חוצות - כתב עת תרבוטיפוליטי

גליון 3

שפת ההשלמה ושפת המאבק: עמדות מנוגדות בשדה הסיוע לנפגעות אלימוּת וטראומה / נורית ענבר-וייס

המאמר מציע תיאור של שתי עמדות מנוגדות המופיעות בשדה הסיוע לנפגעות ונפגעי אלימות וטראומה, שדה רחב ומגוון המשתרע בין מתן טיפול נפשי לצורותיו השונות, דרך פרויקטים של תמיכה, ליווי וייעוץ, ועד לפעולות מחאה ומאבקים לצדק. עמדות אלה מכונות כאן "שפת ההשלמה" ו"שפת המאבק". הראשונה היא גישה כללית כלפי סבל נפשי וריפויו, ואילו השנייה מופיעה בהקשרים של התייצבות סולידרית לצד מי שנעשה להם עוול. לרוב מתקיימים ביניהן יחסים דיאלקטיים, ונראה כי בכל מרחב של סיוע לנפגעות מתקיים משחק גומלין דינמי בין השפות, עם דומיננטיות של האחת או האחרת. המאמר מבקש להדגים את ביטוייהן של השתיים, את התנאים המעוררים כל אחת מהן ואת המתחים ביניהן, באמצעות ניתוחם של שני אירועים שהתרחשו לאחרונה במרחב הווירטואלי. לבסוף נידונים ההיבטים הבעייתיים של כל אחת מן השפות. אני מבקשת לטעון כי לכל שפה יש ערך ייחודי ותפקידים חברתיים חיוניים. עם זאת, לכל אחת מהן אורבות גם סכנות שחשוב לעמוד עליהן, בעיקר כשהיא קורסת לקוטב הקיצוני שלה, חסומה לדיאלוג עם השפה האחרת או מופעלת בהקשר לא מתאים.

נורית ענבר-וייס היא פסיכותרפיסטית, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובוגרת לימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. כתבה דוקטורט במסלול "פסיכואנליזה ופרשנות" בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. מטפלת במבוגרים בקליניקה פרטית בירושלים, בגישה המשלבת חשיבה פסיכואנליטית ופרספקטיבה בודהיסטית. כותבת רשימות ומאמרים בבמות שונות. nurit.inbar@gmail.com

מילות מפתח: טראומה, פגיעה מינית, פסיכותרפיה, אקטיביזם, סולידריות, שפת ההשלמה, שפת המאבק
תאריך פרסום: 31/3/2022

בינואר 2017 קרה אירוע ששינה את חיי כפסיכותרפיסטית. שיחה עם עמיתה חשפה אותי לפרשה מחרידה ומושתקת: למדתי כי לפחות שש נשים שאינן קשורות זו לזו סיפרו שנפגעו מינית על ידי המטפל שלהן, פסיכולוג ירושלמי בכיר וידוע, פרופסור באחת האוניברסיטאות. לפגיעה המתמשכת הייתה השפעה קשה ולעתים הרסנית על חייהן. חמור לא פחות, כל אחת מהן סיפרה כי בשלב כלשהו, אותו פסיכולוג איים עליה באופן מפורש כי אם תחשוף את מה שאירע ביניהם, הוא ידאג לפגוע בה באמצעות גילוי סודות שסופרו בטיפול או אפילו המצאת דבר שקר כלשהו. נראה כי לאיומים הללו היה כוח עצום על אותן נשים, גם כעבור שנים מעת שהושמעו. אף אחת מהן לא הייתה מוכנה להגיש תלונה רשמית, מאחר שהגשת תלונה כרוכה בהכרח בחשיפת זהותה של המתלוננת.

כשנחשפתי לחומרים מקרוב הרגשתי תדהמה, התקוממות וחוסר אונים. זה היה סיפור של רוע צרוף, של עוול צרוף, סיפור שיש בו תוקפן מוחלט וקורבנות מוחלטים. כמו אחרות ואחרים שנחשפו לפרטי הפרשה, חשתי קריאה מוסרית חזקה להתייצב לצדן של הקורבנות ולהחזיר איזה סדר בעולם על כנו. נשאבתי פנימה ולמשך כמה שבועות אינטנסיביים מצאתי את עצמי פועלת לצד אנשי טיפול ואקדמיה נוספים שנרתמו על-מנת להוציא את האמת אל האור ולמנוע מן הפוגע הסדרתי להמשיך במעשיו. בבת אחת הפכתי לאקטיביסטית, יושבת בספרייה הלאומית כדי לכתוב בעילום שם ממחשב לא מזוהה בתקווה להגיע לנפגעות נוספות. אני זוכרת שיחה עם ידיד בה פנטזנו על ריסוס גרפיטי באמצע הלילה: הרעיון של גרפיטי הלם את רוח המאבק, גם אם לא היה ברור בדיוק איפה ולאיזו מטרה.

אשאיר לקוראות ולקוראים לברר בכוחות עצמם מה עלה בגורל המאבק הזה. מנקודת מבט מסוימת זה סיפור של הצלחה, מנקודת מבט אחרת – סיפור של כישלון מתסכל. ואולי הסיפור עדיין לא הסתיים. מכל מקום, פרשה זו הייתה הרקע הישיר להקמתה של קבוצת פסיכואתיקה: קבוצה קטנה של פסיכותרפיסטיות מתנדבות המבקשות להיאבק בתופעה של ניצול מיני ביחסים טיפוליים, ולסייע למטופלות ומטופלים שנפגעו מחציית גבולות מינית בטיפול. כחברה בקבוצה אני חווה שוב ושוב את המתח בין שתי עמדות מנוגדות בשדה הסיוע לנפגעות אלימות וטראומה, שדה רחב ומגוון המשתרע בין מתן טיפול נפשי לצורותיו השונות, דרך פרויקטים של תמיכה, ליווי וייעוץ, ועד לפעולות מחאה ומאבקים לצדק. זהו שדה בו עולם הטיפול המקצועי מצטלב באופנים שונים עם עולם של אקטיביזם פמיניסטי, חברתי ופוליטי. לשתי העמדות אקרא כאן שפת ההשלמה ושפת המאבק. אתאר אותן כשפות מובחנות, אך יצוין כי לרוב מתקיימת תנועה דיאלקטית בין שתיהן, ונראה כי בכל מרחב של סיוע לנפגעים מתקיים משחק גומלין דינמי בין השפות, עם דומיננטיות של האחת או האחרת[1]. אני מבקשת לטעון כי לכל אחת מן השפות יש ערך ייחודי ותפקידים חיוניים. מיזוּגַן לכלל שפה אחת אינו אפשרי ואינו רצוי. עם זאת, בכל שפה טמונות גם חולשות וסכנות שחשוב לעמוד עליהן, בעיקר כשהיא קורסת לקוטב הקיצוני שלה, חסומה לדיאלוג עם השפה האחרת או מופעלת בהקשר לא מתאים.  

שפת ההשלמה היא גישה כללית כלפי סבל נפשי וריפויו. זוהי שפתה הטיפוסית של הפסיכואנליזה, כגישה טיפולית אך גם כהשקפת עולם כוללת שחלחלה למרחבים רבים בשדות הטיפול והתרבות. מקור השפעה נוסף הוא מסורות רוחניות וזרמים דתיים המתמקדים בהתמודדותו המנטלית של האדם עם כוחות שמחוץ לטווח שליטתו ועובדות שאין בידיו לשנותן. זוהי שפה המאמינה בערכה המרפא של השלמה עם המציאות, להבדיל מהתכחשות למציאות וסירוב לקבלה. היא מאמינה גם בחשיבות של השלמה ופיוס בין בני-אדם וקבוצות. שפה זו מושתתת על אמפתיה ורואה בה ערך מרכזי.

שפת ההשלמה מבקשת לסייע לצמיחה נפשית באמצעות ריכוכן של הבחנות נוקשות ודיכוטומיות, וחתירה לראייה אינטגרטיבית. היא רגישה לדקויות ותופסת את המציאות כמורכבת, מגוונת, דינמית ומלאת סתירות. כך גם בני האדם: לכולם יש חלקים חיוביים ושליליים, אורות וצללים, סתירות פנימיות, מעשים מוסריים יותר ופחות. טוב ורע נוטים להתערבב זה בזה כהיבטים משלימים של הנפש והחיים האנושיים. שפה זו שואפת לתיאור עשיר ומלא של המציאות, במטרה להעמיק את הבנתה.  

בשפת ההשלמה, הבנת האמת תמיד מתוּוכת על ידי תהליכים אישיים של פרשנות, ולכן יש מקום לריבוי של פרספקטיבות, נרטיבים ופרשנויות של המציאות הסובייקטיבית והאינטר-סובייקטיבית. תהליכי ההתפתחות הנפשית של היחיד כרוכים בפיתוח יכולת להבחין בין חוויה סובייקטיבית לאמת עובדתית, לשאת את קיומן של אמיתות מרובות ולנהל דיאלוג בין נקודות מבט שונות.

שפת ההשלמה נוטה לחשוב על טראומה וההחלמה ממנה במונחים של תהליכים נפשיים פנימיים ופחות במונחים של פעולה במציאות הממשית. ריפויו של היחיד נתפס כתהליך אישי בעיקרו (ולעתים כתהליך בינאישי הכרוך בסליחה וחרטה), פחות כתהליך בעל היבטים חברתיים ופוליטיים. באזורים בהם התרחשה פגיעה, שפה זו נוטה לתפוס את כל הנפשות המעורבות כסובייקטים. היא נוטה לראות לא רק את העוול שצד א' עשה לצד ב' אלא גם את הטרגיות של המציאות בכללותה: למשל, את ילדותו הקשה של ההורה הכושל ואת הרב-דוריות של הטראומה; את הסביבה החולה שבתוכה אימהות מתכחשות לסבל של בנותיהן כפי שאימהותיהן התכחשו לסבלן שלהן. בהתאם לכך, העמדה הרגשית האופיינית לשפת ההשלמה היא השתתפות אמפתית של הדמות המסייעת בכאבו של האדם הסובל. זוהי שפה של הוויה (Being), המעריכה סבלנות והשתהות ומאמינה ביצירת תנאים המאפשרים לצמיחה והחלמה להתרחש באיטיות מעצמן.

שפת המאבק מופיעה באופן טיפוסי בהקשרים של התייצבות סולידרית לצד מי שנעשה להם עוול. גם היא מבקשת להביא להחלמה ותיקון, אך האתיקה שלה והאמצעים שהיא נוקטת שונים לחלוטין מאלה של שפת ההשלמה. היא נכנסת לפעולה במקום בו יש זיהוי של רוע, אלימות או טראומה אחרת מעשה ידי אדם. בהמשך לכך, היא רואה לעצמה חובה מוסרית להתייצב לצדם של הנפגעים, בתביעתם להכרה בעוול המציאותי שנעשה להם. העוול התרחש במציאות משותפת ולפיכך ההכרה בו והמאמץ לתיקונו צריכים אף הם להתרחש באותה מציאות, ולא רק כתהליך נפשי פנימי.

שפת המאבק מבוססת בראש ובראשונה על הצבעה על רוע וסימון של מקומו וגבולותיו, תוך הבחנה ברורה בין פוגעים ונפגעים, התוקף החזק והקורבן החלש. מנקודת מבטה של שפה זו, ציורה של תמונה מורכבת ומלאת גווני ביניים עלול לערפל את האמת או להסיח ממנה את הדעת, ובכך לשחק לידיהם של הפוגעים. לסימון הברור של הרוע יש היבט פונקציונלי: קשה להיאבק על צדק ללא בחירה בנרטיב אחד ודחייתם של נרטיבים אחרים, וללא חלוקה חדה וברורה בין טוב ורע, צדק ועוול, אמת ושקר. בלעדיהן, תנופת המאבק עלולה להאט ולקרוס לתוך ים של בלבול, ספק ואמביוולנטיות. שפה זו שואפת אפוא לתיאור תמציתי וחד-משמעי של המציאות (בעיקר המציאות החיצונית, האובייקטיבית), במטרה לשכנע ולהניע לפעולה.  

שפת המאבק מתנגדת לעיסוק בפוגע כסובייקט, שכן עיסוק כזה עלול לספק הצדקות פסיכולוגיות למעשיו ולטשטש את אחריותו המוסרית להם. בנוסף, ראיית הפוגע כסובייקט מובילה לחמלה ואמפתיה כלפיו, ואלה עלולות לשתק מהלכים חשובים במאבק על צדק (למשל, פרסום מעשיו הפוגעניים של אדם ידוע, הגשת תלונה במשטרה, או מאבק עקרוני להחמרתו של כתב אישום מֵקֵל). מתוקף מעמדו החזק של הפוגע, לרוב יש לו די והותר במות להציג עליהן את נקודת מבטו, ואין צורך לתת לו במה נוספת. הנפגעים הם אלה שזקוקים לאפשרות להשמיע את קולם.

שלא כמו שפת ההשלמה, שפת המאבק היא שפה של אקטיביות ומעורבות רגשית גבוהה. זוהי שפה של עשייה (Doing), המלוּוה בתחושת דחיפות. בעוד שפת ההשלמה מסויגת ביחסה לביטויים של זעם, בשפת המאבק זעם נתפס כרגש מוצדק, כעדות חיונית על העוול שהתרחש וכמנוע חשוב לפעולה ממשית[2]. הזעם קשור בקשרי גומלין הדוקים עם תמונת המציאות שתוארה, שיש בה עוול אובייקטיבי וחלוקה ברורה בין פוגעים ונפגעים.

כאמור, שתי השפות הן עמדות או אופנויות דינמיות, ולא גישות קבועות וקשיחות אל המציאות. לכאורה הן מופעלות בהקשרים שונים, אך בפועל ישנם מצבים רבים המפגישים את שתיהן. מכאן אני מבקשת להדגים את ביטוייהן של השתיים, את התנאים המעוררים כל אחת מהן ואת המתחים ביניהן, באמצעות ניתוח של שני אירועים שהתרחשו לאחרונה במרחב הווירטואלי. לאחר מכן אדון בקצרה בהיבטים הבעייתיים של כל אחת מן השפות ובסכנות האורבות לה.

תגובות לפרשת יובל כרמי באתר "פסיכולוגיה עברית"

אתר "פסיכולוגיה עברית" הוא פורטל אינטרנט ותיק המשמש לפרסום תוכן מקצועי עבור נשות ואנשי מקצועות הטיפול הנפשי. לחשבון הפייסבוק של האתר יש כ-20,000 עוקבות ועוקבים, ביניהם אנשי טיפול וכן עוקבים אחרים המתעניינים בבריאות הנפש. האירוע שברצוני לבחון התרחש בפברואר 2021, ימים ספורים לאחר ריאיון הטלוויזיה בו חשפה קים ארד את עבירות המין שביצע בה הפסיכולוג יובל כרמי. הריאיון עורר זעזוע בקרב ציבורים רחבים ונגע בחרדות עמוקות של מטפלים ומטופלים כאחד. הקרקע רעדה תחת הפסיכותרפיה כצורה אפשרית של קשר מיטיב. רבות ורבים הרגישו שהמרחב הטיפולי כבר אינו מקום בטוח.

בעקבות חשיפת הפרשה התפרסמה ב"פסיכולוגיה עברית" רשימה של גורמי סיכון לחציית גבולות מינית בטיפול נפשי, המבוססת על מאמר מתוך כתב עת אמריקאי לפסיכיאטריה. ברשימה מפורטים סימני אזהרה האמורים לאותת למטפל ולסביבתו המקצועית שהוא עלול להידרדר לקיום יחסי מין עם מטופל/ת: למשל, קיומו של משבר אישי בחיי המטפל ודחף להתוודות על קשייו באוזניה של מטופלת מסוימת; אידאליזציה של אחד המטופלים ופיתוח רגשות עזים כלפיו; הפרת גבולות עם מטופלת מסוימת, כגון קביעת פגישות ארוכות בסוף יום העבודה או פגישות מחוץ לקליניקה; התכחשות לצורך של המטפל בקבלת הדרכה על עבודתו.

בפוסט שהפנה אל הרשימה מדף הפייסבוק של "פסיכולוגיה עברית" נכתב הטקסט הבא (שהופיע גם בגוף הרשימה, בהבדלים קלים):

קל להתבונן על פרשת יובל כרמי ולקבוע: מדובר בתפוח רקוב, והפתרון הוא לבעוט אותו החוצה מקהילת המטפלים ולהעניש אותו. אלא שסוגיות שקשורות למשיכה מינית בטיפול מעסיקות את כל המטפלים, והשאלה החשובה היא האם הם יצליחו להתגבר על הקשיים בשמירה על הגבולות - או שיכשלו. לכן, חשוב שמטפלים יזהו את גורמי הסיכון שעשויים להוביל גם אותם במורד המדרון החלקלק שעשוי להוביל לפגיעה ולניצול של מטופל או מטופלת.

הפוסט והרשימה עוררו ביקורת קשה. מגיבות ומגיבים רבים קראו בכעס למחיקתם ולפרסום התנצלות מטעם האתר. בין המגיבים היו נשים שהזדהו כאקטיביסטיות פמיניסטיות, ואחרים שהזדהו כנשות ואנשי מקצועות הטיפול. נכתב כי הפוסט מבטא סלחנות כלפי מעשיו המחרידים של כרמי והבנה למטפלים המנצלים את מטופליהם. בכך הוא תורם לנורמליזציה של מעשים כאלה, כאילו הם עלולים לקרות לכל מטפל, בשעה שברור שעליהם להיות הרחק מחוץ לתחום הנורמטיבי. רבים מחו כנגד ההצעה שקיים מדרון חלקלק – כלומר רצף – בין תחושות נורמטיביות של משיכה למטופלת, לבין ניצול מיני או תקיפה מינית.

בתגובה, עורכי האתר ערכו את הפוסט והוסיפו הערת הבהרה המדגישה את הזעזוע שלהם ממעשיו של כרמי והגינוי המוחלט כלפי מעשיו. עם זאת, הם דבקו בעמדתם בנוגע לערך של פרסום הרשימה. "קשה להסתכל על עצמנו המטפלים במראה... להכיר בחולשות שלנו. לא די ב'גילוי דעת' או גינוי, זהו זמן לבדק בית וחשבון נפש". נדמה היה כי תגובתם רק מלהיטה את הרוחות.

קל להבין מדוע הפוסט המקורי עורר כעס. ניסוחו היה בעייתי בלשון המעטה, וגם הקישור המשתמע בין התקיפה המינית שביצע כרמי לבין סוג העבירות (החמורות כשלעצמן) שהמאמר דן בהן, נתפס כהשוואה שאינה במקומה. אך הסערה שהתעוררה נגעה במשהו עמוק יותר. ההתנגדות הופנתה כלפי עצם פרסומה של רשימת גורמי הסיכון. אני מבקשת להציע הבנה של התרחשויות אלו כהתנגשות בין שפת ההשלמה ושפת המאבק. נדמה כי מערכת "פסיכולוגיה עברית" ביקשה להגיב לאירועים על ידי הצעת תוכן מקצועי רלוונטי בשפת ההשלמה, שבימים כתיקונם היא השפה הדומיננטית בשיח הפנימי של השדה הטיפולי. ייתכן שהייתה זו גם תגובה לחרדה ולחוסר האונים שעורר מקרה כרמי, באמצעות פנייה לרעיון שמקרים כאלה ניתנים למניעה. ואולם, ההצעה נעשתה בעיתוי בו קהילת בריאות הנפש וציבורים נוספים חוו זעזוע עמוק ומערער מחילולו של המרחב הטיפולי, וזעזוע זה הפעיל את שפת המאבק גם אצל מי שאינם מרבים להשתמש בה.

רשימת גורמי הסיכון כשלעצמה כנראה לא הייתה מעוררת הדים מיוחדים אילו פורסמה במנותק מפרשת יובל כרמי. טקסטים דומים שפורסמו לפני ואחרי כן התקבלו כמעט ללא תגובות. המאמר ממנו נלקחה הרשימה שייך לסוג מקובל של פרסומים בספרות המקצועית, הנשענים על ניתוחי מקרים וממצאי סקרים בין מטפלים ומדריכים. הם דוברים את שפת ההשלמה, המתנגדת מטבעה לחלוקה בינארית, מהותנית (ולכן דטרמיניסטית) של העולם למטפלים פוגעניים לעומת מטפלים הגונים. בשפה זו ברור כי ניסיון למקם את הרוע כמצוי מחוץ לנו מהווה התכחשות הגנתית למציאות, ומטפל אינו רשאי להניח כי רק אחרים מסוגלים בנסיבות מסוימות לנצל את מטופליהם, ואילו הוא עצמו חסין מכך. במילים אחרות, שפת ההשלמה מניחה שלא כל המטפלים המנצלים מינית את מטופליהם הם אנשים בעלי יסוד אישיותי פוגעני באופן חסר תקנה. טוב ורע מעורבבים זה בזה ומצויים בתנועה דינמית, כך שאפשר שאדם יהיה מטפל סביר ובעל כוונות טובות לאורך רוב חייו המקצועיים, ובכל זאת יידרדר ביום מן הימים לכדי ניצול מיני של מטופלת (כפי שכמעט קרה לדמותו של ראובן דגן, בגילומו של אסי דיין, בסדרת הטלוויזיה "בטיפול". כלומר, הסדרה עסקה באפשרות התממשותו של תרחיש כזה).

בשפת ההשלמה ישנו מִדְרג של עבירות אתיות אשר עלול להפוך למדרון חלקלק, החל מחציות גבול מינוריות בשטח האפור והרב משמעי, וכלה בעבירות חמורות החוצות את הרף האתי והפלילי כאחד. שפה זו מסכינה עם מציאות שבה לא ניתן לאתר מראש כל מטפל שעלול ביום מן הימים לפגוע במטופלת, ואין דרך מעשית לסלק משורות המקצוע את מי שעדיין לא פגע. עדיף אפוא לנסות לסייע למטפלים (וכן לעמיתיהם ומדריכיהם) לזהות מבעוד מועד את סימני האזהרה להידרדרות, בתקווה למנוע את התממשות הפוטנציאל הפוגעני.

כל זה בלתי נסבל מנקודת מבטה של שפת המאבק, שהופעלה, כאמור, בשל חומרתם הקיצונית של מעשיו של כרמי והחרדה שהתעוררה בעקבותיהם. הפיצול בין רע וטוב, המאפיין את שפת המאבק, היה נחוץ במקרה זה על מנת לגדר את הרוע, לבודד אותו כפי שמבודדים אזור נגוע במחלה זיהומית, וליצור הבחנה יציבה וחד-משמעית בין סוגים שונים של מטפלים (כרמי ונבלים שכמותו לעומת כל היתר, כשהראשונים הם תופעות חריגות ונדירות); ובין סוגים שונים של אירועים בקשר הטיפולי (פגיעה מינית לעומת תחושות והתנהגויות לגיטימיות של מטפלים). לא רצף ולא מדרון חלקלק אלא חלוקה בינארית, הנחוצה כדי לשוב ולחוש שישנם מרחבים טיפוליים בטוחים, בהם אין שום סכנה שתתרחש פגיעה מינית[3]. על רקע חלוקה זו, ברור שאין כל טעם ומשמעות לניסיון לסייע למטפלים בעל פוטנציאל פוגעני להישאר על דרך הישר. המוסדות האחראים מוכרחים לזהותם ולסלקם מבעוד מועד. עצם הניסיון לפנות אל המטפל הפוגעני-בפוטנציה ולסמוך על רצונו הטוב, נתפס כאישור מעוות של מציאות שאין להשלים איתה.

כאמור, פרסומה של רשימת גורמי הסיכון נתפס על ידי המגיבים כמבטא במובלע עמדה סלחנית ומנרמלת כלפי מעשים שלא יעלו על הדעת. מנקודת מבטה של שפת המאבק, כל עיסוק בפסיכולוגיה של הפוגע קרוב באופן מסוכן להבנה והצדקה שלו, ולכן יש בו דופי מוסרי. תיאורם של "גורמי סיכון" כגון משבר בחיים האישיים או משיכה חזקה והתאהבות, מציג את המטפל הפוגע כדמות חלשה הנתונה באופן פסיבי לשליטתם של כוחות פנימיים חזקים, ובכך מטשטש את אחריותו המוסרית למעשיו.

כמה ימים מאוחר יותר פורסם ב"פסיכולוגיה עברית" טור מאת הפסיכואנליטיקאית ניצה ירום, שכותרתו: "יובל כרמי – פסיכולוג קליני – מפלצת" (ירום, 2021). הטקסט של ירום הוא דוגמה להתייחסות לפרשת כרמי בשפת המאבק:

אני מדמיינת בעיני רוחי שהקהילה המקצועית מגיבה בעלייה על הבריקדות [...]. הזמן חייב לעמוד מלכת - המעשה שלו חייב לעצור את הפעילות השוטפת שלנו ולהכריז: לא עוד!
[...]
במקרה של יובל כרמי אינני מסכימה להסברים פסיכולוגיסטיים. מעשהו - מעשה מפלצתי. המקרה שלו הוא עבירה שצריכה להיות מוקעת ברעש גדול, להעניש בבידודו או בפיצוי המטופלות.
[...]
מי שנוטל על עצמו טיפול בנפגעות תקיפה מינית, הרדופות בביעותי הטראומות שעברו - חייב לדעת שישנה אפשרות לפיתוי כהפעלה של חלק מהקומפלקס המקורי אצל הנפגעת. אבל זו לא הזמנה - זה תמרור שאומר שזוהי ילדה או נערה שמעלו באמונה וניצלו את חוסר האונים שלה, אולי תוך עוררות, אבל במחיר פירוק אישיותה להמשך חייה. איזה נבל סוטה יכול להיות פסיכולוג שכזה, איך הוא מתדרדר להיות מפלצת שכזו, שלמדה לדבר דברי נועם בשפתיים מעודנות - כשהיא מבצעת מעשיים פוגעניים אצל מי שמופקדת אצלו בנאמנות.

הקריאה לעלות על בריקדות מסגירה מיד את שפת המאבק. כשירום כותבת כי הזמן חייב לעמוד מלכת ויש לעצור את הפעילות השוטפת, נדמה שכוונתה גם שחומרת האירועים מחייבת את הקהילה הטיפולית לנטוש באופן זמני את שפת ההשלמה. הטור כתוב בנימה של כעס וזעזוע, להבדיל מן הריחוק האקדמי והניטרליות הרגשית של המאמר על גורמי הסיכון. הוא מלווה בקריאה לפעולה: להיאבק, להוקיע ולהעניש. לעשות הכל "ברעש גדול", לא בשקט האופייני של חדר הטיפול.

בהלימה לבחירה בשפת המאבק, ירום מביעה התנגדות ל"הסברים פסיכולוגיסטיים" למעשיו של כרמי, אולי תוך רמיזה לרשימת גורמי הסיכון שפורסמה באותו אתר עצמו. היא אינה מסתפקת בהתייחסות עקרונית למעשים אלא מתמקדת בכרמי עצמו, ומתארת אותו כרע אולטימטיבי. התואר "מפלצת" מופיע שלוש פעמים בטור קצר יחסית: בכותרת, בגוף הטקסט, ופעם נוספת בתוך הצירוף "מעשה מפלצתי". תואר זה מתאר את כרמי כמי שכולו מקשה אחת של רוע מעורר פלצות, וגם כמי שהרוע שלו מצוי מחוץ לרצף האנושי. כמפלצת, כרמי נבדל לא רק מקהל המטפלים אלא גם מקהל בני האדם בכלל. השימוש בתואר זה מבטא את הצורך לגדר ולבודד את הרוע, תוך התייחסות אל הפוגע כמי שכל מהותו היא רוע. ואולם, מנקודת מבטה של שפת ההשלמה, התואר "מפלצת" מצמצם ומשטיח את דמותו של האדם המואשם בפגיעה, וממחיש את המרחק הקצר בין גינוי בשפת המאבק לבין דמוניזציה של הפוגע.  
 

הוויכוח סביב ספרה של גליה עוז

המקרה השני שאבחן הוא הוויכוח בתוך הקהילה המקצועית הטיפולית בנוגע לממואר של גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה" (עוז, 2021). בדומה למקרה הראשון, הוויכוח התנהל ברובו במרחבים וירטואליים מעורבים, שבהם נשות ואנשי טיפול, אקטיביסטיות פמיניסטיות, מבקרי ספרות ומשתתפים אחרים מתבטאים ומגיבים זה לדברי זה. שפות שונות נפגשות וגם זולגות זו אל תוך האחרת.  

ספרה של עוז, המאשים את אביה בהתעללות סדיסטית לאורך כל שנות ילדותה, עורר עניין עמוק ורגשות חזקים בעולם הטיפולי. הדיון שנוצר סביב הספר נגע בשאלות גדולות על אמת, זיכרון, יחסים בין חוויה סובייקטיבית ואמת אובייקטיבית, הורות נרקיסיסטית ואלימות במשפחה, שגיאות נסלחות ובלתי נסלחות בהורות, מקומה של הסליחה לעומת הזכות שלא לסלוח, ועוד.

אתמקד בוויכוח בין שתיים מנקודות המבט של נשות ואנשי בריאות הנפש, שהשתלבו בדיון הציבורי הסוער על אודות הממואר. היו אנשי טיפול שביטאו יחס מסויג או ביקורתי כלפי הטקסט, ובעיקר כלפי החד-ממדיות  שלו. כנגד עמדה זו התייצבו מטפלות ומטפלים שהביעו תמיכה בלתי מסויגת בגליה עוז. אלה טענו כי אין זה הוגן לצפות מנפגעת התעללות במשפחה לספר את סיפורה באופן מורכב ואינטגרטיבי; וכי עמדתם של הראשונים מתייחסת לבחירות לגיטימיות ואף חיוניות לתהליכי ההחלמה מטראומה מתמשכת, כאל בחירות פתולוגיות ובעייתיות מבחינה מוסרית (הכוונה היא לבחירותיה של גליה לנתק את הקשרים עם בני משפחתה ובהמשך לפרסם את הספר). זאת ועוד, נטען כי ההיבטים הפתולוגיים של הנרטיב – ככל שיש כאלה – אינם גורעים מאמינותו אלא להפך: הם מעידים על הנזק הנפשי שגורמת טראומה מתמשכת. המחלוקת נגעה בעצבים חשופים, בין היתר משום שכל צד תפס את עמדתו של הצד האחר כפגומה מבחינה מקצועית ומוסרית כאחת.

לפי הבנתי, הראשונים דיברו בשפת ההשלמה והאחרונים – בשפת המאבק. קשה לדעת מה קדם למה אצל כל אחד מן המגיבים: העדפה כללית כלפי אחת השפות או התחושות והרשמים המסוימים שהתעוררו למקרא הממואר. המטפלים שהגיבו בשפת ההשלמה נרתעו מכל אותם היבטים בטקסט של עוז הנתפסים בשפת ההשלמה כגורמים הפועלים לשימור סבל במקום להפחתתו. הם הצביעו על היעדרו של דיאלוג בין נקודות מבט שונות על האמת, על ארגון המציאות במונחים של טוב ורע מוחלטים, על כתיבה שאינה מותירה לקורא שום מרווח למחשבה עצמאית על האירועים המתוארים, ועל גישה נקמנית, חסומה בפני ניסיונות לסליחה ותיקון.

אותם מטפלות ומטפלים התרשמו כי מדובר בטרגדיה משפחתית סבוכה ומורכבת, שרב בה הנסתר על הגלוי. הם קראו את הממואר כפרשנות סובייקטיבית שאינה מנותקת מן המציאות העובדתית אך קשה גם לקבלה כעדות עליה, מאחר שהיא זרועה ברמזים לבעיות במהימנותה של התודעה המפרשת. מטפלים אלה סברו כי הן החמלה והן האמון (והטלת הספק המשלימה) צריכים להיות מופנים כלפי הנרטיבים של כל הצדדים; ושמתן אמון לא מסויג בנרטיב של גליה עוז הוא עמדה מיטיבה רק לכאורה, ולמעשה אין זו עמדה אחראית, הגונה או מועילה. לכל אלה התווסף החשש מפגיעה לא מוצדקת בשמו הטוב של עמוס עוז ובחזקת החפות שלו, במובנה העקרוני הרחב. 

לעומתם, נשות ואנשי הטיפול שהגיבו בשפת המאבק חשו בעוצמה כי לפניהם עדות אותנטית של נפגעת טראומה, והרגישו קריאה מוסרית חזקה להתייצב לצדה של גליה עוז כקורבן של הורות מתעללת. הם זיהו בממואר את אותם מאפיינים המפעילים את עמדת המאבק: עוול חמור, טראומה מתמשכת, תוקפן מובהק וקורבן מובהק.

הפעלתה של עמדת המאבק ביחס לממואר קשורה בלי ספק לרוח התקופה הנוכחית: הספר פורסם והתקבל בתקופה של עניין גובר בתופעת ההורות הנרקיסיסטית ונזקיה (ובכלל בתופעות של יחסים רעילים והתעללות רגשית); וכן על רקע תנועת המי-טו (Me-Too), המדברת בבירור את שפת המאבק. זהו העידן בו נפגעות ונפגעים משמיעים את קולם ומתקבלים באמון ואהדה. הם אינם צריכים עוד להתבייש ולהתמודד לבדם עם הפגיעה, אלא זוכים לתמיכה חברתית ולהערכה על אומץ לבם. הסטנדרטים להתנהגות לגיטימית או אתית מנוסחים מחדש והרף מוצב גבוה יותר, עם תשומת לב רבה לפוגענות הטמונה בהתנהגויות שבעבר היו בתחום האפור ולא עוררו גינוי חד משמעי. על רקע זה, "דבר שמתחפש לאהבה" התקבל כמסמך חשוב המשמיע את קולם של נפגעים רבים, מעֵין אבן דרך בתנועת המי-טו של ההורות הרעילה.

אך בחירתם של מטפלות ומטפלים רבים להתייצב בסולידריות לצדה של גליה עוז, קשורה למגמות שהחלו הרבה לפני עידן המי-טו. המטפלים שהגיבו לספר בשפת המאבק הושפעו באופן ישיר או עקיף מגישה מרכזית בעולם הטיפול בטראומה. גישה זו מנוסחת בספרה החשוב והמשפיע של ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה", שיצא לאור בשנות ה-90 של המאה הקודמת ונלמד כטקסט חובה בכל הכשרה למטפלים בנפגעי אלימות וטראומה מתמשכת. במוקד ספרה של הרמן עומדת הטענה כי מטפלים בטראומה מעשה ידי אדם צריכים להתנער מן הגישה המסורתית, המכוונת אותם לניטרליות מוסרית, ולקשור ברית עם הנפגעים כנגד ניסיונות ההכחשה של הפוגעים.

פתיחת הספר מתארת את ניסיונותיו של הפוגע להתכחש לטראומה שהמיט על קורבנו. מנקודת מבטם של המטפלים שהתייצבו לצד גליה עוז, הפתיחה נקראת כתיאור מדויק של המחלוקת בין גליה לבין בני המשפחה והידידים שיצאו להגנה על שמו של אביה:

התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל שביכולתו כדי לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קרבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה גסה וצעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. ככל שכוחו של התוקף גדול, גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות ולקרוא לה שם, ובאותה מידה נשמעים טיעוניו. (הרמן, 2017, עמ' 22)

הרמן עוסקת בניסוח חובתם המוסרית של העוסקים בטראומה נפשית שלא להסב את מבטם, ומציגה אותה כשליחות בעלת ממד חברתי ופוליטי:  

בלי סביבה חברתית תומכת, הצופה מן הצד נכנע בדרך-כלל לפיתוי להפנות את מבטו מן המתרחש [...] כאשר הנפגע הוא פחות ערך ממילא (אישה, ילד), הוא עלול לגלות שרוב האירועים הטראומטיים בחייו מתרחשים מחוץ לתחום המציאות בעלת התוקף החברתי. חוויותיו נעשות חוויות שאין לדבר עליהן.

שומה אפוא על חקר הטראומה הנפשית להילחם בלי הרף בנטייה להטיל פסול בנפגע או להעלים אותו מן העין. בכל תולדותיו של תחום לימוד זה געש בו ויכוח בשאלה אם מטופלים במצבים פוסט-טראומטיים ראויים לטיפול וכבוד או שמא לבוז, אם הם סובלים באמת או שמא מִתחלים, אם ההיסטוריה שלהם אמתית היא או שמא מזויפת, ואם מזויפת, אם עלתה בדמיונם או שמא הומצאה מתוך כוונה רעה. [...]

כדי לשמר בתודעה את המציאות הטראומתית יש צורך בהֶקשר חברתי המאשר את דברי הנפגע ומגן עליו, הֶקשר הקושר את הנפגע והעד בברית. [...] ההתקדמות בתחום הזה מתרחשת רק כאשר היא נתמכת בידי תנועה פוליטית חזקה דייה להעניק לגיטימיות לברית בין חוקרים למטופלים ולצאת נגד התהליכים החברתיים הרגילים של השתקה ושל הכחשה. (שם, עמ' 23-22)

אין ספק כי לטקסט של גליה עוז ישנם מאפיינים רבים המתיישבים עם ראייתו כעדות אותנטית של נפגעת טראומה, הנאבקת נגד כוחות חזקים של הכחשה והשתקה. אימוץ ראייה מעין זו לגבי הממואר קורא להתייצבות סולידרית לצדה של גליה, וכך אמנם עשו מי שהתייחסו לפרשה בשפת המאבק, עם רוח גבית מגישת "אני מאמינה לך" של המי-טו.

לפי הבנתי, מטפלות ומטפלים שהתייחסו לפרשה בשפת ההשלמה אינם חולקים על הבחנותיה של הרמן ועל החשיבות הכללית והערך המוסרי של גישתה. במקרה זה המחלוקת בין שתי הקבוצות נסובה על שתי שאלות שהתערבבו זו בזו: האם הדרמה של משפחת עוז הוא אכן מקרה מהסוג המתואר אצל הרמן, ומהי העמדה המוסרית הראויה במצב בו אין גישה לאמת העובדתית. לטוב ולרע, ברירת המחדל של שפת המאבק היא הבעת אמון במי שמתלוננת על פגיעה מידי דמות חזקה ממנה (אפילו טרם בירור העובדות), ואילו ברירת המחדל של שפת ההשלמה היא השעיית ההכרעה לגבי האמת העובדתית.

חולשות וסכנות

לקראת סיום, ברצוני להצביע על הבעיות הפוטנציאליות בכל אחת מן השפות, המתבהרות במידה רבה מתוך התיאורים עד כה. במצבים של עוול, שימוש בשפת ההשלמה עלול ליצור תמונת מציאות מבלבלת ומערפלת, המטשטשת את אחריותו המוסרית של הפוגע למעשיו ומונעת מן הנפגעת את ההבנה הבהירה, ההכרה והתיקוף הנדרשים לתהליכי ההחלמה שלה. שפת ההשלמה עלולה ללקות בריחוק רגשי ובעמידה בחיבוק ידיים, גם במקרים שבהם נקיטת עמדה והתייצבות סולידרית לצד הנפגעת הן הכרח מוסרי ומקצועי. היא עלולה להתחמק מהכרעה באשר לאמת ולא לראות אמיתות שקשה להכיר בהן. גישתה המסכינה עם המציאות נוטה לאשר את הסדר הקיים, גם כשיש לקרוא עליו תיגר.

שפת המאבק, לעומת זאת, עלולה ללקות בראייה שטוחה ופשטנית של המציאות, המובילה לרטוריקה מתלהמת ולדמוניזציה של הצד המואשם בפגיעה. הצורך בגידור הרוע ובחלוקה ברורה בין טוב ורע, עלול להוביל לאובדן רגישות להבדלים בין עוולות מרמות חומרה שונות, ולהיעדר מידתיות בעוצמת התגובה. ההימנעות העקרונית מהתייחסות אל מי שפגע באחר כסובייקט, עלולה להיות אכזרית ונקמנית כלפי הפוגע, ולאו דווקא להיטיב עם הנפגעים או לסייע בהבנת נסיבות הפגיעה. התייחסות אל הפוגע כאובייקט שהוא רע במהותו, מתמקדת בהוקעה והענשה ומתנגשת עם גישות שבמקרים רבים נמצאו כמועילות יותר עבור כל הצדדים ועבור הקהילה כולה, כגון התמודדות עם הפגיעה בגישה של צדק מאחה, או הפניית הפוגע לתהליכי שיקום הכרוכים בקבלת אחריות על מעשיו.

כשם ששפת ההשלמה עלולה להיות שוות נפש, פסיבית ומתמהמהת לנקוט עמדה, כך שפת המאבק עלולה להיות חמת מזג ולחרוץ דין מהר מדי, ללא בדיקה יסודית של העובדות. בעוד שפת ההשלמה עלולה להתחמק מהכרעה באשר לאמת, שפת המאבק עלולה להתייחס לחוויות סובייקטיביות של פגיעה כאל עובדות שאינן זקוקות להוכחה[4].

סיכום

אסיים באמירה בה פתחתי: אני מאמינה כי לשתי השפות יש תפקידים חברתיים חיוניים. בשתי הדוגמאות שניתחתי, כל אחת מן השפות תרמה פרספקטיבות רבות ערך והעלתה נקודות חשובות לדיון. ככלל, מגוון עמדות עושה צדק עם מורכבותם של הנושאים הנידונים, מגן מקיפאון רעיוני ומצמצם את כמות הכתמים העיוורים בתוך השיח. לאור תפקידיהן החשובים, כדאי להקדיש מחשבה לתנאים ולהקשרים הקוראים לשימוש בשפה אחת או אחרת, לאופי היחסים בין השתיים במקרים שונים, וכן לשאלת נחיצותו של דיאלוג ביניהן בתוך עולם הטיפול הנפשי. כן ראוי להעמיק את ההתבוננות על ההיבטים הבעייתיים של כל אחת מן השפות ועל הסכנות האורבות לה. שדה הסיוע לנפגעות ונפגעי אלימות יכול להרוויח מתנועה גמישה בין השפות ומשיחה פורה בין השתיים.
 

מקורות

אמיר, ד. שפת הנקמה, שפת החנינה, שפת הסליחה. (בדפוס).

זיו, א. פסיכואנליזה כתאוריה של שיבוש, הרצאה בכנס "הפרעת שפה בספרות ובפסיכותרפיה", אוניברסיטת ת"א, 26-27.12.2021.  

ירום, נ. יובל כרמי – פסיכולוג קליני – מפלצת, רשימת בלוג מתאריך 13/2/2021. 

לואיס-הרמן, ג'. (2017) "טראומה והחלמה", עם-עובד,

עוז, ג. ( 2021) "דבר שמתחפש לאהבה", כנרת זמורה-דביר .

קמיר, א. (2017). איך לחשוב על מיזם MeToo בישראל: העצמה נשית, שבירת קשר השתיקה, כשלון מערכות אכיפת החוק ונהיה אחרי אמריקניזציה[טב5] .


ברצוני להודות לשורה של עמיתות ועמיתים יקרים, על העידוד לכתיבת המאמר ועל עזרתם בשלבים שונים של הכתיבה: ד"ר אסתר רפפורט, רתם זמיר, דני שראל, פרופ' דנה אמיר, ד"ר אבי קינן, ד"ר מי-טל נדלר, ד"ר בשמת קליין, ד"ר בלה שגיא, שירלי גופר, ניצן וייס, פרופ' חיים וייס וחברותיי לקבוצת פסיכואתיקה.  
 

 

 

[1] השפה העברית מקשה על ניסוח ניטרלי מבחינה מגדרית. התמודדתי עם בעיה זו בצורות שונות לאורך הטקסט. מכל מקום, יובהר כי כל הניסוחים הכלליים במאמר מתייחסים לכל המגדרים.

 [2] לדיון מאיר עיניים על יחסה של הגישה הפסיכואנליטית לגילויים של כעס וזעם על רקע טראומה, לפעולות הנובעות מהם, וכן להיבט החברתי והפוליטי של סבלם של המטופלים, ראו הרצאתה של זיו (זיו, 2021).

[3] בהקשר קרוב, אמיר מתארת את הצורך של נפגעי טראומה בגידור של הרוע (אמיר, בדפוס).

[4] קמיר (2017) מצביעה על חולשות דומות בדיונה במהפכת המי-טו.

 

 

תגובות

הוספת תגובה

גבי שפלרגבי שפלר23/5/2022

. מאמר חשוב, חכם, מאיר עיניים ומרחיב לב שנכתב בידי כותבת אמיצה, מצפונית ולוחמת. ניכרים בו מחשבות אין קץ בהתמודדות בצורות ואופנויות שונות בתופעות קשות, מכאיבות, הרסניות ומקוממות. המאמר מייטיב לתאר את אשר עובר על אישה אמיצה המנסה לדבק באמת האנושית ובניסיון לצמצם את הנזק והפגיעה המרושעת של עבריינים בחסות המקצועות הטיפוליים. לדעתי מאמר זה מקרב ומוביל אותנו לקראת ההכרה בצורך לשנות את אורחות ההתנהלות המשפטית במצבים כאלה אשר מחייבים את כולם בתהליכים סטנדרטיים של הגשת תלונה והתמודדות עם התוצאות של מהלך כזה. המאבק כאן חייב לפנות לערוץ שלפיו גם כשאין מתלוננות יש תלונה , גם כשאין תלונה - יש פגיעה, יש פשע ויש סבל. הפחד והחרדה מובילים לעיתים להשלמה מצערת ולא רצויה: ככה זה, ואין מה לעשות.... אני תקווה כי מערכות המשפט והאכיפה ירחיבו את טווח החשיבה שלהן למצבים המאוד שכיחים, שאינם ניתנים ליציקה לתבניות הסטנדרטיות של הגשת תלונה במשטרה, חקירה ופתיחת תיק בפרקליטות.

טל, עו״סיתטל, עו״סית17/4/2022

. תודה על מאמר בהיר ונחוץ שעושה הרבה סדר. הבחנות שימושיות מאוד. שלחתי לסטודנטיות שלי.

ורדורד13/4/2022

. יפה שהכותבת הופכת אותן משפות מתנגשות לשפות משלימות

מרים ק.מרים ק.12/4/2022

. המשגה חשובה, אני מזהה את המתחים שתוארו כאן בתוך צוותים שאני עובדת איתם.

מיאנימיאני12/4/2022

. יפה מאוד! מאמר שחיכיתי כל כך שמישהו יכתוב, עד שכמעט כתבתי אחד בעצמי. שיח המאבק בתופעות הפגיעה בתוך טיפול הוא מועט כל כך לעומת המספרים המזעזעים של כמות המקרים האלה שמחקרים מצביעים עליהם. בעניין הזה, בהחלט נכון לצפות שהקהילה הטיפולית תעמוד על הבריקדות. מי אם לא היא.

ארנוןארנון11/4/2022

. מאמר חשוב מאד, תודה רבה!

צרו קשר

מוזמנים לכתוב לנו כאן או לדוא"ל: tarbutipuliti@gmail.com


×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.