discussion_in_the_field_of_gender_affirming_therapy

Amery, F., & Mondon, A. (2024). Othering, peaking, populism and moral panics: The reactionary strategies of organised transphobia. The Sociological Review, 73(3), 680–696. https://doi.org/10.1177...261241242283

Ashley, F. (2023). Interrogating gender-exploratory therapy. Perspectives on Psychological Science, 18(2), 472–481.

A lexical and personal history of the French-Hebrew term coccinelle (קוקסינל). (n.d.).

https://associationforj...D7%A0%D7%9C)

Blus Kadosh, I., Rogel, A., Blatt, R., & Hartal, G. (2024). Progress and challenges of the LGBT+ community in Israel.

https://doi.org/10.1007...2717-0_101-2

Buckingham, P., Tollit, M. A., Wong, G., Wijesuriya, R., Hoq, M., Pace, C. C., & Pang, K. C. (2025). Social transition in young trans people accessing gender-affirming care. International Journal of Transgender Health, 1–19.

https://doi.org/10.1080...2025.2516678

Bursztein Lipsicas, C., Hamdan, S., & Gal, G. (2024). Emotional distress, suicidal behavior, and help-seeking among transgender and gender diverse people in Israel. Transgender Health, 9(2), 174–179. https://doi.org/10.1089/trgh.2022.0058

Coleman, E., Radix, A. E., Bouman, W. P., Brown, G. R., de Vries, A. L. C., Deutsch, M. B., ... & Arcelus, J. (2022). Standards of care for the health of transgender and gender diverse people (version 8). International Journal of Transgender Health, 23(sup1), S1–S259.

https://doi.org/10.1080...2022.2100644

Crocq, M. A. (2022). How gender dysphoria and incongruence became medical diagnoses—a historical review. Dialogues in Clinical Neuroscience, 23(1), 44–51. https://doi.org/10.1080...2022.2042166

Fredriksen Goldsen, K. I., Romanelli, M., Hoy-Ellis, C. P., & Jung, H. (2022). Health, economic and social disparities among transgender women, transgender men and transgender nonbinary adults: Results from a population-based study. Preventive Medicine, 156, 106988.

https://doi.org/10.1016....2022.106988

Gender incongruence and transgender health in the ICD. (n.d.). World Health Organization.

https://www.who.int/sta...elated%20and

Kelly-Thompson, K., & Lusvardi, A. (2025). Transgender bodies are the battleground: Backlash, threat, and the future of queer rights in the United States. PS: Political Science & Politics, 58(3), 496–500.

https://doi.org/10.1017...096525000010

Kumar, M. (2023). The impact of economic exclusion on the constitutionally guaranteed entitlements of economic justice, equality of opportunity and right to live with human dignity of the transgenders. Journal of Law and Sustainable Development, 11(11), e1748.

https://doi.org/10.5590....v11i11.1748

Landau, N., Hamiel, U., Tokatly Latzer, I., Mauda, E., Levek, N., Tripto-Shkolnik, L., & Pinhas-Hamiel, O. (2020). Paediatricians’ attitudes and beliefs towards transgender people: A cross-sectional survey in Israel. BMJ Open, 10, e031569.

https://doi.org/10.1136...-2019-031569

Lemkin Institute for Genocide Prevention. (2022, November 29). Statement on the genocidal nature of the gender critical movement’s ideology and practice.

https://www.lemkininsti...and-practice

Nolan, I. T., Kuhner, C. J., & Dy, G. W. (2019). Demographic and temporal trends in transgender identities and gender confirming surgery. Translational Andrology and Urology, 8(3), 184–190.

https://doi.org/10.21037/tau.2019.04.09

Schulz, S. (2018). The informed consent model of transgender care: An alternative to the diagnosis of gender dysphoria. Journal of Humanistic Psychology, 58, 72–92.

https://doi.org/10.1177/0022167817745217

Spencer, K. G., Berg, D. R., Bradford, N. J., Vencill, J. A., Tellawi, G., & Rider, G. N. (2021). The gender-affirmative life span approach: A developmental model for clinical work with transgender and gender-diverse children, adolescents, and adults. Psychotherapy, 58(1), 37–53.

https://doi.org/10.1037/pst0000363

Spiliadis, A. (2019). Towards a gender exploratory model: Slowing things down, opening things up and exploring identity development. Metalogos, 35. ISSN 2241-6773

Vandello, J. A. (2025). Minimization, denial, moralization, and exaggeration: A taxonomy of backlash to transgender recognition and rights. New Ideas in Psychology, 76, 101126.

https://doi.org/10.1016....2024.101126

Wiggins, C. (2024, February 13). Alarming rates of transgender homicides in American South. Advocate.com.

https://www.advocate.co...#toggle-gdpr

קצבת נכות או הבטחת הכנסה על רקע דיספוריה מגדרית - קהילת הלהט"ב. (n.d.). National Insurance Institute of Israel.

https://www.btl.gov.il/...s/necot.aspx